יום שלישי, 6 באפריל 2010

צו-ם חכם מה הוא אומר?

משהו מוזר מתרחש אצלי כשרק מזכירים לידי את המילה "צו-ם". עוד נמצאת המילה במחצית דרכה הדו-הברתית שבין צקצוק הלשון וכיווץ שפתיים לבין חתימתן באותה אות סופית החותמת את מה שרק מתחיל עבורי את יום הכיפורים הפרטי שלי, כבר אז אינני מבדיל בין ימיני ושמאלי. לנגד עיני כאילו כלו כל הקיצים, תמונת הסעודה האחרונה שאכלתי על שלל מטעמיה ואלו שעוד הייתי רוצה להספיק לאכול. בתהליך נוראי זה בו באה לעולם המילה "צום" הופכות עיני טרוטות, גופי לסחבה ומוחי הטמון בין שתי רקותיי הנוגשות, למטבח הפעיל ביותר בעולם, משל המתין לאותה דו-הברה שתאמר באותה נשימה שנעתקה ממני זה עתה.

סיבות שונות למנהג נתעב זה, מפואטיקה דתית כלה בהתוויה בריאותית. כל אימת שבאה המילה צו-ם לפיו של אדם הקונטקסט שלה מוליך את קו המחשבה אל גבולות העינוי. יפי הנפש יפיצו אמרות יהירות כגון "לי אין בעיה לצום יום שלם אפילו יומיים". שפלי הרוח לעומתם יאמרו "קשה, קשה לצום" או שיסתפקו במבט מנחם בדיוק כמו אותו המבט שנעץ בי הסטייק שאכלתי לפני יומיים.

למה החלטתי לכתוב על צום ורעב בשלהי חג חירות הלוגיקה ומילוי הכרס? פסח היא אחת הסיבות. חג הפסח גם אם שלא במתכוון, מצליח למלא את כרסות כולנו, משל היה הכנה לנדידת החורף, אגירת שומנים בהכוונה הורמונאלית. לו היה לי שקל על כל פעם בה שמעתי, בכל אחד מחגי הפסח, את המשפט "אוף, כמה אכלתי בחג" ולאחריו את המשפט הצורם "מיד אחרי פסח אני מתחיל/ה דיאטה", הייתי יכול היום לשוט לעבר שקיעה ביאכטה משלי.

חג הפסח, הוא חג מעייף, עמוס אוכל לעייפה מחד ומחשבות על תוצאות החטאים מאידך, ממש בדומה לארוחה מפסקת שלפני צום יום הכיפורים אלא שזו אינה נפסקת עד למוצאי חול המועד. נדמה כאילו מחברי ספרי הבישול קשרו קשר אסטרטגי עם מחטבי הדור על כל מכוני הכושר, דיאטנים ונטורופתים למיניהם. חישוב הוצאות פשוט סביב חג הפסח יוביל למסקנה אימתנית בדבר ההוצאות ההיקפיות בחג שאינן כוללות את ערב החג עצמו.

מתקפת הכוחות המשולבים מתחילה בהפצת מאות מתכונים לחג, בכל מדיה תקשורתית אפשרית. ערב החג הוא פיתחה של המתקפה שלנו על מערכת העיכול בריאליטי הישרדותי בסופו את מיליון השקלים ירוויח קרוב לוודאי מכון ההשתלות (זאת כמובן אם כבוד סגן השר ליצמן לא יעדיף ילד חרדי על פנינו). המשכה בארוחות צהריים חוזרות אצל קרובים וחברים בהן קמח המצה ממשיך לשקוע על דפנות כרסותינו וסופה אצל חלקינו במימונה שאם לא היה די מתוק במהלכו של החג זהו הזמן להשלים את החסר ולפנות למומחה הסוכרת הקרוב לבית מגוריכם, אצל אחרים אין מימונה, האינסולין כבר בהכנה במפעל התרופות.

מיד לאחר הפסח, מתחילות פרסומות ומודעות ענק אודות מכוני הרזיה, שיטות הרזיה, מכוני כושר, בגדי ים, חוקנים וצו-ם. הכל מזימה אחת לשכנע אתכם לאכול יותר, לשלם יותר ולבכות יותר על כך שחייבים לקנות בגד ים חדש (לא כי השמנתם חס וחלילה אלא כי האופנה השתנתה).

