יום שני, 19 במאי 2008

מלחמות אוכל - Food Fight

אינני יודע מדוע, אך אתמול בעודי מחפש רעיונות הקשורים לאוכל (לא הייתי רעב, אל דאגה), חשבתי על נוהג אותו פגשתי רבות בקולנוע ובעיתונות. גם כשהתרחש לנגד עיני, מעולם לא ניסיתי להבין למה זה קורה.
בניגוד לשאלות פילוסופיות בהן דנים אנשי רוח ומדע שנים רבות, לתופעה אותה אתאר בהמשך יש הסברים שונים. מלחמות האוכל עיקרן באלמנט ההפתעה הנלווה אליהן. הפתעה מהתעוזה שבמעשה עצמו, מביצועו המהיר ביותר ומכך שמדובר בעירוב מוצר שמקומו הטבעי על השולחן. בביצוע מעשה זה אנו משתמשים באחד הדברים המקודשים לנו מכל ולא למטרה לשמה נברא - האוכל.

בטרם אחווה את דעתי האישית אודות התופעה, כדאי להכיר קצת את הרקע.
איפה אפשר לראות מלחמות אוכל? איפה אפשר להשתתף בכאלו? ומה מטרתן של כל אלה?

מלחמות אוכל נתפשות בעיני הציבור הרחב כמעשה ונדליסטי המתעורר באופן ספונטאני, בעיקר בין ילדים ובני נוער. התפיסה של אוכל כמצרך חיוני ואף קריטי לקיומינו היומיומי, מנוגדת לחלוטין לתפיסתו של האוכל שעל שולחננו כאמצעי לפורקן מטענים רגשיים. נכון הוא שאכילה לעיתים נובעת מדחף פסיכולוגי (במקרים רבים מתוך דחף שמקורו במצוקה, stress), אולם השלכתו של אוכל בפומבי על אדם אחר מעלה נושא שונה לדיון.
יתכן כי דווקא משום שבירת הטאבו, משקפות מלחמות האוכל פריצה אמיתית של המשתתפים אל מחוץ ללחצים בגינם החלה אותה פעולה. יתכן והפורקן המורגש במעשה אשר לרוב גורר את האמירה "לא" הוא זה הגורם לגירוי גבוה ולפעולה הלא נתפשת של השלכת אוכל על אדם אחר.

בעולמנו הקטן, קיימים מספר אירועים ציבוריים, בהם מתאפשר לקהל שימוש חוקי באוכל לצרכי "לחימה". אירוע ראשון מסוגו הוא ה - "Tomatina" המתקיים בכל שנה ביום רביעי האחרון של חודש אוגוסט בעיר
Buñol שבמחוז ולנסיה בספרד. האירוע מתקיים לכבוד לואיס ברטרן הקדוש ומריה הבתולה. הנוהג החל בשנת 1944 או 1945, מסיבה שעד היום אינה ברורה לחלוטין. במהלך האירוע המתקיים משך שבוע ימים משליכים עשרות אלפי המשתתפים, יותר ממאה טון מעוקב של עגבניות האחד על השני ברחובות העיר. חוסר הבהירות באשר למטרת האירוע לא מפריעה לחוגגים להנות מהפיכתם לגושי קטשופ אנושיים.

אירוע אחר מתקיים בעיר איבראה שבחבל פיימונטה שבאיטליה. שמו של הקרנבל "Storcio Carnevale di Ivrea" והוא נחוג בחודש פברואר. במהלך הקרנבל מתקיים קרב תפוזים. בקרב מחולקים כמה מאלפי תושבי המקום ל-9 קבוצות המשליכות תפוזים האחת על השנייה. התפוזים מסמלים את יצר המהפכנות. האגדה מספרת כי אחת מבנות המקום סירבה לקיים יחסי אישות עם הדוכס המקומי כפי שהיה מקובל בכל נישואין חדשים שהתרחשו במחוזו וכרתה את ראשו (במסורת המקורית נזרקו תפוחים, אך הנוהג השתנה לכדי זריקת תפוזים מסיבה שאינה ברורה - וילהלם טל היה מתאכזב עד מאוד לו היה חי היום).

