יום שבת, 25 בספטמבר 2010

אחותי הקטנה מכינה את ארוחת ראש השנה

אחותי הקטנה יכולה לפתוח את השנה החדשה בתחושת סיפוק וגאווה רבה. על שום מה? על שום הצלחתה במבחן המורשת האולטימטיבי בין אם לבת. המבחן ממנו חוששים דורות ההמשך כאילו היה זה מבחן יציאתם לבגרות מלאה, בדומה לטקסים שבטיים עליהם קראנו בספרים. אחותי העמידה עצמה במבחן הכנת ארוחת ראש השנה.

הרי אין זו הפעם הראשונה שאחותי מארחת את משפחתה מדרגה הראשונה, ואין זה מן הנמנע לצאת בהודאה שאינה משתמעת לשתי פנים: לאחותי, כמו לאימנו, יש ידי זהב.

אלא שיש משהו מאוד שונה בארוחת חג. ראשית, הוטל על אחותי לקיים את ארוחת ראש השנה הטקסית, בעלת ניחוחות המאכלים המוכרים מבית הורינו, כמרק עוף עם קרעפלאך, גפילטעפיש וכבד קצוץ, משימה שכולה מתנקזת לעולם רווי ציפיות של היושבים לשולחן.



שנית, אלומות הזרקורים שבדרך כלל מתכווננות על אימי כ- chef de cuisine, ועלי כ- sous chef הנאמן שלה, הבהיקו הפעם במלוא זוהרם על אחותי. שלישית, גם דודתי ובן דודי הסבו עימנו לארוחת החג, ולמי שאינו מכיר את דודתי היקרה, ידה על לשונה קלה ויכולה הייתה ברגע אחד לחרב ערב שלם אלמלא כישרונה של אחותי עמד לה.

החרדה, שניכרה בקולה של אחותי כשהתקשרה אלי בשאלה איך עושים בסיס לפבלובה יומיים לפני הסעודה, נגוזה כלא הייתה כשנכנסנו לביתה (כן עומר, כשהיא מופקדת על הכנת ארוחה כזו זה ביתה, כשאתה שוטף כלים זה גם ביתך וזה ממש לא משנה כמה עזרת).

לבושה בשמלה אפורה וחגורה לבנה עטויה סביב מותניה, לרגליה נעלי עקב בשחור וכחול מחמיאות, מחויכת כאילו כבר כבשה את כרסותינו ואף מאמץ או אגל זיעה לא ניכר על פניה. כך קיבלה אותנו אחותי, כאילו שום מאמץ לא נדרש ממנה בהכנת סעודת ראש השנה.

לאחר שהסבנו לשולחן והשקנו את כוסיות היין, החלו המנות לזרום אל השולחן. במנות הראשונות היו זוג חלות צמה, קישואים מוחמצים שנצרבו על גריל, כבד קצוץ, גפילטעפיש, סלט סלק, פלפלים קלויים, סלט ז'וליינים מירקות עם אגוזי מלך מקורמלים במעט סוכר חום ואיך אפשר בלי התזכורת הפולנית לכך שיום אחד לכולנו יהיה פרקינסון – רגל קרושה.


אחותי, שסירבה לכל הצעה שלי להביא דבר מה לסעודת החג, אף נטלה ממני את תפקידי המסורתי בהכנת חלות צמה. נכון, אני קצת מתלונן, אבל באותה נשימה חייב לציין שחלותיה לא נפלו מאלו שלי. כל המנות הראשונות, למעט בז'יז'ינה הרוטטת בה לא נגעתי, היו מצוינות וגם אם אמא עזרה קצת זה בסדר. הרי קשה מאוד להכין מתכונים עם מידות שהן רק "לפי העין".

מיד לאחר ההתפעלות הראשונית והודאתה של אימי בכנות מלאה שהאוכל פשוט מצוין, עברנו למרק העוף. המרק היה גם הוא מצוין ולווה בקרעפלאך ממולאים בשר.
להורי הייתה שכנה ממוצא בוכרי, סוניה קראו לה. היא הייתה בשלנית מצוינת ולימדה אותנו שמרק מגישים בסוף על מנת שלא להכביד על המסובים. הסכמנו עימה פעמים רבות, אלא שמעולם לא הצלחנו לסגל את המנהג החכם הזה ואנחנו ממשיכים במסורת. כך מצאנו את עצמנו מלאים כבר אחרי המרק.



אך אל חשש, המרק לא יכניע אותנו, לא החג הזה. הנה הגיע תורן של המנות העיקריות. פולקע עטופים בבשר אווז וברוטב תפוזים, מנת ממולאים א-לה אהרוני ברוטב רימונים, מנת ירקות מאודים ואורז. המאכל שהדהים אותי יותר מכל היו הממולאים. שתי סיבות לתדהמה שנפלה עלי. הראשונה היא העובדה שטעמם הטוב היה כמעט זדוני והשנייה היא שהמתכון היא של השף אהרוני - פשוט כי מעולם לא הצלחתי בביצוע מתכוניו לשביעות רצוני. יתרת המנות היו משובחות אף הן.


לקינוח הכינה אחותי פבלובה ועוגת תפוחים. למי היה כוח?
לי, לי היה עוד קצת כוח כדי לדחוס גם את הקינוחים הטעימים שאחותי רקחה במטבחה. וכי איך אוכל להשיב את פניה ריקם כשכל מה שעשתה בעודי טועם את הפבלובה היא להתבונן עלי בזווית העין ולחכות למוצא פי.



יש לי שלוש מסקנות מהערב הנפלא הזה הקשורות להיותה אחותי במקרה גם ביתה של אימי ונכדתם של סבתותיי:
1. קיימת מסורת של הכנת הררי אוכל, כאילו געגועים להרי הטטארים שבזאקופנה הם מחלה גנטית דומיננטית.
2. האהבה לבישול וההצלחה לשוות לו מראה נאה וטעם מצוין גם היא תורשתית.
3. גם אחרי שעמלים שלושה ימים רצופים במטבח אפשר להיראות מצוין, או לפחות עד שהאורחים הולכים והאיפור נמרח על הכרית.
kubsuh

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

ברברה סטרייסנד אוכלת ואוכלת ואוכלת


ראוי לפתוח בגילוי נאות לגבי גיבורת פוסט זה, ולא – זהו אינו גילוי נאות הכרוך בחשיפת היות הגברת קרובת משפחתי או מקורבת באיזשהו אופן. הלוואי והיה מדובר בכך.

לצערי, מעולם לא פגשתי את ברברה סטרייסנד פנים אל פנים. אך מודה אני ומתוודה שקולה ומשחקה של זו המוזכרת מעלה ממוסס את ליבי בכל פעם שאנחנו נפגשים פנים אל מסך או אוזן אל רמקול, ולכן קשה לי להיות אובייקטיבי לגביה.

בעיני אין זה הוגן שהיא, כמו בצל אכזרי במיוחד, פותחת את שטפי הדמעות בעיני בכל פעם מחדש, בעוד אני חשוב לה עוד פחות מהמסטיק המונח בארנקה. אלו הם החיים - אחד הוא בצל והאחר קוצץ בצל.

ברברה סטרייסנד, שחקנית יהודיה מוכשרת ונצחית, עשתה סרט או שניים עד כה. בין היתר גם ביימה, הפיקה וכתבה. מעלותיה הרבות וצפייה חוזרת בסרטיה הרבים לא הותירו בי כל צל של ספק: הדיווה הזו מחוברת לאוכל לא פחות ממני. גרגרנית בלתי נלאית, שבחלק ניכר מסרטיה מקומו של האוכל לא נפקד. תמיד אוחזת באיזה "נאש", תמיד עם עוגייה בהישג יד למקרה חירום.

כך נראית סטרייסנד בחלק מסרטיה. כמעיין קריקטורה של האימא היהודייה הרודפת אחר ילדיה או עצמה עם פולקע ביד.

הסרט הבולט ביותר בהקשר זה לטעמי הוא סרטה משנת 1996, "שתי פנים למראה"
"The Mirror Has Two Faces". זהו סרטה השלישי, והאחרון שלה עד כה, בו סטרייסנד היא גם השחקנית הראשית (לצד ג'ף ברידג'ס) וגם הבימאית והמפיקה.


מדוע הביא אותי דווקא סרט זה לחשוב שסטרייסנד היא גרגרנית כלבבי? ובכן, לאחר צפייה אדוקה בסרט ותזמון מקטעים מתוכו, גיליתי שבכל 5 דקות בממוצע, הגב' המכובדת מתחזקת את גרונה המלכותי בעוד פריט מזון. בסרט שאורכו הכולל הוא 126 דקות, ממוצע של 5 דקות הוא יוצא מן הכלל אלא אם מדובר בסרטים עלילתיים העוסקים באוכל, כמו רבע עוף, רטטוי וכדומה.

אני מניח שהסרט (בהשתתפות גילדת שחקנים מכובדת כלורן בקול האגדית, פירס ברוסנן ומימי רוג'רס), יותיר את עיני הצופה הממוצע טרוטות. הסרט אמנם נעשה לפני 14 שנה בסך-הכל, אבל עמוס בטרחנות מיושנת ורומנטיקה הנשאבת מן האגדות. כמו בסרטים אחרים, שאני באופן אישי אוהב, גם כאן הופכת סטרייסנד מהברווזון המכוער לברבורה חיננית וכל זאת תוך בליסה בלתי נפסקת של עוגיות, ירקות, רטבים ויין משל היה בקלוריות די כדי להפוך אדם ממוצע לדוגמן.