למה זה מעצבן אותי? זה מעצבן אותי כי אני חושב שצריך ליהנות מאוכל או לא לאכול אותו. אם אתם אוכלים וכל מה שעובר לכם ראש הוא הצו-ם שתעשו למחרת, עדיף שתניחו לאוכל, אתם מעליבים אותו ואת מי שהכין אותו. צומו אם אתם מרגישים שזה אכן מטהר לכם את הגוף או שזה גורם לכם לתחושה טובה. אל תתעללו בעצמכם.

סיבה נוספת לכך שלפתע החלטתי לכתוב על המילה צו-ם היא קירבתן הרבה של בדיקות תקופתיות.

הרופאה שלי שמתעקשת לקרוא לי יעקב, שולחת אותי מדי מספר חודשים לבצע בדיקות דם. לצערי בדיקות הדם הללו מביאות אותי לשמוע שני משפטים שדה פאקטו גורמים לי לתחושת רעב בלתי נשלטת:

1. בדיקות הדם מצריכות צו-ם של 12 שעות.

2. יעקב, אולי לאכול קצת פחות?

המשפט הראשון, הוא הכנה לתענית שמתחילה עוד לפני הצו-ם המתכונן. אין זה משנה אם אכלתי ארוחה דשנה לפני תרועת הצום, עצם המחשבה על המילה הנוראית הזו, עושה אותי רעב. אני משתדל לקבוע את הבדיקות לשעה מוקדמת ככל שניתן, לפני מתקפת הגיל הרביעי חסרת הרחם על אחיות הסניף. אין דבר ששנוא עלי יותר מהתור לבדיקות הדם בקופ"ח. קומדיה של טעויות שסופה בהוכחה שגיל 85 אינו בהכרח סוף הדרך. זהו וודאי אינו גיל שבו לא ניתן להניף ידיים ולזעוק זעקות שבר אם מישהו העז לומר שהיה לפניך בתור אותו אתה שומר עוד מהלילה עם כוסית שתן רזרב בציר 6 בבוקר.

קבלתן של תוצאות בדיקות הדם מלווה אצלי תמיד שחששות משמיעת המשפט השני מפי הדוקטור. המשפט תמיד מגיע ותמיד מלווה ברצון לאכול. נדמה כאילו מרכז השובע שלי אינו פעיל במקרים מסוג זה. המעשה האמיץ המתבקש כמובן הוא לפצוח בדיאטה. עוד דיאטה. זו אינה דרכי ואני גם לא מאמין ששלל האסטרטגיות המוצעות לנו בתחום אכן בריאות או מזינות.

אני מאמין שצו-ם (הנה שוב עולה לי תמונה של גלידה בראש) הוא פסול כדרך להיפטר מעודפי מזון. אני מאמין שמאוכל צריך ליהנות מאוד אחרת אין בו אלא שובע למערכת העיכול אך לא למרכז השובע שבין רקותינו. ואני מאחל לכם בפתחה של העונה החמה, שתוכלו להסתובב בביקיני בשוק הבשר של חוף הים עם גלידת שמנת מענגת בידכם.

kubush

3 comments:

Ron אמר/ה...

טוב נו....אתה יודע, מבחינתי אוכל זה משהו שאסור לוותר עליו. לצום זה משהו שאפשרי. אבל ככל שאוכלים יותר, מאושרים יותר, וגם מרזים. עובדה.....מי שעושה דיאטה זה אנשים "שמנים". מי ששותה דיאט קולה, זה אנשים "שמנים" - משמע, לאכול הרבה ולשתות קולה מלאת סוכרים אינם דברים הגורמים להשמנה!
טוב, אלו היו אמרות חכמה בשקל של פתח היום (למרות שמבחינתי כבר צהריים)....

הילית אמר/ה...

אני מסתובבת עם בגד ים ולא מעניין אותי!!! אם למישהו מפריע- שיעצום עיניים.
חוצמזה שהזכרת לי פעם שהייתי אצל רופא משפחה בגלל דלקת בגרון, והוא שאל אותי מה אני הכי אוהבת לאכול, עניתי לו "פיצה" אז הוא אמר לי "רואים. תפסיקי לאכול את זה".
ואח"כ עמי אומר שיש לי הפרעות אכילה!!!
בקיצור- צריך להקשיב למנטור האמיתי שלנו, הגאון והרזה להפליא- ריצ'ארד סימונס.

RitaB אמר/ה...

אישית אני לא רואה סיבה עדכנית לצום מסיבה דתית, אך אני מכירה לפחות 2 אנשים שצמים קבוע יום בשבוע (צום נוזלים - שותים מים ותה צמחים לא ממותק כמה שרוצים למשך יממה שלמה). הם נשבעים שהצום הזה שומר על בריאותם ואושרם :-)





החלקת משי