יום שני, 21 באפריל 2008

משבר הקקאו העולמי

אינני מכיר אדם שאינו טועם קקאו בצורה זו או אחרת באופן יומיומי כמעט. שימושי הקקאו רבים הם, החל באותו מאכל "יד השטן" - השוקולד, דרך משקאות שונים ועד לקרמים ומסכות לפנים. גם מבלי לשים לב, פרי הקקאו סובב אותנו בכל תחום וקשה יהיה לדמיין את העולם ללא קקאו.

מקורו של הקקאו אינו ודאי במאת האחוזים, אם כי קרוב לוודאי שהעץ גדל למרגלות הרי האנדים. הקקאו תורבת ע"י עמים עליהם היום ניתן לשמוע רק באגדות וסיפורי עם - דוגמא אחת לכך היא האצטקים. הקקאו ששימש את עמי מרכז אמריקה כאמצעי תשלום מפאת יוקרתו, הגיע לאירופה לאחר מסעות הספרדים לגילוי אמריקה, אך רק 100 שנה מאוחר יותר יוצא מחוץ לגבולות ספרד.

הקקאו אותו אנחנו מכירים מיוצר מעיבוד של פולי הקקאו של עץ ה - Cocca. הפולים צפונים בתרמילים גדולים (30-50 פולים בכל תרמיל) ועוברים תהליך ייבוש ארוך ועיבוד עד שהם מגיעים לתצורה אותה מוכרים בשווקים.



מרבית יבול הקקאו העולמי מגיע כיום מתחומי אפריקה המשוונית ובעיקר מחוף השנהב. מרביתנו לא שמו לב לעליה המתונה במחירי חפיסות השוקולד אותן אנחנו כל כך אוהבים לזלול, אך עובדה היא כי משנת 2001 עקב חוסר יציבות פוליטית ושלטונית בחוף השנהב, עלו מחירי הקקאו העולמיים בצורה מדאיגה. עוד בשנת 1998 חוקק חוק בחוף השנהב הנוגע לזכויות הקרקע ברצועת הקקאו, אשר החל את הטלטלה וגרם למתיחות רבה בין חוף השנהב לשכנתה Burkina Faso ממנה מגיעים רבים מבעלי המטעים ועובדיהם. בפברואר 08 דווח כי מחיר הקקאו בניו יורק הגיע לשיא של 24 שנים, 2,585$ לטון קקאו, עליה של 45% בתוך שנה.

הצריכה העיקרית של קקאו ברחבי העולם מתבטאת בגלידות, משקאות חמים, קינוחים וופלים מצופים. בשנים האחרונות חלה עליה בצריכת מוצרי הקקאו. העלייה בצריכה לא עולה בקנה אחד עם יבוא הקקאו. המרוויחים הגדולים הם סוחרים וספקולטורים. החקלאים המתוסכלים והיצרנים השליכו את העלויות על הצרכן.


במהלך השנים התעוררה שאלת האתיקה שבגידול וקצירת הקקאו, שכן ידיעות עיתונאיות סיפרו על ניצול ילדים כעבדים במטעי הקקאו של מערב אפריקה וכן דיווחו על שכר נמוך מאוד לחקלאי הקקאו הבגירים. שאלות אלו העלו את הדאגה הציבורית באשר לאתיקה שבצריכת הקקאו ממערב אפריקה ובכלל.

התנודות החדות במערב אפריקה אמנם הביאו לעלית מחירים דרמטית ולדיון בסוגיות אחרות, אך נראה כאילו בד בבד ניכרת התקופה הטובה ביותר בתחום איכות הקקאו, צריכתו ושימושיו. הקקאו משמש אמנם בעיקר בתחום המזון, אך מקומו לא נעדר מתחום הקוסמטיקה אם כסבון, קרם וכיוצא בזה.

בישראל בשנים האחרונות מורגשת עליה משמעותית בפתיחות שמפגין הציבור הישראלי לקקאו כשוקולד. כאן חובה להזכיר את מותג שוקולד מקס ברנר, שהביא את בשורת הקקאו לכלל האוכלוסייה כמותג משגשג (בארץ ובעולם) ועימו מקומות נוספים אשר מפגינים יכולת שרידות גבוהה ואיכות בלתי מתפשרת. גם רשת טיב טעם הביאה בשנים האחרונות שוקולדים מתוצרת ומאיכות שונה משהכרנו בארץ.

ניכר כי היום הצבור הישראלי מוכן לשלם יותר בעד מוצר איכותי יותר, בעל אחוזי קקאו גבוהים יותר. אולם אל לנו לשכוח את חוף השנהב השרויה במצוקה אמיתית בעודנו מתענגים על תוצריה.