ג'ף ברידג'ס, המגלם את מושא אהבתה, נוטה להעיר מספר הערות הנוגעות להרגלי אכילתה של אשתו. בסצנה משעשעת בה ברידג'ס מגיע לארוחת ערב בבית אמה של סטרייסנד (בגילומה של בקול), הנערכת לכבוד יום הולדתו, סטרייסנד טובלת לחם בעוד ועוד מרוטב הבשר. אמה מביעה את סלידתה מכך בקול רם ונתקלת בהפתעה מצד ברידג'ס שאומר ש"יש לה טעם בריא, אני אוהב את זה".

בסצנה מעט אחר כך, בארוחה רומנטית במסעדה, ברידג'ס כבר יודע מראש שסטרייסנד תזמין רוטב נוסף לסלט ומזמין עבורה. מאוחר יותר הוא מביט בה במהלך מה שהוא מכנה "טקס אכילת הסלט". הטקס מתחיל בסיבוב הצלחת נגד כיוון השעון, הסרת המרכיבים הלא ראויים וסיומו בליקוט ירקות על המזלג לכדי יצירת נגיסה אחת הרמונית ומושלמת.

יצירותיה של סטרייסנד הן פמיניסטיות במוצהר, וסרטים כמו ינטל (1983) ונסיך הגאות והשפל (1991) מעידים על כך. ב"שתי פנים למראה" היא אינה ממשיכה בקו זה, בבחירתה לגלם מחד פרופסורית בכירה לספרות שכל עניינה הוא האקדמיה ומשחקי בייסבול ומאידך, מציגה צד רך כשהיא מרצה על רומנטיקה ואהבה בספרות ונגררת בעצמה אחר גבר חלומותיה לתוך פרשיה נטולת אהבת בשר ודם.

האוכל בסרט מתפקד לא פחות משחקן משנה, וככזה מהווה אלמנט בולט ביצירת אוירה או אמירה נוקבת על מצב רוחה של השחקנית הראשית בכל שלב בסרט. לו היה הסרט אילם ניתן היה להבינו באותה המידה.

כך באופן רפטטיבי, בכל פעם שהגיבורה עצובה, בלחץ או מרגישה שאינה מממשת את עצמה, היא נוטלת "קאפקייק" או שניצל ופירה. כשמצב רוחה מרומם עוברת הגיבורה שלנו לטורטים ועוגות שמרים. באותה מידה מסמלים בסרט יין לבן ויין אדום היפוכי מצבים. יין לבן לפני סקס ובארוחה רומנטית ואילו יין אדום כהכנה לקרב ואחד משיאיו של הסרט.

השימוש באוכל כסמן למצבי רוח ולפיתוחן של הדמויות בעלילה מעניין בתחילה, אך הופך בנאלי ומרובע מאוד ככל שהסיפור מתקדם והמנגנון הופך שקוף כמדוזה בחופי תל אביב בימים אלו. בשלב מסוים ניתן לנחש מה יהיה המאכל הבא שיבוא לפיה של הגיבורה.

מעניין יהיה לבדוק האם שימוש זה במזון היה נפוץ בתקופה בה הסרט נעשה או בז'אנר סרטים מסוים, למשל הרומנטי, ואם כן מדוע דווקא בסרטים אלו. קרוב לוודאי שמדובר בגחמותיו של תסריטאי ושהקדיש תשומת לב לשיקוף מצב הגיבורה דרך האוכל, אלא שבמקרה של סטריינד אני מנחש שדווקא גחמותיה של הבימאית/שחקנית הם אלו שהכתיבו את הטון בסרט זה. בל נשכח שמאחורי הקלעים של הסרט האדמה רחשה כל העת, החל בחיכוכים בין סטרייסנד וברידג'ס וכלה בהחלפת צלם הסרט בשל חילוקי דעות אמנותיים בינו ובין הבימאית.

עד אז, אמשיך באדיקות לעקוב אחר השחקנית-זמרת הנפלאה הזו ולהתענג על עוד אחת מיצירותיה בעודי מתענג על קרעפלאך.

שלכם,
קובי

יום שבת, 17 ביולי 2010

עונת החצילים הסגולים











יום שלישי, 13 ביולי 2010

ח'ג'יבדה ו-40 העוגיות

ח'ג'יבדה היא עוד סיבה למריבה צבעונית בין עיראקים לפרסים. אלו אומרים ששייכת להם ואלו אומרים להם. כך לפחות לדברי בעלי החנות למאכלים עיראקיים ברח' הרצל ברמת גן – "הטעם העיראקי פוג אל נחל".

מכריי ידעו לספר עלי שקשה לי לעבור ליד חנות חדשה לממכר מוצרי מזון מבלי להציץ רגע פנימה ולתהות על קנקנה. סקרנות זו עוד לא הרגה שום חתול, אבל אותי וודאי ימצאו צונח יום אחד לתוך ויטרינת עוגות מעוצבות או לכל הפחות דוכן תבלינים. מותר לקוות, לא? (כל עוד לא מדובר על צניחה לתוך שק פלפל שחור גרוס).

כאחד שמייחל לעצמו בבוא היום את הקרמשניט של מעלה ולא הכוסמת של מטה, קשה לי עוד יותר להתאפק כשאני עובר ליד חנות שמייחדת עצמה לעדה מסוימת. כך קרה שבאחד מימי שישי האחרונים בעודי עובר ברח' הרצל גיליתי חנות מאכלים עיראקיים הקרויה על שם שיר מאוד מפורסם ששר במקור, לא אחר מאשר הזמר העיראקי עתיר הזכויות נאזם אל ע'זלי (ناظم الغزالي).

משמעות "פוג אל נחל" בתרגום חופשי היא "על עץ התמר" , שיר אהבה שעם משמעותו העמוקה אני בהחלט יכול להזדהות באספקט הקולינארי.


החנות אינה מיוחדת משאר חנויות הרחוב, אלא שביום שישי ניתן למצוא בה מיני מאפים שאינני מכיר מחיי היומיום שלי. נכנסתי לחנות לחפש קובה. הצלחתי להביך את עצמי כשהצבעתי על משהו שהזכיר לי קובה בורגול ושאלתי האם המילוי בשרי. המוכר האדיב ענה לי "לא צדיק, זה ח'ג'יבאדה זה מתוק". מבלי להסתובב יכולתי לשמוע את רחש הציחקוקים של הזקנות העיראקיות מאחורי. כן, אלה שרק רגע לפני שאלו אם יש לו בלובנד כי רק עם זה הן אופות. אבל כמו שמירי פסקל אומרת – מה 'כפת לי.

ביקשתי חמש חתיכות מהח'ג'יבבה ו-40 השודדים הזה כדי לגלות שהעוקץ הוא המחיר. מחיר חמש החתיכות היה 25 ₪. קניתי כמובן. נפרדנו בברכת שבת שלום אני, בעל החנות, שושנה, ארבלי ואלמוזלינו הקטנה.

מסוקרן כאוחז צעצוע חדש, הגעתי הביתה וצעקתי כאילו כך אני עושה בכל יום שישי – "יש ח'ג'יבדה".

אכן, הייתה ח'ג'יבדה, היו ח'ג'יבדה והיו זוג מכנסיים שעלו עלי פעם. הטעם משגע, המילוי אגוזים, שקדים אולי קצת קוקוס. העוגייה מצליחה להיות רכה ופריכה בו זמנית. אי אפשר להפסיק לאכול את המעדן הזה על אף שאינו נראה אטרקטיבי במבט ראשון.



אני ממליץ בחום לנסות וכמה שיותר מהר. אגב, נא לא להגיע לחנות ביום שישי אחרי השעה 9:00 אחרת תראו בחנות מגש ריק ובחוץ את גבי מופנה אליכם כשבידי שלל הח'ג'יבאדות האחרון.


שלכם,

kubush

יום רביעי, 7 ביולי 2010

אונמי – הסובלנות לאחר



על אף ה"לוק" היוקרתי שמנסה אונמי להפגין, מדובר במסעדה טובה ובמחירים סבירים בהחלט. גם אם לא נראה לכם שמנת אורז יכולה להשביע – נסו והיווכחו בעצמכם.

גילוי נאות עצוב, מעולם לא הייתי ביפן וככל הנראה יחלפו להם עוד קיצים רבים בטרם תדרוך כף רגלי במדינה מסקרנת זו. עד שזה יקרה, אוכל להמשיך להתרווח לי על הספה בביתי וליהנות מסרטיו של הייאו מיאזקי ומקריאה בספריה של בננה יושימוטו. אגב, אם מישהו מעוניין לעניין אותי בתסריט אלטרנטיבי למציאות הקיימת, זה בדיוק הזמן להציע.



מאחר ואלטרנטיבה שכזו אין בנמצא, נאלצתי לחפש את הדבר הקרוב יותר למה שאני מזהה כאוכל יפני ברמה גבוהה מהמוצע ברחבי הארץ. כך הגעתי לפתחה של אונמי הותיקה והמוערכת - אם כי נדמה לי שלא תצליח להרשים במיוחד את מי שביקר ביפן וטעם ממטעמי המטבח היפני.

אונמי שוכנת ברחוב הארבעה, שכבר מזמן הפך לרחוב של מסעדות פופולאריות. על אף מיקומה המרכזי, אונמי כמעט חבויה מעין העוברים והשבים. לכך תורמים לא מעט חלונותיה הגדולים המוגפים וילונות אטומים היוצרים הפרדה מושלמת בין החוץ לפנים המסעדה. פנים המסעדה אינו "יפני" אלא חלל תעשייתי אשר במרכזו עומד בר מרשים ועובדים זרים המכינים מנות סושי לכל דכפין.




