‏הצגת רשומות עם תוויות קפה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קפה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

ארומה אספרסו בר – כבר לא מדיפה ריח ארומאטי כבעבר

*פוסט אורח מאת אבי ויינברום
כאוהד מושבע של ארומה מעת פתיחת שלוחותיה בתל אביב, אני נוהג מזה שנים לשתות קפה ולאכול קרואסונים וסנדוויצ'ים בסניפים של אזור המרכז. הרשת הביאה ניחוח חדש של קפה לכל הארץ: סוג הקפה הוא בטעם קבוע גם אם אתה נכנס לסניפים שונים, וגם האוכל נעשה באותה דרך, מאותם מוצרים, ואף מוגש בצורה דומה. כלומר, בכל סניף אליו תיכנס תרגיש כאילו הוא הסניף אליו אתה רגיל. אולי הפנים מאחורי הדלפק שונים, אך הניחוח – כן, הניחוח גורם לך לומר home coffee home.

במשך השנים הרשת התפתחה, גם לחו"ל (ראה The Marker מהשבוע האחרון). בתקופה מסוימת דיברו רבות אודות הסניף הניו יורקי. בשנה שעברה נפתח סניף בברלין; ביקרתי גם בו. הביקור גרם לי תענוג ניכר: לא כ"כ בשל העוגות האירופאיות הכבדות, יותר בשל ריח וטעם הקפה; ואפילו הפנים מאחורי הדלפק שדיברו אלי עברית. לאחרונה צץ לו סניף של הרשת בו מגישים גם חומוס, מוצר נדיר לרשת. לדעתי, יש הגיון במכירת מוצר שהינו נדיר מחוץ לישראל, הגיון המבטא תשומת לב וניסיון לייחד את המקום מאחרים.


כלל ברזל בבלוג זה, ובודאי אצל הלקוח כבודד וכקבוצה, הוא הערכת טיב השרות: 1. טוב 2. יציב 3. משתפר 4. מתדרדר. לפי הערכות אלה יחזור הלקוח למקום - או לא. מסעדות ובתי קפה שונים שרדו את רוחות התקופה ושינויי ההרגלים בעולם בשל שתי סיבות עיקריות: איכות המוצר ויציבות השרות הטוב. כשאלו התדרדרו, סופם של הלקוחות שהצביעו ברגליהם, או יותר נכון בפיותיהם.

לאחר ההרצאה הזאת אגיע לעיקר דברי: אני מודיע בצער על תחילת התדרדרותה של רשתות ארומה ת"א וארומה ישראל. כאמור אני אוהד שלהם. ואולם, כאשר אני נפגש בשרות שמתדרדר אני מבין שזו תחילת הסוף.

והרי לכם דוגמאות. לפני כחודש נכנסתי ב-21:50 לסניף ארומה שברח' אבן גבירול פינת פנקס (בית וואלה) בת"א. מרחוק, על אחד המגשים, מונחים היו קרואסוני חמאה מגרים את הפה והבטן. הזמנתי "לקחת" שני סטים של קפה וקרואסון. אחראית המשמרת ענתה לי שאוכל לקבל רק סט אחד וקפה אחד, כי יש להם רק קרואסון אחד למכירה. שאלתי אותה מה עם אלה שנמצאים על המשטח המרוחק? אלה, אמרה, מיועדים למחר, הם יהפכו לקרואסונים עם שקדים. לא כל כך ידעתי מה לומר. מדוע אינך מציעה במקום קרואסון החמאה אחד שוקולד או שקדים, שאלתי? התשובה לא הייתה ברורה, מתחמקת. אגב, אותו הסניף, לידיעת הקוראים, פתוח 24 שעות ביממה, כאשר הוא נסגר בין 4 ל-6 בבוקר לניקיון. אז שאלתי מה קורה אם מגיע מישהו ב-1 בלילה, ורוצה כמוני קפה וקרואסון לקחת או לשבת? אז אגיד לו שאין, היא אמרה.