עיקר המפגש שלנו עם מלחמות אוכל מלבד אלו שאנו מעוררים בעצמנו, מתרחש בעת צפייה בסרטים. אחד הסרטים המפורסמים בו מתקיימת מלחמת אוכל הוא הקומדיה "Animal House" משנת 1978. ככלל, את מלחמות האוכל ניתן למצוא בקומדיות שונות. אני חייב להודות שיש משהו מצחיק באדם מבוגר המשליך עוגת קצפת בפרצופו של מישהו שנוא (Singin' In The Rain).
סגנון הסלפסטיק מודגש בסרטים רבים או ע"י פולקע שחשב שכבר לא יוכל לעוף ובכ"ז אגב מחשבות באשר לעתידו, מוצא עצמו מתעופף לעברו השני של החדר או עוגת קצפת טובה שמוצאת עצמה מאבדת את האווריריות שלה ושל זה שחטף אותה. בסגנון זה ניתן גם למצוא החלקות למיניהן בעת הליכה ברחוב, נפילה לבור ביוב או שלולית גדולה, החלקה על קליפת בננה ועוד אלמנטים רבים בהם ניתן לצפות החל בסרטי צ'ארלי צ'אפלין וכלה באמריקן פאי הידוע לשמצה.

כמו תמיד, גם הפוליטיקה טומנת ידו של המחוקק בצלחת וגם היא לא נעדרת מלחמות אוכל. עיקר מלחמות האוכל בפוליטיקה באות לידי ביטוי באמצעים שונים ומגוונים. חבל שתקריות אלו לא הכניסו מעט טעם טוב גם לעשייה הפוליטית עצמה. הנה מספר דוגמאות מהארץ ומחו"ל:
1. בשנת 1981 הותקף נשיאנו שמעון פרס (יו"ר מפלגת העבודה דאז) במטר של עגבניות בעת ביקור בעיר בית
שמש.
2. בשנת 2001 - רובי ריבלין בעודו מכהן כשר התקשורת חטף עוגת קצפת בפניו בעודו יוצא מדיון בועדת הכלכלה של
הכנסת. על האירוע לקחו אחריות "המיליציה הישראלית של בריגאדת זורקי העוגות בשיתוף עם המרכז לתקשורת עצמאית אינדימדיה". בקומוניקט שחולק נכתב: "עוגה זו מושלכת בפניו של שר התקשורת מאחר ולא הוזמנו למסיבת הכבלים הפרטית שלו. אנו מגישי העוגה, מבקשים להעיר את השר מאטימותו ולהזכיר לו כי הוא ממונה על אינטרסים ציבוריים ולא על אינטרסים של בעל הון".
3. בשנת 2003 - נתן שרנסקי (שר ללא תיק בזמנו), חטף עוגה בפרצופו מידיו של פעיל שמאל יהודי (חבר בקבוצת
"יהודים נגד כיבוש") בעת הרצאה באוניברסיטת ניו ג'רסי בארה"ב. שרנסקי דווקא הגיב בסיפוק על האירוע כיוון שעד לאותו הרגע דיווחיו מהביקור לא עניינו איש. "ההרצאה נדחתה לכמה דקות, עד ששטפתי את הפנים והחלפתי את הז'אקט. כשחזרתי לאולם אמרתי להם שאני רק מקווה שהעוגה הייתה כשרה. 600 האנשים שהיו שם היו כל-כך נלהבים, שהייתי יכול באותו רגע לגייס אותם לכבוש את שכם או ג'נין."
4. חברת האופוזיציה הטיאיווני Chu Fong-chi צולמה באוקטובר 2004 רגע אחד צועקת על חברי מפלגת השלטון
ורגע אחד אחר כך מנסה להתחמק ממשהו שהושלך לעברה. חברת האופוזיציה שלא נשארה חייבת החזירה מנה אחת אפיים ומשם הדרך לחדשות ה- BBC הייתה קצרהמאוד.
5. באוגוסט 2000 - צלחת קצפת התעופפה לכיוונו של ראש ממשלת קנדה דאז ג'ון קרטיין כמחאה נגד הממשל.
(בקנדה מתברר שהלכת עוגות לעבר פוליטיקאים הפכה ל"תחביב")
6. השלכה מלכותית - בשנת 2001 השליך נער בן 16 עוגת תות שדה עם קצפת (השקיע הבחור) בפרצופו של מלך
שבדיה - קארל ה-16. הנסיבות לא היו ברורות.

האזכור האחרון שעלה על דעתי בנושא זה הוא הצבא, מנהג ה"זובור" המחפיר. מהסיפורים אותם ניתן לקרוא בעיתונות בכל פעם שזובור פורץ בטעות לאוויר העולם (בד"כ כי תוצאותיו היו רעות מן הצפוי), ניתן להבין בבירור שהמנהג מערב מנות מזון כאלו ואחרות. מיני המזון המצפים את עוגת היער השחור שפעם דמתה לחייל במדים, נעים מביצים טריות, דרך ירקות וכלה במשקאות תוססים. חגיגה של טעמים והכל במחיר חייל אחד.