המאורע המיוחד הראשון באונמי מתרחש בכניסה למסעדה, במפגש עם המארחת המובילה את הסועדים לשולחנם, בזמן שהיא קוראת לחלל החדר משהו שנשמע כמו יפנית אבל יכול להיתרגם לאוזניי ההדיוט למשפט כמו "חבל שבאתם".

המאורע השני שהופך את הביקור באונמי למיוחד הוא פתיחת האנציקלופדיה, סליחה - התפריט. בכל פעם שקיבלתי את הספר הכבד הזה לידי אני מודה שהצטערתי שהוא לא מצומצם וברור קצת יותר. אומנם חלק מהמנות זכו לתמונות שמבהירות במעט מה אני עלול להזמין, אך הן אינן מונעות מקיומו של "פרדוקס אונמי": יש תפריט מפורט וברור לכאורה, אך בכל אחת מארוחותיי באונמי הצלחתי להזמין דברים שונים לחלוטין מבלי שהתכוונתי לכך. ניתן בהחלט לומר שארוחה באונמי היא מסקרנת – אינך יודע מה הזמנת ואינך יודע מה תקבל.

התפריט מחולק למה שנשמע באוזניי כקללות שונות ומשונות: זנסאי (פתיחים), נמה יאסאיי (סלטים), גוהאן מונו (מנות אורז), אוניגירי (כדורי אורז ממולאים), שוסאיי (עיקריות) ועוד. בתוך כותרות אלו מסתתרות עוד קללות לרוב שקצרה היריעה מלהכיל. יתרון בולט במקום הוא העובדה שכל סועד ימצא בתפריט דבר מה שיערב לחכו, שכן הוא מכיל ממנות צמחוניות דרך מנות בשר ודגים וכלה בפירות ים.


מאחר ויקשה עלי לתאר את המנות בפרוטרוט, כפי שאני נוהג לעשות בדרך כלל, אציין ראשית כי הטריות שלטה תמיד במנות שביקשתי. פירות הים מעולם לא הוגשו צמיגיים או עשויים מדי ותמיד אפף אותם ריח נעים (למרות שחלקם מגיעים למסעדה מוקפאים). מנות הסושי מצטיינות תמיד בטעמן וההגשה נעה בין פשוטה וענוגה ובין מפוארת ומופלאה.

מסקרן אותי בעיקר מה יפני היה חושב על המקום והביצועים, וזאת בעיקר כי יש לי ההרגשה שחלק מהמנות איבדו מעט מה"יפניות" שבהן על מנת לערוב לחך הישראלי, במה שנראה כניסיון לפיוז'ן בין שני המטבחים (כך למשל מנת שעועית ירוקה מאודה ברוטב מיסו וטחינה).



האם אונמי היא מה שמצופה ממסעדה יפנית ארץ ישראלית להיות? נדמה לי שכן. מחד, מנות קלאסיות של סושי, ומבחר מנות עיקריות שנעות בין הבינוניות למצוינות ומתומחרות במחירים סבירים.

זאת לצד ניסיונות פיוז'ן לא ברורים הניבטים מתפריט מאתגר, שאמנם כתוב בשפת הקודש,
אך לקרוא אותו לוקח לפחות חודש. אם הייתי עכשיו ביפן וודאי הייתי משתפך וצועק עוד עוד עד שבטני הייתה מתפקעת. אבל לכל חלום יש מציאות, אני חי בארץ שבה לכל אחד בעלות על האוכל של האחר. במקרה של אונמי אולי כדאי , בניגוד למגמת משרד הפנים, ללמוד סבלנות וסובלנות כלפי הזר.


kubush

יום שבת, 3 ביולי 2010

If Jürgen says these wiener are good, who am I to argue


Last week, during TLVFest, German film director, producer and Berlin Porn film festival manager, Mr. Jürgen Brüning, held a party at "Frank". The party was held mainly to celebrate the recognition that was given to the honourable contributor to the film festival.



"Frank" is a pompous sausage stand located on 11 Herzel st., in between one of the most hectic night-life area of Tel Aviv.

Why did Jürgen chose his german party to take place at "Frank's"?

Well, this sausage stand is not an ordinary one. It offers German-like sausages. Being a German and taking under consideration Jürgen and his friends daily occupation, I believe they are qualify to teach us Israelis what is a good wiener.


Before opening the sausage stand the owner ran a sausage tasting event. This to decide whom of the sausages, which were made by different butchers, had the most German-like affiliation. Jürgen was one of the guests in that event (and I wasn't, of course). Having said that, I would like to stress some facts regarding german sausages:
1. Wurst is the german word for sausage.
2. You can find a hand full of sausage stands where ever you turn to in main cities of Germany.
3. Currywurst and Bratwurst are two of the most famous German sausages. I like both.

"Frank" sells Currywurst and Bratwurst as well, as other different combinations all can be followed by beer, potatoes, and of course sauerkraut. In my opinion the sausages are tasty and well roasted. Two major things bothered me, the price which is too high for a sausage and the scones which did keep us from getting dirty but should be tastier.


Bon appetit,
kubush

יום חמישי, 24 ביוני 2010

"ארוחה מהסרטים" – חוויה של פעם בחיים

והפעם פוסט אורח של אבי ויינברום

אז היות והיה ערב מעייף ולח בתל אביב, ויום שני כבר רחוק משבת הנעימה, החלטנו אני וחברי ללכת עם זוג חברים נוסף לחוות את חווית חיינו, כפי שהובטח ע"י המסעדה מעל דפי העיתונות.

לאחר שהגענו והתיישבנו ב"הטרקלין" (ברח' נחלת בנימין), הוצעה לנו כוס יין נתזים קריר; הוא היה טעים לחיך ולא חזק במיוחד. נעים להתחלה מבשרת הטובות.

יוסי מבעלי המקום ואיזי שפר המנחה הציגו עצמם והסבירו את הרעיון של אותו ערב (סרטים ואוכל) והחלו בסדרת הסרטים הישנים שרובם משנות ה-50-70 שבחלקם כבר עשו את שלהם.

בין לבין, וכך גם בהמשך הערב, החלו להגיע המנות. ראשונים הגיעו המתאבנים. בכל צלחת נחו 6 מזאטים. המאזטים נשאו (שניים מכל סוג) חציל בטחינה, פרוסת סינטה דקה או כבד קצוץ כשלידם כף עלי רוקט. אך שימו לב: הצלחת לא הייתה אישית: כל צלחת יועדה ל-2 אנשים.

כעבור זמן הוגשה לכל זוג צלחת קטנה ובה שתי יחידות של גלילי חציל ובתוכם גבינת שמנת ערבה ושתי עגבניות שרי משופדות לידם. כמנה שנייה הגיעה ביצה עלומה אחת על מרקע פטריות. בעוד שהפטריות היו חמות וטעימות, הביצה הייתה ללא טעם וקרה. שאלתי את איזי אם אין ביצה חמה – אך הוא חייך והמשיך הלאה. שנינו לא אכלנו את הביצה הדוחה הזאת.

בין סרט אחד לשני הגיעה מנה שנשאה 5 פרוסות קטנות (כ-120 גר) של חזה אווז מעושן. מנה קטנטונת, מינימאלית; טעמת פעם והיא ... איננה. אגב, כל הצלחות עליהן שהוגש האוכל שהיה אמור להיות חם היו ... בררררר ... קרות!

המנה העיקרית היתה 5 פרוסות דקות של סינטה שאותה כל זוג (להזכירם, כל צלחת מיועדת לזוג) יכול היה לצרוב על חלוק נחל גדול ולוהט: רעיון מעניין שהוכיח את עצמו. מנת הבשר הזוגית, שלא עלתה כולה על 200 גרם, טעמה לחיכנו. לקינוח הוגשו 5 יחידות שוקולד (מקקאו בריכוזים שונים וגבוהים): מרקמם היה שמן מאד אך טעמם היה טוב; ואלה, סוף סוף, הספיקו לשני אנשים.

ומה לגבי שתייה? מלבד יין הנתזים ההתחלתי עליו ספרנו לכם בהתחלה, קיבל כל סועד כוס יין אדום (בתכולה 160-200 מ"ל) אחד. אם חשקת בכוס נוספת -- שילמת עליה בנפרד (20 ₪). בקבוק מים שביקשנו עלה 28 שקלים! קפה או תה בתום הארוחה גם הוא תומחר כתוספת למחיר הארוחה.

ובודאי רציתם לדעת כמה עלתה הארוחה בערב הנדון: 330 שקלים לזוג.

מסקנתנו מערב זה: זו הייתה ארוחה מהסרטים הגרועים, חוויה שלילית שאנו מקווים שתהיה פעם בחיים.

בברכת בתאבון והנאה מרובה במסעדה הבאה, אבי.

יום ראשון, 20 ביוני 2010

פרת מוזס רבנו

משה או מוזס בשמה העברי היא רשת מסעדות הפרוסה בתל אביב, הרצליה וראשון לציון ומוכרת בעיקר בזכות סמל החתול מזרה האימה שלה. אם אינני טועה, סניף מוזס הראשון הוא זה שהוקם בשדרות רוטשילד, תל אביב על חורבות מסעדת הבשרים בירנבאום ומנדלבאום. מבנה יפהפה שהוסב לדיינר מודרני ובו מקומות ישיבה במרפסת המוצפת באורה החם של השמש או בפנים המסעדה המעומעם. אציין כי סניף המסעדה ברמת החייל שונה לחלוטין. מדובר בחלל גדול וגבוה מאוד שמפנה את מקום האינטימיות לטובת תפיסה הי-טקית.