ארומה אספרסו בר, שחרתה על דגלה את הריח והטעם של המוצרים הטריים, מתפעלת סניף שבמשך כ-8 שעות אינו מספק את מה שהבטיח – קרואסון טרי, הייתכן? אגב, כך למדנו שקרואסון השקדים אינו טרי מהבוקר אלא הוא בעצם ישן מאתמול, recycled. ומה נגמר עם הקרואסון השני שלי? לאחר כיפופי ידיים ואיום שאפנה למרכז רשת ארומה הסכימה אחראית המשמרת למכור לי קרואסון נוסף.

הסניף החביב עלי ביותר, כיוון שהוא קרוב למקום עבודתי, הוא סניף איכילוב בקניון ויצמן. אני מכיר את רוב העובדים והם מכירים אותי. על המוצרים המפורסמים של ארומה נמנה גם בורקס הגבינה המלוחה (קמעה). ברוב המקרים הבצק אינו שמן במיוחד והגבינה - הגם שאינה ממלאת את הכיס בנדיבות כמו שעושה, למשל, אבולעפיה - גם היא טעימה.

דווקא סניף זה אינו מגיש ללקוחותיו את הבורקס לפני השעה 10:00 ולעיתים 11:00 בבוקר. זאת לעומת סניף רמת גן–קניון איילון, סניף בית וואלה ברח' אבן גבירול או הסניף בנמל ת"א, שם הוא ממתין לנוגסיו מוקדם יותר. אני יודע שישנם עוד סניפים שמאחרים באפית הבורקסים, אך העובדה היא שלפני מספר שנים הפריט הזה היה נגיש בשעות הבוקר המוקדמות (יחסית), ועתה לא — הוא מאכזב, אם לא מרגיז.


אם בסניף ויצמן בת"א עסקינן, משהו קצת מסריח אירע שם לאורך זמן: בסניף זה תאי השירותים היו מוזנחים תקופה ארוכה (שבועות ארוכים), מתקני נייר הטואלט שבורים ולכן התגלגלו גלילי ניר טואלט על הרצפה או היו חסרים בתאים בכלל. השבוע המתקנים סוף סוף תוקנו.

לסיכום: ארומה נולדה כרשת מלהיבה, עם מוצרים טעימים ומבחר עשיר. גם השירות ברוב במקרים יעיל ודואג ללקוח. ההצלחה הזו נולדה מהאידיאולוגיה של הרשת, שניתן לסכמה במשפט "כוס קפה מושלמת מתחילה בהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר". לצערי, ההקפדה עליה מדובר במשפט הזה, הרשום על המפיות של סניף ארומה בקניון איילון, מתחילה להישחק. כאשר ניכר רפיון בשמירה על סטנדרט עבודה על פרטיו הקטנים, לא רק של הקפה, והשרות לקוי, כדאי לבעלי העניין לתת דעתם על כך. ויפה ספל קפה אחד קודם.

אבי ויינברום

יום שישי, 31 ביולי 2009

אימה בקפה גרג

ביידיש אומרים – 'אַז ס'איז ניטאָ קיין פיש איז אַ הערינג אויך אַ פיש' ובתרגום מילולי: אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג. זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי בשעה שקיבלנו את מנות הפתיחה והמנות העיקריות המבחילות במנה העסקית של קפה גרג בדיזנגוף סנטר, תל אביב.

בסיום יום העבודה נפגשתי עם עמי בדיזנגוף סנטר לקניות. אחרי שהסתובבנו והסתובבנו והסתובבנו, שהרי אי אפשר אחרת בסנטר הבנוי מעגלית, תקף אותנו הרעב. מאחר והיינו בדרכינו אל חנות "צומת ספרים" הנפלאה, נחו עינינו על בית הקפה/מסעדה "קפה גרג" שבסמוך לחנות. הידיעה שאנחנו לא מגיעים למסעדת פאר הייתה ברורה מלכתחילה והכוונה הייתה להזמין מנות שישביעו את רעבוננו ותו לא. לשמחתנו הרבה, נוכחנו לדעת שבשעה 17:00 מנות עסקיות עדיין בתפריט ובמחירים סבירים 49-79 ₪.