יום שבת, 12 באפריל 2008

יום ה"ט" הלאומי


הרגע החלטתי שהיום הוא יום ה"ט" הלאומי בישראל. פתטי כל שזה ישמע, המציאות עולה על כל דמיון.

את היום שאמור היה להיות שמשי ובהיר, אך לצערי התגלה כשמשי ואביך משהו, התחלנו בחוף טנטורה - הלא הוא חוף דור המיתולוגי. חוף דור, מצוי בין קיבוץ דור לקיבוץ נחשולים ממש צעד וחצי מפורדיס. אל מול חוף נקי כמעט מקהל מבקרים בעונה זו של השנה, אך לצערי לא נקי מאשפתם של אותם מתי מעט טרחו להשאיר, מצויים איים קטנים ומפרצונים מזמינים. ים כחול, שקט ושונה ממה שאנחנו מכירים מחופי תל אביב דרומה.


ייעדו השני של הטיול אמור היה להיות דלית אל כרמל שמהר מאוד הפך למדרחוב זכרון יעקב. הופתענו לגלות מדרחוב שוקק. סבך האנשים הקשה מעט על המעבר, אך לא מנע מבעדנו להשיג את ה"ט" השני להיום - טעימות גלידה בתחילת המדרחוב (אלכסונית לבית הכנסת). לקחנו כל אחד כדור גלידה - עמי כדור גלידת וניל עוגיות שהיה רגיל ומשמים ואני גלידת לואקר שחפנה בתוכה חתיכות מהוואפל האמיתי והייתה פשוט טעימה להפליא.

שעת הצהריים הגיחה במפתיע. היה זה סימן להתחיל בחיפוש אחר אתר ציד מתאים. זכרון יעקב לא קרצה מפאת הרגשת התיירותיות הכבדה במקום, באזור התעשייה של קיסריה הלכנו לאיבוד ולבסוף מצאנו עצמנו בהרצליה פיתוח. מיקמנו את הרכב בחניון שמול Tike, Tapeo ו-Goya. שלוש מקומות שטרם הספיקונו לאכול בהם. הבחירה הראשונה הייתה Goya, אך מאחר והמקום היחיד היה בישיבה על הבר - ויתרנו.

ב- Tapeo התקבלנו גם כן בנסיון להושיבנו על הבר, ניסיון שכשל מיד כשהצגתי את פרצופי הפולני בנוסחו הלא מרוצה. המארחת השתכנעה כי שולחן רגיל יתאים לנו באותה המידה. בדיעבד אינני מבין את פניה האובדות של המארחת עם כניסתנו באשר למציאת מקום ישיבה עבורנו, שכן המקום היה מלא בפחות מ-20 אחוזים מתפוסתו המקסימלית כשנכנסו וכך גם כשפנינו ללכת. המקום רחב ידיים ונדמה כאילו הזמן הנכון להגיע אליו הוא בשעות הערב ובפרט בערב של סוף השבוע, אז המקום וודאי רוחש אנשים מחד ואינטימי יותר באווירתו מאידך.

המלצרית שלנו המליצה לנו על 3-4 מנות לכל אחד. כאנשים ממושמעים קיבלנו את המלצתה והזמנו 7 מנות אותן ליווה יין בית לבן ספרדי שאינני יודע לנקוב בשמו, אבל יכול לומר שהיה מעין שלוב שבין ריזלינג ומוסקטו. סה"כ סביר.
המנות שהזמנו נעדרו פירות ים ודגים והתמקדו יותר בירק ובבשר:
קוקה אספינקס אי פאסאס, קסדיה, פימיינטוס, טורטיה ראפ פרגיות, גלילות סינטה צרובות, אליטס דה פויו.

המנות הוגשו בצורה סבירה. אני חייב לומר שהמנות היו טעימות ומשביעות אם כי לא היה בהן ייחוד דרמטי שגרם לי לנדוד במחשבותיי אל ספרד הרחוקה ולצעוק "אולה". קינחנו בתה נענע ובמה שכבר מזמן אינו רק קרמשניט, אלא מילת קוד לבצק דק עם קרם חלבי בתוכו - מיל פיי תפוחים עם מסקרפונה. אם הייתי צרפתי קרוב לודאי שהייתי צריך לחפש עוד שעות רבות את 992 עלי הבצק הנותרים שמבטיחה המילה "מיל" שכן היו שם רק שמונה.

אסכם בכך שאומר כי האווירה והאוכל בסה"כ טובים, חסר היה לי הפוטנציאל המלא שיכלו אותם המוצרים לממש, אולי בהגשה מעט שונה או עם "קריצות" מעניינות יותר.
אם עדיין אינכם בטוחים מה בדיוק מכל הסיפור ממלא את יום ה"ט" הלאומי, הרי לכם סקירה נוספת:
* טנטורה
* טעימות גלידה
* טאפאס ב-Tapeo

בטיאבון,
קובוש