תפריט המסעדה מגוון ומותאם גם לילדים. לא בכדי מגיעות למקום משפחות רבות. התפריט מכיל מנות פתיחה בהן אציין לחיוב את הקסדיות. קסדיה היא מעין טוסט ממוצא מקסיקני, אותו בחרו להגיש במוזס בשתי צורות – קסדיה האם מלווה בגבינת גאודה (לא מספיק גבינה) וצ'ילי או קסדיה עם צ'דר ובצלים חרוכים. על אף קריאת העורקים לעזרה בשל הגבינות המלוות את המנות הללו, הן בהחלט מנות דגל מבחינתי בכל הנוגע למנות ראשונות במוזס.


בין מנות הסלטים לא נרשמה מעולם התלהבות יתרה בקרב האנשים שסעדו עימי, אין ספק שניתן לוותר עליהן ולעבור היישר לעיקריות. גם על מנות העוף למיניהן אפסח, שהרי למוזס המבוגרים באים בשביל לאכול המבורגרים.

במוזס ניתן למצוא ארבע וורסיות שונות של המבורגרים:
מוזס ארט בורגר – 250 גר' בשר בקר, עגל וכבש, מוזס בורגר בקר קלאסי בשלושה משקלים 150, 200 א 300 גר'. למיותר לציין כי 150 גר' הם אופציה לנשים שחושבות שהן בדיאטה. מוזס ארט בורגר הוא ההמבורגר המועדף עלי במוזס. תמיד מוגש בצורה נאה, תמיד מוכן לפי דרגת העשייה המבוקשת ותמיד מלכלך את הידיים בדיוק כמו שהמבורגר צריך לעשות.




שתי וורסיות נוספות שמבלי לדעת את האמת לאמיתה, אני מרשה לעצמי להטיל ספק באשר להצלחתן, הן מוזס בורגר בריאות ומיזורי בורגר. מוזס בורגר בריאות הוא הלחמה "מנצחת" (לפחות לדעתו של מחבר התפריט) בין עוף, טופו ופטריות פורטבלו, ללא שומן. אני מפנה שאלה לכל בר דעת שראה בחייו צלייה של המבורגר אמיתי – הייתכן המבורגר טעים ללא שומן? הייתכן המבורגר שמורכב מעוף? האם מצופה מהסועד לפרוס כנפי עוף בתום ארוחה מזינה שכזו? לגבי המיזורי בורגר אוותר על תיאור תכולתו הבריאה מדי ואציע שם חדש Misery burger.

ההמבורגרים אינם מלווים בתוספות, אלא אם תזמינו אותן בתשלום. המלצתי היא "טוגני מוזס" (צ'יפס), אם כי אין אחידות בעניין זה. לעיתים מוצלחים מאוד ולעיתים מאכזבים. רק לשם הבהרה, צ'יפס מוצלחים מבחינתי הם פריכים מבחוץ ובעלי תכולה רכה מבפנים, בשלב בו תפו"א הפנימי מתחיל להיפרד מקליפתו שטוגנה בשמן חם מאוד. לא בריא אבל טעים.



אם שבעתם מן ההמבורגרים והקסדיות ועוד נותר לכם מקום לקינוח, הייתי מציע לסיים בקפה. לצערי לא מצאתי במוזס קינוח שיגרום לי להפעיל את קיבתי השניה, "קיבת הקינוחים". בכל מקרה, באתם למוזס בשביל לאכול המבורגר בשר ולא עוגת גבינה. קינוח אינו תמיד הכרח.

מוזס היא מסעדה שחוזרים אליה שוב ושוב, בעיקר כי הוגיה השכילו לשאוף, לנסות וכמעט להצליח ביצירת תחושה של דיינר אמריקני משוכלל סטייל ישראל שנות ה-2000, ועם ישראל תמיד אוהב להרגיש אמריקה. למרות שכבר קיימים כמה וכמה סניפים, ולמרות שההצלחה המסחרית הפכה את הרשת ליותר ויותר תעשייתית, זו עדיין אופציה לא רעה להמבורגר.

kubush

יום שבת, 19 ביוני 2010

Borderline Views: Jewish fish and chips / David Newman

http://www.jpost.com/Opinion/Columnists/Article.aspx?id=178467

יום שישי, 4 ביוני 2010

ספרות קולינארית

לעיתים, במהלך שיטוטיי הרבים ברחובות תל אביב, אני נכנס לחנויות ספרים יד שניה הפזורות ברחבי העיר. ריחם המיוחד של ספרים ישנים והמראות בחנויות מסוג זה מושכים אותי כעכבר הנוהר אחר חלילו של המלין. גם האפשרות למצוא ספרים שבאופן רגיל לא הייתי מוצא בחנויות ספרים נפוצות, ובכלל זה ספרים העוסקים בהיבטיה השונים של הגסטרונומיה, מושכת אותי פנימה.

היום אני שמח להציג בפניכם שני ספרים שמצאתי ממש במקרה ושהסבו לי עונג רב.



Schott's Food & Drink Miscellany / Ben Schott
ספר משעשע זה, יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת Bloomsbury. הספר מכיל מידע רב ובחלקו אף משעשע וכזה שהיינו חושבים עליו כמיותר בכל הנוגע למזון ומשקה. כך ניתן למצוא בספר את משמעויות הגיית Mmmm על ידי הומר סימפסון, ההיסטוריה של הפופקורן בזעיר אנפין, סוגי עבדים בסעודה הרומית, הקשר בין אספרגוס ושתן, סעודות אחרונות שביקשו נידונים למוות, ציטוטים הקשורים לדיאטות, מידות אלכוהול, הלוגו של חברת קוקה-קולה ב-15 שפות שונות ועוד.

מדובר במעיין מילון מונחים והגדרות בשפה האנגלית שבהחלט יכול להעניק מפלט לכל מי שרוצה ללמוד קצת יותר על הדברים שבדרך כלל אנו נוטים להזניח מן התודעה אל תת המודע.



Choice Cuts A Miscellany of Food Writing / Mark Kurlansky

ספר מרתק זה יצא לאור בשנת 2002 בהוצאת Vintage. פרק ההקדמה הקרוי Better than sex (טוב יותר מסקס) נפתח בפיסקה הבאה:


"FOOD, LIKE SEX, IS A WRITER'S GREAT OPPORTUNITY. IT OFFERS material that is both universal and intensely personal-something that illuminates the nature of humankind but also insights into the unique and intimate foibles of an individual"

ספרו של מ. קורלנסקי מכיל שלושים פרקים עמוסי ציטוטים, החל מהמאות שלפני הספירה ועד ימינו, בהקשרים קולינאריים. סקירה מקיפה זו מהווה מצג מעניין של ההתייחסות למזון לאורך ההיסטוריה. גם אם הספר אינו יכול להקיף את כל מקורות המידע הקיימים לרשותנו היום, הוא בהחלט מצליח להוות הצצה מסקרנת לחלק מגדולי הכותבים/ממציאים והשפים בתחום זה.

דוגמא לפרקים בספר – אוכל וסקס, ארוחות שייזכרו לדראון עולם, המסתורין של הביצים, צום, שווקים, קמצוץ תיבול, הצרפתים, צידו האפל של הקקאו, הפוליטיקה של המזון ועוד.

אני חייב להודות שספר מסוג זה בשפה העברית יכול להיות ברכה לכל חוקרי הגסטרונומיה על רבדיה. אינני מכיר חיבורים מסוג זה בארץ, אשמח אם מישהו ידע להמליץ.

קריאה מהנה ובתיאבון,
קובי

יום שבת, 22 במאי 2010

בנימין בנחלה

בכניסתי הראשונה לבנימין שבנחלת בנימין בתל אביב, מיד עלו בי זכרונות מאחת ממסעדות רשת VAPIANO בברלין ולו רק בגלל העציצים החביבים שנחו להם על שולחנות עץ כבדים דרך קבע. מאז הספיק המקום לגון את תפריטו, להתחדש ולהפתיע שוב ושוב.

מסעדת בנימין שנבנתה על "הריסות" מסעדת תהל הפופולארית אינה שוקטת על שמריה וניכר כי גם הקהל הפוקד את המסעדה בהמוניו יודע להעריך תכונה זו, תכונה שבמקרים אחרים אולי הייתה מעידה דווקא על חוסר החלטיות המטבח ואי יציבות שסופה בסגירת המקום. במקרה שלפנינו מדובר על תכונה בעלת ערך רב, באחד המקומות האהודים בקרב בני 20-40.

אני מודה, למרות מספר ניסיונות, כשלתי לשמחתי מלמצוא מנה לא טובה. אין פירוש הדבר שכל המנות במסעדה פנומנאליות, נהפוך הוא. מרבית המנות אינן כאלו ועם זאת מצליחות להותיר רושם. פשטותן של המנות בשילוב הגשה מוקפדת הוא שעושה אותן נעימות לחיך ולעין.

תפריטה המגוון של מסעדת בנימין נע בין מאכלים שתוכלו למצוא בחדרי האוכל של הצרפתי הממוצ (כפי שהונצח בצורה סטיגמטית בספרות) לבין מעדניות ברצלונאיות או מסעדות טאפאס טובות. מהבחינה הזו, תפריט המסעדה פורט היטב על נימי הרגש והזיכרון.

במקום תוכלו ליהנות מפפרדלה עגבניות מעושנות עם גורגונזולה, דרך צלחת גבינות או נקניקים הנפרסים במתחם המעדנייה של המסעדה, וכלה במנות דגים ונקניקיות מצוינות החוטאות בעירוב בשר וגבינה.