בעולם שיציבותו מצויה בספק גדול בכל רגע נתון, בו עלות המזון הבסיסית נוסקת לגבהים חדשים מדי יום. עולם בו אנשים רעבים למצרכים בסיסיים כחיטה, אורז, מים, חלב. מוצאים אנחנו, יושבי כדור הארץ מקום להשתמש במוצרי מזון לשם שעשוע, פורקן או מיצוי נוהג עתיק.

תפיסת מלחמות האוכל בעיני הציבור נעה בין משעשע ועד משפיל - תלוי באיזה צד של המתרס אותו ציבור נמצא - התוקף או המותקף. יחד עם זאת, ככל שדעתי תישמע סטיגמטית - יש באמת ילדים ומבוגרים מורעבים (ולא רק באפריקה) שישמחו מאוד אם אותם מאה טונות מעוקבים של עגבניות או עוגות הקצפת "יתבזבזו" בצורה הגיונית יותר וימצאו דרכם אל פיהם.

בתקופה האחרונה אנו עדים לעליות חדות מאוד במחירי המזון בישראל ובעולם כולו. מדובר במצרכי מזון בסיסיים שלחלקינו נראים כמובנים מאליו. לא כן הדבר עבור אותם אנשים רעבים ברחבי הגלובוס.

אינני קורא להפסקה מוחלטת של הנאות חיינו לטובת אותם אלו שלא שפר עליהם מזלם, שהרי לעולם יהיו בעולם עניים ועשירים, רעבים ושבעים. אבל יש מקום לשיקול דעת אמיתי ומחשבה תחילה במקרים אותם תיארתי בפוסט שקראתם זה עתה אגב ביס נוסף מהעוגה שלפניכם.
קובי (kubush)

יום שני, 12 במאי 2008

lovin' it

אינני מרבה להתייחס, במקומות הבילוי שלי, לדבר אחד אלא למכלול השלם - השירות, האוכל, השתייה, האווירה, העיצוב. הפעם אחרוג ממנהגי ואתייחס למרכיב אחד יחיד, במקום יוצא דופן.

מדובר בבית הקפה LOVEAT השוכן ברחוב מקווה ישראל פינת ברזילי בתל אביב - ממש ליד משטרת מחוז ירקון בואך יהודה הלוי. את המקום אני מכיר עוד מאז גרתי בתל אביב, ברחוב גולדנברג הקטן. בתחילתו לא היה המקום הצלחה גדולה ונראה היה כאילו כמו עוד עשרות בתי קפה אחרים בתל אביב, גם הוא הגיע לזמן קצר והנה כבר עוזב אותנו לטובת בית קפה אחר שייפתח באותו המקום ודינו יהא כדין קודמו.

לשמחתי הרבה, לא כך קרה. בית הקפה (אספרסו בר) LOVEAT קיים מזה מספר שנים ואפילו ניכס לעצמו אוכלוסיה מגוונת הנעה בין היאפים של האזור לבין זקני העם ומצליח לספק את מה שהפך לכאורה לנחלת הכלל, לכאורה בלבד. אני מתכוון לקפה שמקום מספק.
בבית הקפה טוענים שהקפה שלהם אורגני. אורגני, שמורגני - הוא טעים ואפילו טעים יותר מכל קפה אחר שטעמתי. הקפה הנטחן במקום (ניתן לראות בקצה בית הקפה את מטחנת הקפה הגדולה) ומודגש בארומה חזקה וטעם חזק של קפה.

המקום מוכר קפה חם וקפה קר במרקמים והרכבים שונים ובמחירים הוגנים. אני ממליץ לכל מי שחשקה נפשו בכוס קפה טוב חם כדי להתעורר, או קר להתרענן, לקפוץ ולבקר בבית הקפה המצוין הזה.

את השירות, אוירה, מיקום אשאיר לשיפוטכם.







לרוויה,
קובי

יום ראשון, 4 במאי 2008

טוני וספה

עכשיו משחלפה מעלי סכנת הפסח, אפשר לגלות. לא שמרתי נגיעה מחמץ השנה. ביום ראשון שאחרי ליל הסדר יצאתי בלוית חברים אל עבר נמל תל אביב השוקק לטיול צמצום היקפים קטן. (ממש קטן). מרחוק, רחוק מאד החל לדגדג בנחירי אפינו ניחוח מוכר, ניחוח של בית. אמנם בית באיטליה הרחוקה, בה מעולם לא הייתי, אבל בית. ריח שהזכיר לנו מדוע תל אביב היא באמת עיר שצריכה לזכות בפרסי או"ם להאבסת התושבים בכל טוב.