הקונספט עליו בנו את שמות המנות העסקיות השונות מגוחך ולא קשור לתוצאה הסופית, "עיסקית מפנקת", "עיסקית מפנקת מאוד", "עסקית דגים מאוד" – האם לא די ברמתה הירודה של העברית השגורה בפי הנוער? האם התחביר עבר איזושהי וועדה מסתורית שאישרה אותו? האם הטבח עבר קורס בסיסי שיצדיק את השמות?

כעבור זמן המתנה לא מבוטל, עמי הזמין "עסקית מפנקת" ובה סלט עוף ושתייה קרה ואילו אני הזמנתי "עסקית מפנקת מאוד" (כל אחד בהתאם לגודלו) שהכילה "עציץ אנטיפסטי במילוי גבינות רזות", לזניה ושתייה.

ממתינים לפינוק ולפינוק מאוד, נזכרנו כי בכל פעם שחלפנו על פני קפה גרג, המקום היה מלא מפה לפה בדיוק כפי שהוא כעת, עובדה שיכלה בקלות לרמוז על הצלחתו הקולינארית של קפה גרג בנוסף להצלחתו בתחום הקפה.

הסלט של עמי הגיע, קטן מאוד ובתכולה של 90% עלי חסה, 5% נתחי עוף ו- 5% של מה שככל הנראה נשאר במטבח מהיום העמוס. העציץ שלי הגיע 10 דק' מאוחר יותר. אנטיפסטי לא ממש היה שם, כריזנטמה שיכלה באותם הרגעים לשמח את ליבי, גם לא הייתה שם. למען האמת גם עציץ לא היה שם. לצערי העציץ היה צלחת קטנה ולא עציץ אמיתי אותו הייתי מעיף בחדווה למטבח של הטבח המרושל.

מראה המנה היה פשוט מזעזע, על הצלחת התגלה "זר" קטן של חסה, פרוסה אחת של חציל מגולגל כאילו נח על משכבו בשלום על גבי סוג של נוזל לבן שאמור היה להיות גבינה. אם זו גבינה רזה, היא כל כך רזה שלמונח אנורקסיה דרוש תיקון מיידי במילון. קראתי למלצרית ושאלתי איפה הפרחים של העציץ, לטענתה בתוך פרוסת החציל הבודדה מגולגלים אחר כבוד פלפלים קלויים (אולי ניצני פלפלים?).

בפעם הבאה שאחפש עציץ, אחפש אותו במשתלה. החזרתי את המנה (לזכות המקום ייאמר שללא כל קושי) וביקשתי את האופציה השנייה – מרק עגבניות.

המרק הגיע בטמפרטורה של לפחות 90 מעלות (לפני צלסיוס), בקערה עמוקה וגדולה והריח לא רע בכלל. אבל, אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג, נכון? אם אינכם רוקחים מרק עגבניות אמיתי מעגבניות אמיתיות, רישמו שאתם מרטיבים ומחממים מרק עגבניות אבקתי או מרק עגבניות בתוספת חומרי גלם תעשייתיים שלא ניתן להתעלם מהם. למרק היה טעם חזק של אבקת מרק. ישראל מתייבשת! אל תבזבזו מים יקרים על תוצרים דלוחים מראש.

'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'

הלזניה שלי הגיעה. ריח ומראה המנה, סטייל מלונות ישראל שנות ה-80, חיסל סופית את הציפייה גם לשבוע מהאוכל וגם קצת ליהנות ממנו. במקרה זה לא יעלה על הדעת ליהנות מכל העולמות. המנה, שאין לי ספק שהייתה מוכנה מראש בכלי האובאלי בו נחה, חוממה לטמפרטורות שתמצאו אולי באזורים הקרים של השמש. ניסינו. באמת שניסינו. למרות המראה, למרות טעם ואיכות הלזניה הירודים, למרות טעם אבקת מרק פטריות שלא ברור לי איך הגיע למנה ובעיקר למה, ולמרות שכל הצלחת שחתה במה שככל הנראה אמור היה להיות גבינה.

שאלת המלצרית התמימה אודות טיב המנות נענתה בהנהון מבויש מצד שנינו. היא לא אשמה. לעומת זאת הצעה לקינוח וקפה נענתה בשלילה חד משמעית ובקשת חשבון לתשלום.