תפריט היינות מגוון מאוד ומכיל יינות ישראלים, איטלקים, צרפתיים וספרדיים לצד משקאות חריפים נפוצים אחרים (וודקה, וויסקי, ליקרים ועוד). דווקא בצד הישראלי ניתן למצוא מספר יינות בוטיק מעניינים כמו אלו של סוסון ים, אבידן וקלו דה-גת.

גם מקומם של הקינוחים לא נפקד מתפריט המסעדה וכולל הפתעות נעימות, אך גם כמה נעימות פחות. לצערי מצאתי שבחלק זה ההשקעה קטנה יותר. על אף שחלק מהקינוחים מצוינים - כך למשל המלבי ומוס השוקולד - השאר אינם ראויים להתייחסות מיוחדת.

אם בכל זאת נחפש את עקב האכילס של המסעדה נמצא שניים ברורים – האחד הוא שירות לקוי בשעות העומס, ולכן המלצתי היא ליהנות מהמקום בשעות מוקדמות יותר של הערב. אחרי השעה 22:00 חפשו מקום אחר. הבעיה השנייה היא במחיר מעט גבוה מדי ביחס לגודלן של רוב המנות במקום.

אמנם אסור להתנבא בהקשר למסעדות ישראליות בהן ממוצע החיים נע בין 3-5 שנים, אך אם ישכיל שף המסעדה להמשיך ולחדש את התפריט, בד בבד עם שכלול השירות במקום, אני צופה שמסעדת בנימין תהיה עימנו עוד שנים רבות בהן אשמח לחזור ולסעוד במקום.


בתיאבון,

kubush

יום שבת, 24 באפריל 2010

שערוריית האלכוהול


שערורייה. זו המילה היחידה שאני מוצא כמתאימה לעלות המשקאות האלכוהוליים במועדון ה-ZIZI שברח' קרליבך בתל אביב.

איננו יוצאים לרקוד באופן תדיר ולכן בכל פעם שזה קורה אני נדהם מחדש מאותה הסיבה בדיוק. אין לי כל טענה כלפי אלו הרוצים להרוויח בעסק שאינו קל לתפעול וזאת בלשון המעטה. יחד עם זאת אני בהחלט חושב שצריך לשים גבולות ברורים לתמחור השערורייתי של המשקאות האלכוהוליים במקומות מסוג זה.

אתמול הייתי בפעם הראשונה במועדון ה-ZIZI. אני חייב לציין שהמרתף רחב הידיים בהחלט מספק את הסחורה בכל הנוגע לאווירה, זאת על אף שבתחילה (1:00) לא ניתן היה לראות כמעט מטר קדימה משל היינו בתוך ענן וולקני חשוך. לקראת השעה 2:00 בעוד מתמלא המקום בשוק הבשר של קהילתי המשגשגת החלו האורות להתפתח סביבנו גם כן.

זוגי ואחיו רצו לשתות וודקה, לכן ביקשתי ז'וּבּרוּבְקה מהברמנית שהיא הוודקה המועדפת עלינו. ה-Fag hag המחומצנת בהתנשאות מיותרת ומטופשת לחלוטין ניסתה ללמד אותי, כן אותי את רזי השפה הפולנית כשתיקנה את הגייתי מוודקה ז'וּבּרוּבְקה לזוׁבּרוׁבקה. אם היא הייתה באמת יודעת פולנית ולא הייתי חושד שהחימצון הרב השפיע על פעילות אחת מאונות מוחה באופן קריטי, הייתי שולח אותה דו יִסְנִה חוׁלֶרָה (זה לא מקום על מפת פולין אבל בהחלט בפולנית תקנית).

ז'וּבּרוּבְקה לא הייתה בנמצא. כן היו לה 2 סוגים אחרים ביניהם וודקה מסוג Gray goose (אוז אפור). מדובר בוודקה צרפתית מסוג פרימיום. בלית ברירה ביקשתי שני "שוטים" (30 מיליליטר כל אחד אם אינני טועה). בשמחה רבה מזגה לנו המחומצנת את 2 השוטים וביקשה מבלי להניד עפעף 114 שקלים חדשים (57 ₪ לשוט).


אם היה בידי שוט באותו הרגע הייתי מצליף בבעלי המקום החמסנים ותאווי הבצע. בקבוק 750 מיליליטר משקה כזה עולה סביב 240 ₪ (למוסדות אני מניח שכמחצית). אם נבצע חישוב לפי המחיר המקסימלי הרי שבבקבוק כזה קיימים 25 "שוטים". 25 הזמנות כפול 57 ₪ הם 1,425 ₪. כלומר רווח של קרוב ל-600% וזה מבלי להתחשב בעלות האמיתית הנמוכה הרבה יותר למועדון. המצב עם משקאות אחרים דומה באופן יחסי.

האין גבול לתאוות הבצע? אני חייב לציין שבאותו הרגע שילמנו כמובן, אך תחושת הגזל העיבה על ההנאה. למזלי הזמנו רק שני "שוטים" כיוון שאני הייתי הנהג התורן וככזה לא שתיתי כלל. אם היה לי מעט אומץ הייתי מותיר את המשקאות לברמנית ותגרגר את "הזהב" הזה בעצמה.

העלויות הללו פשו כמעט בכל המועדונים התל אביבים והפכו למקור הכנסתם העיקרי אם אינני טועה של המועדונים השונים.

עוד לפני שנכנסנו למקום צפינו באנשים "מתדלקים" את עצמם במשקאות חריפים בחניוני הסביבה. מנהג מקובל מאוד ובעיקר זול לבליינים. אם כבר וודקה רד-בול לפחות במחיר סביר.

אני מוצא את אותם אנשי חניונים עושים את המעשה הנכון ביותר שניתן לעשות כדי להקטין את רווחיותם של בעלי מועדונים כמו ה-ZIZI. לא כי עיני צרה בפרנסתם של אחרים, אלא כי צריך לשים גבול סביר והוגן למחירי האלכוהול.
שלכם,
קובי

יום שלישי, 20 באפריל 2010

בית קפה ביידיש - החמישיה הקאמרית

יום שלישי, 6 באפריל 2010

צו-ם חכם מה הוא אומר?

משהו מוזר מתרחש אצלי כשרק מזכירים לידי את המילה "צו-ם". עוד נמצאת המילה במחצית דרכה הדו-הברתית שבין צקצוק הלשון וכיווץ שפתיים לבין חתימתן באותה אות סופית החותמת את מה שרק מתחיל עבורי את יום הכיפורים הפרטי שלי, כבר אז אינני מבדיל בין ימיני ושמאלי. לנגד עיני כאילו כלו כל הקיצים, תמונת הסעודה האחרונה שאכלתי על שלל מטעמיה ואלו שעוד הייתי רוצה להספיק לאכול. בתהליך נוראי זה בו באה לעולם המילה "צום" הופכות עיני טרוטות, גופי לסחבה ומוחי הטמון בין שתי רקותיי הנוגשות, למטבח הפעיל ביותר בעולם, משל המתין לאותה דו-הברה שתאמר באותה נשימה שנעתקה ממני זה עתה.

סיבות שונות למנהג נתעב זה, מפואטיקה דתית כלה בהתוויה בריאותית. כל אימת שבאה המילה צו-ם לפיו של אדם הקונטקסט שלה מוליך את קו המחשבה אל גבולות העינוי. יפי הנפש יפיצו אמרות יהירות כגון "לי אין בעיה לצום יום שלם אפילו יומיים". שפלי הרוח לעומתם יאמרו "קשה, קשה לצום" או שיסתפקו במבט מנחם בדיוק כמו אותו המבט שנעץ בי הסטייק שאכלתי לפני יומיים.

למה החלטתי לכתוב על צום ורעב בשלהי חג חירות הלוגיקה ומילוי הכרס? פסח היא אחת הסיבות. חג הפסח גם אם שלא במתכוון, מצליח למלא את כרסות כולנו, משל היה הכנה לנדידת החורף, אגירת שומנים בהכוונה הורמונאלית. לו היה לי שקל על כל פעם בה שמעתי, בכל אחד מחגי הפסח, את המשפט "אוף, כמה אכלתי בחג" ולאחריו את המשפט הצורם "מיד אחרי פסח אני מתחיל/ה דיאטה", הייתי יכול היום לשוט לעבר שקיעה ביאכטה משלי.

חג הפסח, הוא חג מעייף, עמוס אוכל לעייפה מחד ומחשבות על תוצאות החטאים מאידך, ממש בדומה לארוחה מפסקת שלפני צום יום הכיפורים אלא שזו אינה נפסקת עד למוצאי חול המועד. נדמה כאילו מחברי ספרי הבישול קשרו קשר אסטרטגי עם מחטבי הדור על כל מכוני הכושר, דיאטנים ונטורופתים למיניהם. חישוב הוצאות פשוט סביב חג הפסח יוביל למסקנה אימתנית בדבר ההוצאות ההיקפיות בחג שאינן כוללות את ערב החג עצמו.

מתקפת הכוחות המשולבים מתחילה בהפצת מאות מתכונים לחג, בכל מדיה תקשורתית אפשרית. ערב החג הוא פיתחה של המתקפה שלנו על מערכת העיכול בריאליטי הישרדותי בסופו את מיליון השקלים ירוויח קרוב לוודאי מכון ההשתלות (זאת כמובן אם כבוד סגן השר ליצמן לא יעדיף ילד חרדי על פנינו). המשכה בארוחות צהריים חוזרות אצל קרובים וחברים בהן קמח המצה ממשיך לשקוע על דפנות כרסותינו וסופה אצל חלקינו במימונה שאם לא היה די מתוק במהלכו של החג זהו הזמן להשלים את החסר ולפנות למומחה הסוכרת הקרוב לבית מגוריכם, אצל אחרים אין מימונה, האינסולין כבר בהכנה במפעל התרופות.