היה זה ריחו של חמץ המזמין את המטיילים הנאבקים בעזות רוח במנות ליל הסדר של אמש, לחטוא בגדול (כמו "לרדת בגדול" רק ריאליטי מעניין ואמיתי באמת). כעכברים ההולכים מהופנטים אחר החלילן מהמלין, כיתתנו רגלינו אל חלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף, שם התעצמו הריחות והפכו ממשיים עד כדי סכנה ברורה ומיידית לשלום החבורה.

לפתע, נגלה לעינינו מראה שהעלה ספק כבד בליבנו באשר לאמיתותו. המחשבה נדדה לשאלת השאלות, האם זו פאטה מורגנה? שמא אותה מצה וחצי שאכלנו עד כה הטריפה עלינו את דעתנו? האם הקניידלעך שיבשו את הלך המחשבה הישר וההגון?
משתאים, ניצבנו לנוכח הפלא ואך בקושי הצלחנו לקרוא את שלט המקום. לקחנו נשימה עמוקה בלי לנשוף החוצה וקראנו את השלט שמבחינתנו היה כמעט סמל יציאה מעבדות לחירות:
"Tony Vespa" (למי שלא קורא איטלקית - טוני וספה).

למי שכף רגלו טרם דרכה במקום, המדובר בפיצריה כשרה לפסח עבור אוכלי החמץ במחוזותינו. אני חייב להודות שישנם כמה אלמנטים מיוחדים בפיצריה זו. אם נשווה לאלמנטים אותם חגגנו בליל אמש - פסח מצה ומרור.

את הפסח סימלה מציאת המקום הנפלא שהוציאה אותנו לחירות של ממש ולעולם שכולו בחירה עצמית (לאכול או לא לאכול זו השאלה. מה נעלה יותר...?!). את המצה סימלה כמובן הפיצה. הפיצה מוצגת לראווה בטוני וספה על גבי מגשים גדולים ומלבניים מוכנה עם תוספות מתוספות שונות - עגבניות פטה, פפרוני, מרגריטה, בייקון ומוצרלה ועוד. לא קל היום להתלהב ממגוון הפיצות הקיים בשוק, למרות שיש כמה הצלחות לטעמי לפחות בתחום המשלוחים משם אני מכיר את המגוון - פיצה מטר ופיצה פרגו.

מאחר והחמץ העיקרי בפיצה אותה לקחתי היה הבצק לא יכולתי שלא להעניק לו פרס על התנהגות טובה ואכן הבצק שוחרר מוקדם משקבע גזר הדין ומצא עצמו נאכל ונעכל על ידי בסגנון טריפה חופשי ל - 100 מ' בצק. הבצק היה מהטובים שטעמתי - לא דק כנייר ולא מותפח כנוכחים בקבוצת שומרי משקל אליה הייתי מגיע לפגישות אורח שלא הצליחו להתמיד עם הרצון העז שהיה לי להיפטר מעוד קצת כסף. הבצק היה אוורירי וקריספי במקומות הנכונים - פשוט מעולה. התוספות היו מעולות גם כן ובכמות גדולה יחסית. היה שם למשל ירק שרמז לי שכדאי לי להשאיר רק אותו למאכל ואת השאר לתת למישהו רזה אבל ויתרתי, חשבתי לעצמי אם כבר חמץ אז עד הסוף.

את המרור במקרה דנן, סימל המחיר. תגידו לי אתם השתגעתם? 88 ₪ לקילו פיצה. אין מחיר למשולש כי אין משולשים, יש מחיר לפי החתיכה אותה בוחר הקונה. בן זוגי ואני לקחנו כל אחד מלבן שנראה היה סביר בגודלו ומספיק על מנת להרגיז את יושבי שמיים. התברר שלקחנו 2 מלבנים במשל חצי קילו (סה"כ) ובעלות כולל של 44 ₪. אני חייב להבין - אתם השתגעתם?
נכון - פיצה מעולה.
נכון - בצק פריך שבא לנשנש עד יפציע השחר
נכון - צפון דיזינגוף
נכון - באותה עת הייתם מאגר הפחמימות הזמין ביותר
אבל יקר. יקר מאוד.