אני חייב לציין, כפי שכבר ציינתי, שהמקום היה גדוש באנשים באותה עת כמו בכל פעם אחרת שחלפתי לידו. האנשים נראו נהנים ומאושרים בכל פעם שבחנתי אותם. אני לא נהניתי ולא הייתי מאושר (מהאוכל לפחות). האוכל לא היה ראוי בשום קנה מידה. אם אי פעם אשוב לנסות את המקום, יהיה זה לקפה בלבד.

שלכם,
kubush

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

נתב"ג

כנראה השתגענו לגמרי. זו המחשבה הראשונה שעלתה במוחותינו, של טלי ושלי, מיד לאחר שהחלטנו שאנחנו עושים את זה. מילא אני. אני חייב. אבל היא?! איזה מדליק. זו המחשבה שעלתה במוחותינו, רודפת את זו הראשונה, בעודנו ממתינים לאישור הדדי וסופי למעשה.


בחיוכים קטנים ובצחקוקים, כאילו היינו ילדים שרקמו זה עתה מעשיית קונדס, סיימנו את השיחה. הפור נפל – נפגשים באולם מקבלי הפנים של נתב"ג ביום שישי, בשעה 4 לפנות בוקר. טלי, אני ושני נציגי בית החולים אברבאנל שילוו אותנו אחר כבוד למרכז בריאות הנפש הקרוב למקום מגורינו.

הלכתי לישון בחצות ושבע דקות, מעט אחרי שעפעפי השמאלי החל להפגין סימני צניחה חופשית. את השעון המעורר כיוונתי לשעה שלוש ורבע. די והותר שעות שינה לליל חמישי, שהרי את יתרת החסר אוכל להשלים במהלך יום השישי.

להפתעתי השעון שצלצל הזניק אותי מהמיטה, כאילו הייתי מוכן אלי קרב לבוש ונעול. לא זכור לי לאחרונה זינוק שכזה למשמע השעון המעורר, שבדרך קבע מוצא עצמו מחרחר בפינת החדר בניסיון כושל להעיר אותי. בתוך זמן קצר התרחצתי, התלבשתי, התאפסתי ויצאתי לעבר הרחוב הדומם, בו רק הצינה גברה על חששותיי מהחשיכה המאיימת.

עם היכנסי לרכב התפללתי שאצליח להניעו, שכן יום לפני כן גיליתי שהמצבר התרוקן לאחר שהשארתי את פנסיי הרכב להאיר את חניון השוק הסיטונאי (לשעבר) למשך 11 שעות. תפילותיי נענו. אולי היה זה בשל השעה המוקדמת בה היושב במרומים פנוי, ולא בממתינה או תפוס כל הזמן.

התחלתי בנסיעה ואז חלחלה בי מחשבה טורדנית שבבסיסה עמדה חברותי האמיצה עם טלי. האם טלי תגיע לנתב"ג או שמא נגזר עלי לצפות בדד בהמונים הגודשים את אולם מקבלי הפנים משך שעה וחצי?

אחרי מספר רעיונות שיכלו להסתיים בשיגור טיל קרקע-קובי על-ידי בעלה האוהב והשפוי של טלי, החלטתי שלא אתקשר לברר האם היא בדרכה. אני נגד מלחמות מיותרות. בטח לא כאלה שפורצות בגדרה ומגיעות לרמת גן. סקאדים היו כאן מספיק.

כל מי שמכיר את ההגעה לנתב"ג יודע שזמן הנסיעה בכבישים הפנימיים אורך עוד יותר מהזמן שלוקח להגיע לשער נתב"ג. למה לנסוע עד לוד אם אחרי רגעים מספר שוב חוזרים לתל אביב?

כשסוף סוף חניתי את המכונית בחניון מול אולם מקבלי הפנים רווח לי. פסעתי אל תוך אולם מקבלי הפנים ואז הגיע הצלצול הגואל- טלי. היא חנתה גם כן ובדרכה אלי.