מיד לאחר הפסח, מתחילות פרסומות ומודעות ענק אודות מכוני הרזיה, שיטות הרזיה, מכוני כושר, בגדי ים, חוקנים וצו-ם. הכל מזימה אחת לשכנע אתכם לאכול יותר, לשלם יותר ולבכות יותר על כך שחייבים לקנות בגד ים חדש (לא כי השמנתם חס וחלילה אלא כי האופנה השתנתה).

למה זה מעצבן אותי? זה מעצבן אותי כי אני חושב שצריך ליהנות מאוכל או לא לאכול אותו. אם אתם אוכלים וכל מה שעובר לכם ראש הוא הצו-ם שתעשו למחרת, עדיף שתניחו לאוכל, אתם מעליבים אותו ואת מי שהכין אותו. צומו אם אתם מרגישים שזה אכן מטהר לכם את הגוף או שזה גורם לכם לתחושה טובה. אל תתעללו בעצמכם.

סיבה נוספת לכך שלפתע החלטתי לכתוב על המילה צו-ם היא קירבתן הרבה של בדיקות תקופתיות.

הרופאה שלי שמתעקשת לקרוא לי יעקב, שולחת אותי מדי מספר חודשים לבצע בדיקות דם. לצערי בדיקות הדם הללו מביאות אותי לשמוע שני משפטים שדה פאקטו גורמים לי לתחושת רעב בלתי נשלטת:

1. בדיקות הדם מצריכות צו-ם של 12 שעות.

2. יעקב, אולי לאכול קצת פחות?

המשפט הראשון, הוא הכנה לתענית שמתחילה עוד לפני הצו-ם המתכונן. אין זה משנה אם אכלתי ארוחה דשנה לפני תרועת הצום, עצם המחשבה על המילה הנוראית הזו, עושה אותי רעב. אני משתדל לקבוע את הבדיקות לשעה מוקדמת ככל שניתן, לפני מתקפת הגיל הרביעי חסרת הרחם על אחיות הסניף. אין דבר ששנוא עלי יותר מהתור לבדיקות הדם בקופ"ח. קומדיה של טעויות שסופה בהוכחה שגיל 85 אינו בהכרח סוף הדרך. זהו וודאי אינו גיל שבו לא ניתן להניף ידיים ולזעוק זעקות שבר אם מישהו העז לומר שהיה לפניך בתור אותו אתה שומר עוד מהלילה עם כוסית שתן רזרב בציר 6 בבוקר.

קבלתן של תוצאות בדיקות הדם מלווה אצלי תמיד שחששות משמיעת המשפט השני מפי הדוקטור. המשפט תמיד מגיע ותמיד מלווה ברצון לאכול. נדמה כאילו מרכז השובע שלי אינו פעיל במקרים מסוג זה. המעשה האמיץ המתבקש כמובן הוא לפצוח בדיאטה. עוד דיאטה. זו אינה דרכי ואני גם לא מאמין ששלל האסטרטגיות המוצעות לנו בתחום אכן בריאות או מזינות.

אני מאמין שצו-ם (הנה שוב עולה לי תמונה של גלידה בראש) הוא פסול כדרך להיפטר מעודפי מזון. אני מאמין שמאוכל צריך ליהנות מאוד אחרת אין בו אלא שובע למערכת העיכול אך לא למרכז השובע שבין רקותינו. ואני מאחל לכם בפתחה של העונה החמה, שתוכלו להסתובב בביקיני בשוק הבשר של חוף הים עם גלידת שמנת מענגת בידכם.

kubush

יום ראשון, 21 במרץ 2010

המטבחון - אנתרופולוגיה בשירות הקולינריה


בשנה האחרונה צעדתי לראשונה בחיי בין סמטאות שכונת כרם התימנים עליהן לא ידעתי דבר, על אף היכרותי עם שוק הכרמל וסביבתו. הייתה זו חוויה נפלאה, הסמטאות הזעירות, המבנים הנושנים שאופיים הנפלא נשמר משך כל השנים. לכן מפתיע היה להיתקל בשני בניינים, חריגים בארכיטקטורה של הכרם, ששופצו באופן רהבתני והעלו בזיכרוני ארכיטקטורה ברלינאית המשלבת בטון וצבעים קרים בתוספות עץ רך. מראה המבנים הללו הזכיר באופן מיידי את נווה צדק, שאיבדה את אופייה הייחודי עם כניסת הנובורישים שהפכו את המבנים הצנועים למנומנטים גרנדיוזיים של בטון, ואת השכונה לאחד המקומות היקרים ביותר בארץ.



לפני שלושה שבועות סיירתי בנחלאות ירושלים ובשוק מחנה יהודה הסמוך להן בהדרכתו הנפלאה של דר' ניר אביאלי, אנתרופולוג שעיקר התמחותו היא אנתרופולוגיה של אוכל. היה זה שיעור מסכם לקורס בן 7 מפגשים עליו כתבתי כאן בעבר.

במהלך סיורנו בנחלאות שמעתי לראשונה בחיי את המונח ג'נטריפיקציה. ג'נטריפיקציה הוא מונח הבא לתאר את חדירתן של אוכלוסיות ממעמד בינוני-גבוה לתוך שכונות מגורים נחשלות. "התברגנות שכונות" אך לא רק - שכן זוהי רק אחת מתוצאותיו של תהליך רחב.

התוספות הארכיטקטוניות המודרניות שחדרו לכרם התימנים מהווים חלק מתהליך הג'נטריפיקציה בשכונות בולטות בתל אביב וירושלים. לפני הכרם היו אלה שכונת נווה צדק , נחלת בנימין ואיזור אנדרומדה ביפו. בירושלים ניתן למצוא את התהליך בנחלאות, עין כרם, המושבה הגרמנית, טלביה ועוד.

אין ספק שרווחת תושבי שכונת נווה צדק כיום הינה לעין ערוך גבוהה הרבה יותר מזו שהייתה בשכונה כשאבי עלה ארצה בשנת 1968 והתגורר בבית דודו ברחוב שבזי. גם המשיכה התיירותית אל השכונה גדלה עשרות מונים ולראיה הסיורים המאורגנים לשכונה, בתי הקפה הקוקטיים, המסעדות החדשות, מבחר האמנים המציגים את ביתם כסטודיו פתוח ושיפור תוואי השכונה והשירותים העירוניים המוצעים לתושביה.

את קסמה הבראשיתי של השכונה אחריו תרים התיירים בבקרם בה, לא ימצאו עוד. השכונה אמנם יפה ופסטורלית מאוד, אך לא נותר בה קמצוץ ממה שהג'נטרי "החריבו" מבלי להתכוון לכך. לא תוכלו למצוא יותר את רוז'ה מתווכחת עם מסעודה על הרעש בין 14 ל-16, לא תמצאו יותר את ילדי השכונה משחקים בכדורגל בין כבישי השכונה, אפילו את ג'ולי שעד לפני מספר שנים חיממה את האוכל המצרי המשובח שלה על פתיליות במסעדה שהכילה בדוחק רב 2 שולחנות כבר לא תמצאו שם.



מרבית תושביה המקוריים של שכונה זו כמו של האחרות אותן ציינתי, עזבו, הגבול המטושטש שבין המרחב הציבורי לזה הפרטי הפך ברור, מוגדר ומגודר, ריחות התבשילים הביתיים הפכו לריחות פיח הג'יפים העירוניים והפיוז'ן וזיכרונות מהשכונה של פעם ניתן היום למצוא רק בקטעים מסרטים נוסטלגיים כמו קזבלן.

תהליך דומה עובר גם על שכונת כרם התימנים התחומה מדרומה בשוק הכרמל, מצפונה ומזרחה ברחוב אלנבי ובמערבה ים. אותם שני בניינים אליהם שמתי לב לפני כשנה, הולכים ומתרבים בקצב איטי יחד עם עלייה דוהרת במחירי הנדל"ן והופעתן של מסעדות "שוק" לאניני טעם לצד מסעדות פועלים.

אני מודה שלא תכננתי לבקר באזור ואלמלא הייתה זו יד המקרה שהביאה אותי יחד עם עמי בצהרי יום שישי לפני מספר שבועות לשכונה סביר שגם לא הייתי פוקד אותה עד לסיום תהליך הג'נטריפיקציה שלה, או אז תהפוך בנקל ליעד נוסף לסיורי התיירים וקורסים לצלמים חובבים. עתה משמצאתי את הפנינה הזמנית הזו, אשוב לחקור ולמפות את רזיה הקולינאריים.

בפינת הרחובות רבי עקיבא וגדרה שוכן נושא המחקר הראשון שלי – המטבחון. המטבחון היא מסעדה שנושקת לשוק הכרמל הומה האדם מחד ומאידך ריחוקה מספר מטרים מהציר המרכזי, מותיר אותה שקטה וכמעט אנונימית למי שחולף על פני הדוכנים בתוך השוק.




במבט ראשון נראית המסעדה כמסעדת פועלים קלאסית, הן במבט חטוף על התפריט והן מבחינת הנקיון הכללי. אפילו החתול שהוא לוגו המסעדה, מגובה בחתול אמיתי ומציק. למרות זאת עולות מספר תהיות שרק בביקור השני יכולתי לשייכן לתופעה אליה התוודעתי לאחרונה.

