נתב"ג

כנראה השתגענו לגמרי. זו המחשבה הראשונה שעלתה במוחותינו, של טלי ושלי, מיד לאחר שהחלטנו שאנחנו עושים את זה. מילא אני. אני חייב. אבל היא?! איזה מדליק. זו המחשבה שעלתה במוחותינו, רודפת את זו הראשונה, בעודנו ממתינים לאישור הדדי וסופי למעשה.


בחיוכים קטנים ובצחקוקים, כאילו היינו ילדים שרקמו זה עתה מעשיית קונדס, סיימנו את השיחה. הפור נפל – נפגשים באולם מקבלי הפנים של נתב"ג ביום שישי, בשעה 4 לפנות בוקר. טלי, אני ושני נציגי בית החולים אברבאנל שילוו אותנו אחר כבוד למרכז בריאות הנפש הקרוב למקום מגורינו.

הלכתי לישון בחצות ושבע דקות, מעט אחרי שעפעפי השמאלי החל להפגין סימני צניחה חופשית. את השעון המעורר כיוונתי לשעה שלוש ורבע. די והותר שעות שינה לליל חמישי, שהרי את יתרת החסר אוכל להשלים במהלך יום השישי.

להפתעתי השעון שצלצל הזניק אותי מהמיטה, כאילו הייתי מוכן אלי קרב לבוש ונעול. לא זכור לי לאחרונה זינוק שכזה למשמע השעון המעורר, שבדרך קבע מוצא עצמו מחרחר בפינת החדר בניסיון כושל להעיר אותי. בתוך זמן קצר התרחצתי, התלבשתי, התאפסתי ויצאתי לעבר הרחוב הדומם, בו רק הצינה גברה על חששותיי מהחשיכה המאיימת.

עם היכנסי לרכב התפללתי שאצליח להניעו, שכן יום לפני כן גיליתי שהמצבר התרוקן לאחר שהשארתי את פנסיי הרכב להאיר את חניון השוק הסיטונאי (לשעבר) למשך 11 שעות. תפילותיי נענו. אולי היה זה בשל השעה המוקדמת בה היושב במרומים פנוי, ולא בממתינה או תפוס כל הזמן.

התחלתי בנסיעה ואז חלחלה בי מחשבה טורדנית שבבסיסה עמדה חברותי האמיצה עם טלי. האם טלי תגיע לנתב"ג או שמא נגזר עלי לצפות בדד בהמונים הגודשים את אולם מקבלי הפנים משך שעה וחצי?

אחרי מספר רעיונות שיכלו להסתיים בשיגור טיל קרקע-קובי על-ידי בעלה האוהב והשפוי של טלי, החלטתי שלא אתקשר לברר האם היא בדרכה. אני נגד מלחמות מיותרות. בטח לא כאלה שפורצות בגדרה ומגיעות לרמת גן. סקאדים היו כאן מספיק.

כל מי שמכיר את ההגעה לנתב"ג יודע שזמן הנסיעה בכבישים הפנימיים אורך עוד יותר מהזמן שלוקח להגיע לשער נתב"ג. למה לנסוע עד לוד אם אחרי רגעים מספר שוב חוזרים לתל אביב?

כשסוף סוף חניתי את המכונית בחניון מול אולם מקבלי הפנים רווח לי. פסעתי אל תוך אולם מקבלי הפנים ואז הגיע הצלצול הגואל- טלי. היא חנתה גם כן ובדרכה אלי.

אתם וודאי שואלים את עצמכם על מה ולמה כל המהומה. ובכן, הצטיידתי בשלוש מטרות - המטרה הראשונה הייתה לאסוף את הורי, שמועד נחיתת מטוסם מברצלונה בארץ תוכנן לשעה 05:30, המטרה השנייה הייתה לבחון את ההיצע הקולינרי של נתב"ג בשעות אלו ולכתוב עליו, המטרה השלישית והמשותפת להיפגש לשיחה עם חברתי מזה 16 שנים - טלי.

נחיתתם הצפויה של הורי בשעה 05:30 הותירה לטלי ולי שעה וחצי לבחון את ההיצע ולפטפט בנינוחות בלי למהר לשום מקום בו ממתינים לנו. תודו - למרות הרעיון המופרע בבסיסו, שעות מוקדמות שכאלה מספקות שלווה שאין שנייה לה.

היקפנו הן את אולם היוצאים והן את אולם מקבלי הפנים, תוך בחינת אתרי המזון המוצעים, וגילינו היצע יחסית דל ובמחירים מופרזים. האוכל שהאולמות מציעים נע בין שתייה קלה או חמה ועד סנדוויצ'ים מורכבים. לאחר תגלית מרעישה אודות המחירים הלא ריאלים של פאי פקאן בקוטר 8 ובמחיר כפול מקוטרו, וכן סנדוויץ' שספק אם החסה שבו יודעת שכבר אינה בין החיים מזה ימים מספר, החלטנו להסתפק בשתי כוסות קפה הפוך. הקפה היה בסדר ובהחלט סיפק לנו חימום, יותר מטעם טוב בפה. את העניין סיפקה שיחתנו הערה וצוותי הטלוויזיה שלא הפסיקו לצלם כל הודי שיצא מבין דלתות הזכוכית.

כשראיתי את הורי באופק יוצאים עם ה-DVD החדש שלי, כבר הספקתי להיפרד מטלי ולשלוח אותה חזרה אל מיטתה החמה, לסיים את הקפה ולשוב להתרשם מגודלו העצום של האולם.

בין מקבלי הפנים לא המתינו לנו זוג נציגי בית החולים אברבאנל וזאת למרות שסיפרתי על המעשה הצפוי מוקדם יותר באותו הערב לחבר-רופא. לעומת זאת, זכיתי בשיחה נעימה עם חברה שהוכיחה את עצמה כלא שגרתית לפעמים. לשלום בית עם בני זוגנו דאגנו מאוחר יותר. והקפה... לא אשכח אותו לעולם...

שלכם,
קובי קלייטמן

kubush