אתם וודאי שואלים את עצמכם על מה ולמה כל המהומה. ובכן, הצטיידתי בשלוש מטרות - המטרה הראשונה הייתה לאסוף את הורי, שמועד נחיתת מטוסם מברצלונה בארץ תוכנן לשעה 05:30, המטרה השנייה הייתה לבחון את ההיצע הקולינרי של נתב"ג בשעות אלו ולכתוב עליו, המטרה השלישית והמשותפת להיפגש לשיחה עם חברתי מזה 16 שנים - טלי.

נחיתתם הצפויה של הורי בשעה 05:30 הותירה לטלי ולי שעה וחצי לבחון את ההיצע ולפטפט בנינוחות בלי למהר לשום מקום בו ממתינים לנו. תודו - למרות הרעיון המופרע בבסיסו, שעות מוקדמות שכאלה מספקות שלווה שאין שנייה לה.

היקפנו הן את אולם היוצאים והן את אולם מקבלי הפנים, תוך בחינת אתרי המזון המוצעים, וגילינו היצע יחסית דל ובמחירים מופרזים. האוכל שהאולמות מציעים נע בין שתייה קלה או חמה ועד סנדוויצ'ים מורכבים. לאחר תגלית מרעישה אודות המחירים הלא ריאלים של פאי פקאן בקוטר 8 ובמחיר כפול מקוטרו, וכן סנדוויץ' שספק אם החסה שבו יודעת שכבר אינה בין החיים מזה ימים מספר, החלטנו להסתפק בשתי כוסות קפה הפוך. הקפה היה בסדר ובהחלט סיפק לנו חימום, יותר מטעם טוב בפה. את העניין סיפקה שיחתנו הערה וצוותי הטלוויזיה שלא הפסיקו לצלם כל הודי שיצא מבין דלתות הזכוכית.

כשראיתי את הורי באופק יוצאים עם ה-DVD החדש שלי, כבר הספקתי להיפרד מטלי ולשלוח אותה חזרה אל מיטתה החמה, לסיים את הקפה ולשוב להתרשם מגודלו העצום של האולם.

בין מקבלי הפנים לא המתינו לנו זוג נציגי בית החולים אברבאנל וזאת למרות שסיפרתי על המעשה הצפוי מוקדם יותר באותו הערב לחבר-רופא. לעומת זאת, זכיתי בשיחה נעימה עם חברה שהוכיחה את עצמה כלא שגרתית לפעמים. לשלום בית עם בני זוגנו דאגנו מאוחר יותר. והקפה... לא אשכח אותו לעולם...

שלכם,
קובי קלייטמן


kubush

יום שבת, 12 ביולי 2008

"כמובן שהייתי ער כל הלילה. לא בגלל הקפאין, זה היה נדודי שינה. לא יכלתי להפסיק לחשוב על קפה." (פריי, פיוצ'רמה)

אחד מבתי הקפה לו אשמור חסד נעורים הוא בית קפה קטן וחינני בכיכר מסריק שבתל אביב – "קפה קפה". במהלך השנים חזרתי לאותו המקום שמצטיין בשירות אדיב וחייכני בכל שעה של היום, אותו מקום שמגיש ארוחת בוקר עמוסה כל טוב גם בשעת חצות, אותו מקום בו ניתן לפגוש אנשים לא שגרתיים המהווים חלק ממרקמה המיוחד של תל אביב.

כמו הזדמנויות עסקיות רבות, גם בעלי "קפה קפה" מסריק, החליטו כי טוב יעשו אם יפיצו את בשורתם ויגדילו את הכנסתם. המטרה מבורכת וכשרה, אינני מלין על רצונו של אדם לצמוח. הכוונות היו טובות אבל הביצוע לטעמי לא עלה עימן בקנה אחד.

בשנה וחצי האחרונות ביקרתי בכמה מהסניפים החדשים של "רשת קפה קפה" (אשר במאי האחרון כבר מנתה כ-54 סניפים ברחבי הארץ). לבד ממסריק האהוב עלי ניסיתי את טשרניחובסקי בתל אביב, עזריאלי, אבא הלל ברמת גן והסניף בקניון איילון. לצערי לא הצליחו בעלי הרשת להעתיק את הייחודיות של הסניף בכיכר מסריק לשאר הסניפים שהוקמו. העיצוב של הסניפים אמנם אחיד ומקיים את הסלוגן "לקחת את הזמן", אך הדמיון ביניהם ובין המקור בכל הנוגע לאיכות השירות וביצועי המנות דמיוני בהחלט.