בשלב זה חולפת בראשי השאלה האם להמליץ או לאו. האמת, החלילן מהמלין כל כך רזה בציורים שבספרי האגדות שלא נראה לי שהייתי הולך אחריו, בטח לא לפיצריה - זה לא אמין. לטוני וספה הייתי הולך. יקר מדי אבל טעם החטא מעולם לא היה טוב יותר.

בתיאבון,
קובי

יום שבת, 3 במאי 2008

ליל הסדר תשס"ח

כמו בכל שנה, כשבוע וחצי טרם ליל הסדר נפגשנו אימי ואני בסלון בית הורי לניסיון שיחה על "מה מכינים השנה לארוחת ערב ליל הסדר". התשובות כבר ידועות. אמא שלי מתכננת את הכל כבר מראש ואין ממש צורך בתכנונים מיוחדים, לבד מרמת התוספות אותן אנחנו מנסים לחדש מפעם לפעם.

השנה חגגנו ליל סדר מצומצם - הורי, אחותי, בעלה אני וכמובן כלבם של בני קלייטמן - זאזי - הכלב והמהומה.

הגדת הפסח גם השנה כבכל שנה מילאה תפקיד מכריע בליל הסדר, לא זאת בלבד שאנו מסובים לשולחן, קוראים ושרים ממנה, אנו מקפידים הקפדה יתרה שלא לחלוף בטעות את פקודת "שולחן ערוך" המסומן בהגדתו של אבי מזה שנים ע"י פתקית קטנה ("המושיעה" בשמה הלא רשמי).

אחרי שנישנשנו קצת מצה, מרור, חרוסת ופטרוזיליה שברוב חוצפתה התיישבה בדיוק במקומות הכי לא נוחים בשיניים והזכירה מי כאן המרור, ניגשנו לארוחת הסדר. מחשבות על קריאת המשך ההגדה לאחר הארוחה עלו גם הן, אלא שלמרבה הצער לא התממשו שכן האוכל הכריע את המסובין.

תיאור הארוחה:
מנות הפתיחה הקלאסיות הוגשו לשולחן בליווי מסתננים מודרניים: גפילטעפיש, כבד קצוץ, רגל קרושה, פלפלים בתחמיץ, סלט כרובית וברוקולי (א-לה-רחל), סלט פטריות ותירס, חזרת מתוצרת עמיהוד כספי (סבא של גיסי).

המנות היה טעימות מאוד, אני חייב לציין במיוחד את הגפילטע פיש. אני יודע שיש שסולדים מן המראה ומן הטעם, אבל בתור פולני גאה אני חייב לציין שאין דבר טעים יותר באוכל המסורתי מאותן קציצות דג בליווי חזרת (ושהתימנים יקנאו, ליד החזרת של סבא עמיהוד, הסחוג התימני מתוק כדבש).

הרגל הקרושה היא כבר סיפור אחר, יושבי השולחן טענו בתוקף שהיא טעימה מאוד והוסיפו כמו בכל שנה "איך אתה לא טועם את זה, זה מעדן...". ביני ובין עצמי החלטתי - רגל שלא עברה פדיקור לא תמצא עצמה מתעכלת בקיבתי.

על מנת "לשטוף" את המנות הראשונות, הוגש מרק עוף מדהים בליווי קניידלעך (כופתאות). אני מוכן להישבע שאמא שלי שמה משהו בקניידלעך השנה. הם אמנם היו טעימים להפליא, אך התישו אותי בבת אחת, בצורה שלא הייתי מוכן לה.

למנה עיקרית הוגש בשר עגל בירקות שורש, עוף ותפוחי אדמה מעוכים (ע"ע פירה). המנות היוו השראה לאליהו הנביא (או אליהו ענבים כפי שאחדים מכנים אותו) והוא הבטיח לחזור גם בשנה הבאה. לקינוח הרכבנו אמא ואני מנה קפואה רזה מאוד המכילה - ברס, שמנת מתוקה, ועוד מרכיבים שאינם מסייעים למערכת העיכול להתגבר על "צרות" החג.

זו הפעם הראשונה, שארוחת החג התישה אותי כל כך. היין שליווה את הארוחה היה יין קונקורד - אותו אנחנו מייחדים לליל הסדר. יין פשוט מאוד וטעים מאוד שלחלקינו אפילו קיים את מצוות "ושמחת בחגיך..."




אין ספק שארוחת ליל הסדר היא מארוחות החג הכבדות שקיימות במסורת

היהודית (לפחות אצלנו בבית). ארוחה מצוינת שטוב היה אם רמתן של
מסעדות נחשבות לא הייתה נופלת ממנה.


שלכם,
קובי kubush