ראשית, אני מרגיש חובה להתייחס לעובדי המסעדה. המלצריות הן אחד המחזות הביזאריים ביותר שנתקלתי בו. חיוך מאולץ ונחמדות השמורה למדריכות מטווחים צהליים, לבוש שוודאי נרכש במכירת סוף העונה של הסדרה תהילה ואקססוריז פלסטיק-שיק. בביקור השני הצלחתי לצפות בעובדי המטבח שחלקו מצוי מצידו השני של הכביש, מול מרפסת המסעדה. האנשים שיצאו ונכנסו לשם הזכירו לי את תיאוריו של אנתוני בורדיין בספרו "סודות מחיי המטבח" את אנשיו שלו.

"..אולי פרטי הקריירה הפחות ממזהירה שלי יוצרים אצלכם את הרושם, שטבחי הפס הם תמהונים מפגרים ובלתי מוסריים מכורים לסמים, פליטים, ערב-רב עברייני של שיכורים, גנבים, זנזונות ופסיכופתים. אתם לא רחוקים מן האמת, אם כך. העסק הזה, כפי שמסביר זאת סקוט בראיין, השף המוערך בכל שלושת הכוכבים, מושך אליו "אלמנטים מן השוליים", אנשים שדבר מה בחייהם השתבש ללא תקנה. אולי הם לא הצליחו לסיים את התיכון, אולי הם בורחים מפני משהו – אישה לשעבר, היסטוריה משפחתית מחורבנת, צרות עם החוק, חור עלוב בעולם השלישי שאין בו שום אפשרות להתקדם. או אולי, כמוני, הם פשוט אוהבים להיות כאן."

אוכלוסיית הסועדים נעה בין תושביה החדשים של השכונה, בורגנים לובשי שרוולים וסנדלים מלווים בעגלת תינוק יוקרתית, סטודנטים לאומנות שכנראה שמחליפים אקססוריז עם המלצריות, חבורות צעירים שגילו את השכונה זה מכבר וצמאי דעת כמוני. תושביה המקוריים של השכונה אינם פוקדים את המקום ואם כן אינם מובחנים.

האוכל, מוגדר כאוכל ביתי. ממבט חטוף בתפריט המוצג על קירה הפנימי של המסעדה אכן מדובר באוכל ביתי, אם כי לא ברור לאיזה בית שייך. בין המנות העיקריות תמצאו קיבוץ גלויות שיערב לכל חיך שיבקש לפקוד את המסעדה. כך תמצאו מג'דרה לצד לזניה, מוסקה לצד גיבץ', חמין צמחוני לאוכלי העשב המודרניים שבינינו וקוסקוס. במנות הראשונות שוכבות מנת כבד קצוץ מסורתית לצד סלט רוקפור וסלט טבולה לצד לביבות בטטה. אכן ערב רב של טעמים ביתיים.


במבחן הטעימות התגלה המטבחון כאופציה לא רעה לארוחת בוקר משביעה וכארוחת צהריים טעימה במחירים בינוניים. אמליץ בחום על החמוצים שהזכירו לי את אלו שאימי מכינה, ארוחת הבוקר העשירה, הממולאים והקוסקוס. גם הכבד הקצוץ זכה לחיסול ממוקד אם כי טוב היה לו היו מסירים ממנו מעט ממתיקותו. אפילו בפולניה הוא לא מתוק.


לסיכום, אין עוררין באשר לטריות המוצרים, השירות המוזר, האוכל הטעים ולכך שצריך למהר ולמצוא את מסעדות המקור של השכונה בטרם יתפוס תהליך הג'נטריפיקציה תאוצה ולא יוותר להן זכר. למטבחון, אשוב גם בעתיד לאכול ולצפות.

שלכם,
קובי קלייטמן

יום שישי, 12 במרץ 2010

סיור יקבים בגליל


הרים ירוקים, כבישים מפותלים, סטייקים נחים בשולי הדרך, כרמים קפואים, גגות אדומים, יקבים והר מושלג אחד. לא, לא מדובר בטוסקנה האיטלקית אלא בגליל הישראלי. כך בדיוק נראתה דרכינו ביום שישי לפני שלושה שבועות מהלך נסיעה לכיוון איזור התעשייה דלתון.

את יומו השני של סוף שבוע מפנק, אותו בחרנו לעשות השנה בצימר בישוב חרשים, התחלנו בנסיעה לכיוון צפון. בכל נסיעה צפונה אנחנו מעדיפים את הנסיעה בדרכים מעוטרות הנוף, גם אם במחיר זמן נסיעה ארוך יותר. כך מצאנו את עצמנו עולים בכביש 866 עד לדלתון.

הקור העז אליו איננו מורגלים נותר מחוץ לסוזי, הסוזוקי הקטנה שסחבה אותנו בעליות המפותלות. למרות הבריחה מהקור ההצפנה העלתה את רף הציפיות למפגש עם שלג ארצישראלי מצוי.

התחנה הראשונה בסיורנו הייתה יקב דלתון, יקב ותיק שהכניסה אל חנותו מזמינה מאוד. ויתרנו מראש על סיור ביקב עצמו והתרכזנו במלאי החנות. החנות מציגה יינות רבים תוצרת יקב דלתון ועוד מוצרים שונים כמו דבש וליקרים על טהרת הטבעי. טעמנו ממבחר היינות ובהם שיראז (אותו אף רכשנו), מרלו, קברנה סוביניון, זינפנדל וויוניה. יש לציין כי הטעימות חינם, ההסברים מקצועיים והשירות נפלא. מחירי היין גבוהים באופן יחסי.

כשיצאנו מחנות היקב, הטבע חלק עימנו מתנה לא צפויה אך מבורכת, פתיתי שלג שלא הספיקו להיערם על הקרקע אך נחתו ברוך על אפינו.


תחנה שנייה הייתה ביקב אדיר המרוחק אך עשרות מטרים מיקב דלתון. יקב אדיר הוא מוצר חדש באופן יחסי בקרב יקבי הבוטיק הישראלים ומתאפיין ב"לוק" מעט שחצני שתואם יותר את הבורז'ואה התל אביבי מאשר את הנופים בהם מצוי. חנות היקב ממוקמת בתוך מבנה לבן צח כשלג שאת רצפתו מעטר שיש שחור ותאורה שלטעמי יוצרת בו ניכור רב. ביקב אדיר טעמנו את יין הפורט הטעים (שנרכש מאוחר יותר) ושמענו הסברים על היקב והפרסים בו זכו יינות הקברנה סוביניון בשנים האחרונות.


היתרון של יקב אדיר הוא שבעלי היקב הם גם יצרני גבינות עזים, ביניהן גבינות חצי קשות כמו אדמון שהתגלתה כגבינה שובת לב. בהשוואה לדלתון, יקב אדיר גובים כסף על טעימת היינות, אם כי העלות מתקזזת במידה והיין נרכש. בתחרות כזו בין יקבי הסביבה ובעיקר בין ייקבי הבוטיק אני חושב שגם אם לא מדובר בסכום גבוה, זהו מהלך יומרני מדי.

את יקב אדיר עזבנו כשמשאלות לפתיתי שלג נוספים בליבנו ועוד בקבוק באמתחתנו. משם המשכנו לישוב כרם בן זמרה הסמוך, לבדוק את היקב הנקרא – כמה מפתיע – יקב כרם בן זמרה. עם הגיענו למקום גילינו חנות פתוחה ושוממת, מבלי שיהיה מישהו שייצג את היינות. שנייה לפני שהתייאשנו הגיח בן למשפחת בעלי היקב והציג בפנינו את היין היחיד שמיוצר ביקב זה – קברנה סוביניון. הפעם רק עמי טעם והחליט שקברנה סוביניון רזרב 2007 הוא הראוי ביותר. לכן גם ביקשנו ממנו להתלוות עימנו אל הרכב לנסיעה אל עבר היקב הבא.

תחנתנו האחרונה מוקמה מעברו השני של הכביש שהוביל אותנו חזרה לאזור דלתון. פנינו ימינה עם שרשרת הדגלים שכיוונו אותנו לכביש המתפתל בעליות ומורדות, ולאחר שסוזי צלחה את הדרך בהצלחה נגלה לעינינו "יקב רימון" השוכן בתוך נוף יפה להדהים של שורות עצי רימונים. ביקב רימון מייצרים יינות מזן רימונים מיוחד שהמאפיין אותו היא תכולת סוכר הדומה לזו של ענבי היין. בחנות היקב ניתן למצוא יין יבש, יין קינוח, פורט רימונים ויין מבעבע. כל היינות על טהרת הרימון. אמנם שמו של היקב ומוצריו יצאו למרחוק ויינותיו אף התחרו התחרויות יין רבות, אך אני מודה שבאופן אישי לא הצלחתי להתחבר לטעמי הרימון. טעמו של הרימון בתצורתו הנוזלית מותיר טעם מאובק משהו שאינו נעים לחיכי. אחרים שטעמו היו מלאי פליאה.


מבושמים קלות אך לא כלוט, נחנו מעט בצד הדרך ומשם המשכנו לארוחת הצהריים במסעדת עזבה עליה סיפרתי בפוסט הקודם. אני ממליץ למי שמבקש יום מהנה ומעניין, בו השרירים היחידים שיתאמצו יהיו אלה של הלשון וחלל הפה, ללכת במסלול זה המיועד למיטיבי חיך.

בהזדמנות זו תודה לאהרל'ה קאופמן על ההמלצות.

