ביום זה קיבלתי החלטה. לא, לא להתחיל דיאטה. השתגעתם? החלטתי שאני עולה על הכביש לנהיגה פרועה אך בטוחה.
כנהג העולה על מכונית מרוץ בשבע עיניים פקוחות, אוזניים מחודדות ורגליים דרוכות על דוושות הרכב יצאתי מהחנייה אל עבר היציאה מהעיר. שתי דקות לרחוב הסואן של נאפולי ועוד 5 דקות של נהיגה מצוינת חיזקו בי את האמונה שהנה אנו כבר יוצאים מהעיר, אלא שאז כבה הרכב.
הזמן כמו עמד מלכת, כשאנחנו באמצע מסילת חשמלית הממוקמת בטבורו של צומת סואן במיוחד. הרגשתי כמו כוכב ברגעי השיא של אופרה, אלא שאת אריות הנפלאות של ורדי החליפו צליליהם של צופרי רכבים. הקונצרט הסתיים באקורד התנעת הרכב, שחתם את האַרְיָה לפיאט ואלפא רומאו וקירב אותנו לכביש E45 המיוחל.
השארנו את נאפולי מאחורינו ויצאנו אל עבר עיירות הנופש הדרום מערביות של מחוז
קאמפניה האיטלקי. סורנטו, פוזיטנו ואמלפי הנה אנחנו באים.
אנחנו הישראלים שמקדשים את אילת, תל אביב, טבריה ואת הצימרים שהוצבו על כל חלקת אדמה טובה בשני העשורים האחרונים כאתרי הנופש האולטימטיביים, נשבים בקלות בקסמו של ה"חוץ לארץ" בזכות עיירות כמו אלו שתמונותיהן מוצגות כאן. לעומתנו, הם, האיטלקים, יודעים מהו חופש רגוע בלי הכול כלול ועם הרבה נחת רוח.
מרגע שירדנו מהכביש המהיר אל כביש SS16 המתפתל לאורך חוף הים התיכון, לכדו את עינינו נופים קסומים המעוטרים בעיירות תלולות שראשיתן בצוק איתן וסופן בנמל אורחים מנוקד יאכטות. טראסות אין ספור, נוף ירוק שנוגע במים התכולים המנצנצים במליחותם, פיתולי הכביש והמנהרות הרבות גרמו לנו לעצור מספר פעמים ולו בכדי להתפעם מהשתלבותו של האדם בטבע המקומי. היו בינינו שתיארו את הנופים כנופי הגליל, אך בצפיפות ופראות גדולים באופן משמעותי.
אמלפי הייתה העיירה הראשונה אליה הגענו. על אף שהגענו בשלהי עונת התיירות, אמלפי הייתה שוקקת חיים (לא הייתי רוצה להגיע לשם חודש מוקדם יותר). חנייה מצאנו רק בפאתי החוף בסמוך למזח. בצאתנו מהמכונית מצאנו את עצמינו הלומים בפנים משתאות לנוכח הציור שנפרש למולנו. הכבישים המתפתלים בהם אך נסענו חבויים בינות מנהרות החצובות בהר והרחוב הראשי והקטן של העיירה עולה מן החוף אל תוך ההר עצמו, סופו חבוי מעינינו. טראסות מכל עבר ואיטלקים שעוד כובשים את מלונות הפאר שהם חלק בלתי נפרד מהציור הזה.
התחלנו טיול בעיירה במטרה ללכת בה מעט לאיבוד (זה לא ממש אפשרי). הנקודה הראשונה שבה התחלתי לחשוב להישאר באמלפי לעולמי עד הייתה נקודה קולינארית חשובה – חנות שוקולד המצויה מצידו השמאלי של המדרחוב היפהפה, מול קתדרלת אנדרוס הקדוש השוכנת במקום מהמאה ה-11 ומעוצבת בסגנון בארוקי ממנו קשה מאוד להתעלם. לא השוקולדים הם שהותירו בי רושם רב כי אם מקפא בטעם שוקולד מריר ששבה את ליבי. כוסית קטנה מהמתוק-מר הזה ודבר לא היה דרוש יותר כדי לשכנע אותי שזו יכולה להיות תוכנית לא רעה בכלל להגיע לאיטליה פעם בשנה לנופש.
בשובנו אל רכבנו ולעמדת התשלום, גילינו סבר פנים שלא נתקלנו בשכמותו באף מקום אחר. בחור בשנות הארבעים לחייו הסביר לאבי, שלצערו באותו היום דיבר את השפה האיטלקית ללא רבב, משך עשר דקות תמימות (אינני מגזים) את רזי הכנסת המטבעות לתוך מכונת התשלום בחניה, הוצאת קבלה ויציאה מהחניון. עשר דקות בשמש הקופחת לימדו אותנו שלפעמים אינטואיציה יכולה בהחלט להספיק לצורך תשלום בעד חניה.
המשכנו בדרכינו על כביש SS163 אל עבר העיירה סורנטו, אלא שאז נתקלנו בעיירה מסקרנת בשם פוזיטאנו. היות והיה לנו זמן, החלטנו לרדת מההר אל חופה של העיר. חנינו במחצית גובהו של ההר והתחלנו בירידה למטה. חלפנו על פני סמטאות קסומות, חנויות שעיקר תעסוקתן תיירים רעבים לקיטש, מלונות ומסעדות לרוב. גם פוזיטאנו שבתה אותנו בקסמה.
על אף ששעת הצהריים קרבה החלטנו לשמור את רעבוננו למסעדה בסורנטו. ירדנו אל חוף מעוטר אבנים שחורות וצפינו בים הנפלא שנפרש מולנו.
בדבר אחד שגינו. החלטה תמוהה שלא לחזור אל הרכב בדרך בה ירדנו אל החוף. מצאנו את עצמנו עולים ומתנשפים על גרם מדרגות תלול, צר ומפותל אל עבר עתיד בלתי נראה לעין. בשלב מסוים הבנו שהגענו לשביל שככל הנראה נבנה עבור טריאטלון זה או אחר, וודאי שלא עבור חדלי אישים שכמונו. בכל פעם שהתפעמתי מהנוף המציץ מעבר לבתים של המטורפים שהחליטו להתגורר בגובה רב שכזה, החסיר גם ליבי פעימה. עצירות אין ספור ועידוד של מאמני הכושר איתן ועמי גם אבי ואני הצלחנו להגיע אל נקודת האור שבסופה בקבוק מים ורכב מלא מטליות לחות לניגוב אגלי הזעה.
בהגיענו לסורנטו סביב השעה 16:00 החל הרעב לתת אותותיו, אלא שאז גילינו שהמסעדות סיימו את עבודתן ותיפתחנה מחדש רק בשעה 18:30. היות ולא עמדה בפנינו ברירה אחרת, טיילנו לאורך רחובה הראשי Corso Italia של עיר שוקקת חיים זו, מביטים באנשים הלבושים למשעי בהם גם ילדים שנראה כאילו יצאו מתצוגת אופנה של ג'יאני ורסצ'ה.
הרוטב שהחל לזלוג אט אט על כדור השוקולד המוזהב, המס את כיפתו וחשף את תוכנו. בתוך כדור השוקולד נח מוס שוקולד אוורירי וטעים יחד עם חתיכות ג'לי תפוז ופסיפלורה קטנות בתוכו. הטעם גן עדן, השילוב שבין חמיצות קלה ומתיקות היה סיום נהדר לארוחה נהדרת. 
רשומות