ייתכן והסיבה נעוצה בכך שהסניפים מוקמים באמצעות זכיינים. ברור כי שליטה על סניף אחד או שניים אינה דומה כלל ועיקר לשליטה על עשרות סניפים.

לפני שבוע זכיתי למפגש עם חברותי מימי האוניברסיטה הקרופניקית וסיוויצה (הידועות לאימהותיהן גם בשמות הקוד סיגל וסיון). פגישה של צפון מרכז ודרום, רכילות ותוכניות לעתיד. ישבנו באחד מסניפי "קפה קפה" אותם הזכרתי מתוך תקווה למפגש קליל, נעים וטעים.

בכניסה למקום, נתקלנו בפניו המחייכות של אחד מתוך 4 אנשים ש"פיקדו" על אותה כמות של מלצרים והובלנו לשולחן המיועד. שקענו בשיחה עמוקה עד כי לפתע הבחנו כי חלפה כמעט רבע שעה ואף מלצר לא הואיל לסור אל שולחננו, על מנת לתהות האם ברצוננו להזמין או שמא התיישבנו במקום לתהות מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה. בהגיע עלם החמודות אל שולחננו, גילינו כי אדיבותו ממנו והלאה וכך גם של המלצרית שהביאה (לאחר זמן לא מבוטל) את המנות אל שולחננו (שירות טוב רבותי איננה מילה גסה).

האווירה במקום, מסיבה שלא הצלחנו להבין, שידרה לחץ למרות שהתפוסה הייתה לכל היותר 70%. גם האוכל הפשוט שהזמנו היה חתוך בצורה גדולה ומוגזמת (למשל סלט נתחי עוף, עם נתחים בגודל חסקה לאוגרים) ובסה"כ לא תואם את המקור.

מאחר וזו לי הפעם השנייה באותו הסניף אני יכול לומר שלא מדובר במקרה חד פעמי. החברה המרעננת של חברותיי לספסל הלימודים לשעבר הצילה את הערב, שמבחינת אוירה מקומית השאיר טעם מר בפה. הייתי צריך לדבוק באהבות ישנות ולהובילן אל הסניף בכיכר מסריק שמצליח לאורך השנים לשמר את מרכיביו הבסיסיים, שהם בראש ובראשונה שירות נפלא.
אין ספק כי הצמיחה המטאורית של בעלי הרשת ראויה להערכה רבה בפן העסקי. אני מעריך מאוד אנשים שיש להם התעוזה לבצע מהלכים מהסוג הזה ולהצליח. יחד עם זאת, לא פעם למדתי מהסתכלות בהתנהלותו של עסק (ואין זה משנה אם מתחום המזון או מתחום אחר), כי אין כמו שליטה in house למען מוצר איכותי, אמין והומוגני. או במילים אחרות אם אתה רוצה לשמר מוצר מצליח עשה זאת בעצמך.

יום שני, 12 במאי 2008

lovin' it

אינני מרבה להתייחס, במקומות הבילוי שלי, לדבר אחד אלא למכלול השלם - השירות, האוכל, השתייה, האווירה, העיצוב. הפעם אחרוג ממנהגי ואתייחס למרכיב אחד יחיד, במקום יוצא דופן.

מדובר בבית הקפה LOVEAT השוכן ברחוב מקווה ישראל פינת ברזילי בתל אביב - ממש ליד משטרת מחוז ירקון בואך יהודה הלוי. את המקום אני מכיר עוד מאז גרתי בתל אביב, ברחוב גולדנברג הקטן. בתחילתו לא היה המקום הצלחה גדולה ונראה היה כאילו כמו עוד עשרות בתי קפה אחרים בתל אביב, גם הוא הגיע לזמן קצר והנה כבר עוזב אותנו לטובת בית קפה אחר שייפתח באותו המקום ודינו יהא כדין קודמו.