שלכם,

קובי

יום שבת, 6 במרץ 2010

עֵזבַּה

כששואלים אותי מהו מטבח ישראלי התשובה היחידה שעולה בראשי היא "פורמייקה דמוי עץ" של חנה מרון, בפרק ידוע מהסדרה הישראלית המיתולוגית "קרובים קרובים". כך אני זוכר את מרבית המטבחים, ובכללם זה של בית ילדותי. את הגדרת תכולתו של המטבח הישראלי אני חושב שאף אחד לא יודע להגדיר במדויק עד היום.

אם ישאלו אותי מהו מטבח גלילי, אינני בטוח שאוכל להשיב תשובה חדה כמו הקודמת. אין ספק שאציין חיבור עמוק לאדמה, למקנה הרועה באזור ולכל הירוק שמכיל הגליל. בקיצור מטבח גלילי הוא עזים, מה שהן אוכלות ומה שעושים מכל זה ביחד. מאידך ייתכן והתשובה המשכילה ביותר שאוכל לספק, מבלי לבוש בבורותי, היא: לכו למסעדת עזבה בישוב ראמה ותיווכחו בעצמכם.

הסבירות להגיע למסעדת עזבה במהלך טיול לגליל מבלי להתכוון לכך שואפת לאפס. לא בכדי משך ארבע השנים האחרונות בהן אני יוצא לנופש שנתי בצימר גלילי, הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקרתי בעזבה.

זאת בזכות היד המכוונת שהגיעה ממקור בלתי צפוי, וזה המקום להודות לה מקרב לב. אלון – תודה רבה. עתה כל שנותר לי ולכרסי המאושרת הוא לכוון גם אתכם הנוסעים צפונה אל המסעדה המיוחדת הזו.

אם לא די בכך שפיתחתי עם השנים מומחיות שאין שניה לה בפספוס צומת ראמה מערב או מזרח בחיפוש הדרך לפסגות ההרים, גם את עזבה קל לפספס שכן, קצת בדומה לשמה, מבחוץ נראית המסעדה כעזובה. אולם אל לנו להסתכל בקנקן, קרי בשלט המסעדה הרופף שמעליו ובדלת הכניסה החורקת - אלא במה שבתוכו.

בכניסה למקום ניגלה חדר בעל 7 שולחנות גדולים, קירות מעוטרים תמונות וקישוטים שנס ליחם. מימין, המטבח, חף מכל זוהר המאפיין מטבחים של מסעדות יוקרתיות על שלל כלי הנחושת מנקרי העיניים שלהן. יחד עם זאת נישאים מפינה זו ריחות ששימחו את ליבנו על ההחלטה לעבור מ-8 מעלות הצלזיוס ששררו בחוץ אל ריחות חמימים של בית.

למראה חיוכה של המלצרית המאשר את כניסתנו בחרנו לנו בשולחן צמוד לחלון. ברוח מראות הגליל החורפי והיום שעבר עלינו ביקבי הגליל העליון (עליהם אספר בפוסט הבא), גם כאן נדמה היה שהאווירה היא בעיקר שאנטי. אמנם המתנו מעט, אך חיוכה הכובש של המארחת שלנו והתנהלותה בחלל המסעדה כמלכה בממלכתה הפכו כל רגע כזה לכדאי.

תפריט קצר המודפס על נייר A4 הנתון בשמרדף הוביל להסבר קצר ולהחלטה שצריך לטעום ממרבית המנות הראשונות ולבחור בצער רב רק שתי מנות עיקריות.

למנות ראשונות בחרנו כרובית אפויה בטחינה גולמית, תבשיל קישואים ביוגורט עיזים וסלט עכוב מבושל. בנוסף הזמנו קנקן לימונדה.

מנת הכרובית בטחינה הוגשה במחבת אלומיניום עמוקה. על אף שלא יכולתי לדמיין את המנה כבעלת ייחוד, אפייתה של הטחינה הסבה לה מרקם מעניין והשילוב עם הכרובית היה פשוט ונפלא
.

תבשיל פרוסות קישואים ביוגורט עיזים הוגש על מצע של אורז ואיטריות דקות. התבשיל גרם לעמי ולי לפעור את פינו ולעינינו לקפוץ מחוריהן משל היו חלק מסצנה ברוג'ר ראביט. כל כך הרבה עונג בשילוב של מוצרים כל כך פשוטים.

על סלט העכוב המבושל ראוי להרחיב בקצרה. עכוב הוא צמח קוצני המכונה בעברית עכובית או ערכובית הגליל. העכוב צומח בשדות הגליל והגולן ומלאכת הכנתו כרוכה במאמץ רב, בשל הצורך לנקותו מקוציו ולחשוף את חלקיו הבשרניים לבישול. לדברי המארחת שלנו העבודה נמשכת לעיתים יום שלם. היות שכך ניגשנו לטעום את הקוץ בכבוד הראוי לו. גילינו מרקם המזכיר במעט את מרקם גבעוליו של צמח הברוקולי ושילוב טעמים שהותיר אותנו אילמים.


איני יודע אם כך התכוונה המארחת מראש, אך המנות הגיעו אחת אחרי השניה במרווחי זמן טובים ומבלי להעמיס עלינו יתר על המידה. כך התאפשר לנו להתרשם ולהתענג על כל אחת מהמנות בצורה הולמת.

למנות עיקריות הזמנו קובה סיניה בשרית ושיש ברק. קובה סיניה הגיעה בכלי עגול מחורצת ל-8 משולשים ומעוטרת בפטרוזיליה קצוצה. קובה זו מכילה בשר ואפויה על מצע טחינה גולמית בדומה לזו ששימשה את מאפה הכרובית. מנה טעימה מאוד אם כי לא מפתיעה או מרגשת.


מנה נוספת היא שיש ברק (shish barak). מנה זו מורכבת מכיסוני בצק דקים הממולאים בשר טחון ומבושלים בלבן עיזים. על אף שטעמתי בחיי סוגי כיסונים רבים מבצקים שונים, רטבים שונים ועדות שונות השתאיתי לטעמם של אלו. הבצק היה כה עדין שחששתי פן המבשלת עמלה קשה מדי בעודה נאבקת עם הבצק שלא ייקרע בעת מילויו. המלית תובלה בטעמים עדינים והבישול בלבן עזים - מי היה מאמין אי פעם שאוכל לבן עיזים. הגיעו ימות המשיח.


על הקינוחים ויתרנו מראש, אם כי חובה היה לקנח בכוס תה עם נענע, אחרת לא היינו מצליחים להגיע לפסגת ההר חזרה אל הצימר.

"עזבה" חתמה עבורנו יום עמוס במראות וטעמים, בו ראינו את פסגות החרמון המושלג וטעמנו יינות בארבעה יקבים. המקום השקט והצנוע הזה התגלה כמקום מושלם לארוחת צהריים מפתיעה ומשובחת.

יום שני, 8 בפברואר 2010

בזבוז של נייר איכותי

אלו הן ארבע המילים בהן אני יכול לסכם את דעתי הכנה והבלתי מתפשרת על הספר "גרגרנות" מאת מוריאל ברברי.

עם כניסתי לחנות הספרים לכד את עיני ספר בעל עטיפה בגווני חום עליה ציור יפהפה של שולחן סעודה מפואר ובתחתית הציור, באותיות קידוש לבנה, המילה גרגרנות. בהיותי תאב בצע לכל הקשור לתרבות קולינארית, לא חלפו דקות ספורות (בהן אף הספקתי לקרוא את התקציר בצידו האחורי של הספר) וכבר הייתי בדרכי הביתה שמח וטוב לבב והספר בחיקי.

שמה של הסופרת מוריאל ברברי אינו זר על המדפים, היא חתומה על ספר שהופץ בכל פינה בשנה האחרונה ושמו "אלגנטיות של קיפוד". לא קראתי את הספר, אם כי שמו קרץ לי לא אחת כשם שחופן בתוכו סיפור מרתק לקריאה ורצוי בסיטואציה בורגנית וחמימה, למשל אל מול האח שאין לי בנעלי קיפי.

עם נטילת הספר גרגרנות לידי ניסיתי לחפש בין דפיו את מקור הציור שעל כריכת הספר, אך ללא הועיל כיוון שההוצאה לאור לא טרחה לציין מהו. אם למישהו מקוראיי יש מושג אשמח למידע.

באשר לספר עצמו. גרגרנות מבטיח תיאור 48 שעותיו האחרונות בחיי מבקר המסעדות הצרפתי הגדול בעולם. גיבור הספר יודע כי אלו 48 שעות שנותרו לו, ויחד עם זאת כל מה שהוא עסוק בו הוא ניסיון לאתר טעם מיוחד מעברו תוך היזכרות במאורעות הגדולים והקטנים של חייו הקולינאריים.

הספר עומד בהבטחה ואכן חושף את זיכרונותיו של מבקר המסעדות על שלל הצבעים, הריחות והטעמים שהם מפיקים. אלא שאליה וקוץ בה. הסופרת מצליחה בכל 29 פרקיו הקצרים של הספר לשעמם עד כדי אבדן טעם וריח. תיאוריה אינם עוטים כסות מושכת המעוררת רצון עז לקרוא עוד ועוד והעלילה המבטיחה מתגלה כיבשושית. ההרגשה שהסופרת נתפסת יותר ברעיון מאשר בפיתוחו זועקת ככל שאני חושב על כך יותר.

צר לי על הביקורת הנוקבת שמגיעה דווקא ממי שמבין יותר באוכל ופחות בספרות יפה, אלא שכמו באוכל אני יודע מה ערב לחיכי, נפשי ונבכי מוחי. הציפייה מהקנקן המפתה והמהביל אינה עולה בקנה אחד עם תוכו המשמים. מוטב לו הייתה מתרכזת מוריאל ברברי בחיבור כותרות לספרים.

קובי