לשמחתי הרבה, לא כך קרה. בית הקפה (אספרסו בר) LOVEAT קיים מזה מספר שנים ואפילו ניכס לעצמו אוכלוסיה מגוונת הנעה בין היאפים של האזור לבין זקני העם ומצליח לספק את מה שהפך לכאורה לנחלת הכלל, לכאורה בלבד. אני מתכוון לקפה שמקום מספק.
בבית הקפה טוענים שהקפה שלהם אורגני. אורגני, שמורגני - הוא טעים ואפילו טעים יותר מכל קפה אחר שטעמתי. הקפה הנטחן במקום (ניתן לראות בקצה בית הקפה את מטחנת הקפה הגדולה) ומודגש בארומה חזקה וטעם חזק של קפה.

המקום מוכר קפה חם וקפה קר במרקמים והרכבים שונים ובמחירים הוגנים. אני ממליץ לכל מי שחשקה נפשו בכוס קפה טוב חם כדי להתעורר, או קר להתרענן, לקפוץ ולבקר בבית הקפה המצוין הזה.

את השירות, אוירה, מיקום אשאיר לשיפוטכם.







לרוויה,
קובי

יום שבת, 18 באוגוסט 2007

קפה טרנזיט

בימים אלו עלה למסך הקולנוע, במוזיאון תל אביב, סרט איראני בשם "קפה טרנזיט", סרטו של קמבוזיה פרטובי. הסרט הוא הפקה משותפת של איראן וצרפת משנת 2005.
נושא הסרט הוא נושא שאני באופן אישי מאוד אוהב. הסרט מספר על מאבקה של אישה בחברה הנשלטת על ידי גברים, כנגד כל הסיכויים לחיות את חייה כפי שהיא רוצה ולא כפי שהסביבה שלה מכתיבה לה.

הסרט מספר על רייהאן, אשת משפחה איראנית, אמא לשתי בנות המתאלמנת ונותרת לגחמותיו של גיסה והתרבות האיראנית. בניגוד גמור להנחיות משפחת בעלה המנוח, מחליטה רייהאן לפתוח מחדש את הקפה אותו ניהל בעלה ולהצליח במקום בו אף אישה אחרת בסביבתה לא הצליחה.

בדרך פוגשת רייהאן דמויות שונות ומעניינות. הסיפור עצמו יפה ומרגש. יחד עם זאת סובב הסרט את בית הקפה. ניתן לראות בסרט מאפייני בית קפה איראני, אוכל איראני עשיר מאוד ואהבה רבה למטבח. רייהאן אשפית במטבח ולדבריה ירשה זאת מאמה. יפה מאוד לראות את המתרחש בסרט על רקע המתרחש בבית הקפה של רייהאן.

גם אם אתם חושבים לעצמכם, "אני אלך לראות סרט שמדבר פרסית?" או "מה כבר יכול להיות מעניין בסרט פשוט כזה?" לכו לראות אותו. הסרט פשוט ויפה.

קצת על האוכל הפרסי -
מורכבותו של האוכל הפרסי משווה לו טעמים וריחות שניתן לזהות ללא כל קושי. במטבח הפרסי תבשילים רבים, תבלינים כגון כורכום, הל, זעפרן, ראשד, קינמון, לימון פרסי ועוד... עלים כגון הבזיליקום, נענע, כוסברה, פטרוזיליה, טרגון ועוד...

מסעדות פרסיות בארץ (לפי אתר http://www.2eat.co.il/) -
קשת - נווה שאנן, תל אביב
אספהאן - לוינסקי 108, תל אביב
גוהר - התעש 26, כפר סבא
ורטיגו - גיסין 37, פתח תקווה
מיטל - אחד העם 40, תל אביב
נאייב - זבולון 12, תל אביב
סלימי - נחלת בנימין 80, תל אביב
גונדי בר - היצירה 17, רמת גן
עדן - נווה שאנן 16, תל אביב
עדנה - טרומפלדור 3, רמת השרון
רנסאנס - בצלאל 46, רמת גן


לינק לאוכל פרסי:
http://www.mage.com/cooking/recipesbody.html

אשמח עם תגיבו ותספרו על חוויותיכם מהמטבח הפרסי.