יום שבת, 20 בספטמבר 2008

מרוסיה באהבה

עיר הולדתי פתח תקווה מאז ומתמיד התיימרה לנכס לעצמה מקום בפנתיאון הערים שהגדילו לעשות בקליטת עולים מכל קצוות תבל. כך גם בעליה גדולה מחבר העמים (ברה"מ לשעבר). מאסיביות עלייה זו ניכרת בכל פינה בעיר. לפעמים כשאני מסתובב בעיר נדמה לי שמקומות מסוימים נוכסו על-ידי אוכלוסיית עולי הגיל השלישי. את מדרחוב ההגנה בעיר זיכיתי כבר מזמן בשם חדש הראוי ליושביו, "הכיכר האדומה". לחנויות הבשר שדרסו ברגל גסה את החנויות הותיקות, שנלחמו משך שנים רבות על הזכות למכור בשר אחר, הדבקתי את הכותרת "רוסיה הקטנה".

יחד עם הגעתם של העולים הגיעה גם תרבות ענפה, ובכללה תרבות, מוסיקה, תיאטרון ואוכל. זאת ועוד, משפחתי שלכל היותר מנתה בארץ כ-30 נפשות, הפכה בין לילה לחמולה ששילשה את עצמה והתמקמה מנצרת עילית בצפון ועד קריית גת בדרום. הרבע הרוסי שלי מצד סבתי (אם אימי) תבע נוכחות בארץ זבת חלב ודבש.

בפתח תקווה מתרכזים מספר אולמות שמחה/מסעדות הנושאים אופי רוסי מובהק. בשבת האחרונה נכחתי באחד מאותם המקומות לחגוג את יום הולדתה של סבטה, אשת בן דודה של אימי. למקום קוראים "רובינזון" והוא ממוקם באזור שבעברו היה אזור תעשיה מוזנח, כיום אזור מגורים מוזנח ועתידו המבטיח עוד לפניו. בקרבת מקום מצויים עוד שני מקומות בעלי אופי דומה, לפחות מבחינת גוון האוכל והאוכלוסייה הפוקדת אותם.


התחושה שקפצתי לביקור בחו"ל השתלטה עלי כבר בכניסה למקום וחוץ מצברים קוצניים בודדים שנמצאו במקום מתוקף נישואיהם לעולות לשעבר או בנות עולים לשעבר, האוכלוסייה שאכלסה את המקום דברה שלוש שפות – רוסית מדוברת, רוסית ספרותית ורוסית במנעד עברי ("יא אידו ומכולת קופיט חלב" - שזה בעצם אומר ש"אני הולך למכולת לקנות חלב").

את המקום מאפיינת קיטשיות מוגזמת בדמות שאנדלירים (אני זוכר את אימי אומרת באחד מטיולינו בדרום תל אביב - "גם אם ישלמו לי אני לא אתלה כזה דבר בבית"), חצי ספינת מפרשים מעץ הודבקה לאחד הקירות הפנימיים - ככל הנראה מזכרת ממסעות רובינזון קרוזו, מראות רבות על הקירות ולהקה שהורכבה מזמרת, גם היא יוצאת חבר המדינות, זמר שחום עור שליוויו את הגברת הזכיר את המהומו של אל בנדי הנוסטלגי בניסיונו להזכר בשיר מסוים ונגן סינתיסייזר משופם כאילו נשלף מסרט פורנו גרמני של שנות ה-70.

אם הייתי מקיץ משינה הייתי וודאי חושב כי חלמתי זה עתה חלום בלהה על שנות השמונים בישראל ועל משהו שהתקרב לאולמות השמחות שהיו נהוגים בארץ באותה התקופה. חוץ מכריות לכתפיים היה שם הכל.

לזכותם של פליטי חבר העמים יאמר כי אינם חוסכים בכמויות האוכל והשתייה החריפה שהם מגישים לשולחנות הסועדים. נהוג הוא לארח כיד המלך בבית כמו גם באולמות השמחה. כמויות האוכל שנכחו על השולחן עם הכנסנו למסעדה היו עצומות בכמות ובמגוון. בלטו בהיעדרם קנקני מים. את מקומם תפסו בקבוקי וודקה שונים ומשקאות קלים עתירי צבעי מאכל מהסוג שאני לא מכניס הביתה. אותם משקאות מתוצרת "דרינק" שאינני בטוח אם היו נוכחים בארץ טרם העלייה האחרונה מחבר העמים. ייתכן שהובאו מצ'רנוביל ותוויותיהם הוסבו לשפה העברית?!

ברחבי האולם, המורכב מקומה מרכזית ויציע, נחגגו בעיקר ימי הולדת וימי נישואין והשולחנות היו מלאים באורחים. השולחן בו ישבתי אכלס כ-40 נפשות בהם חברים ובני משפחה. האוכל שהמתין לנו על השולחנות נשא אופי ביתי במהותו ובטעמו. מעבר חטוף ליד המטבח החבוי הסביר את העניין, ה"שפים" במקרה זה הן נשות מטבח שברור כי מעולם לא למדו בבי"ס גבוה לבישול או התמחו במסעדות יוקרה כאלו או אחרות. נשים אלו ודאי למדו את מלאכת המטבח מאימותיהן ומיישמות אותה כעת לפרנסתן.

בין המנות הראשונות נכחו מיני כבושים כפטריות, עגבניות ומלפפונים, סלט כרוב וגזר חמוץ, סלט סלק רוסי - "ויניגרט", סלט תפוחי אדמה, סלט שובה (shuba - סלק, דג מעושן ומיונז), כבד קצוץ בגרסה רוסית, פלטות נקניקים (סלמי, נתחי לשון, בשר לבן מעושן...), צלחות של ביצי סלמון כתומים מתפצפצים עליהן גם זולפה משחה לבנה שהתגלתה במהרה כחמאה מרוככת, צלחות עליהן עורבבו בחוסר טעם נתחי סלמון מעושן עם הרינג והבצל המלווה אותו, ניסיון שלא צלח לעשות סושי, לחמים ועוד.



הבעיה היחידה בעיני ב-90% מהמנות היא נוכחותו הגסה של מיונז, עד כדי מחשבה כאילו התכוונו במטבח לחזק בעזרתו את לבני הקרמלין. בעיה שכמובן אינה בעיה למי שפוגש בסוג אוכל זה דרך קבע. נדמה היה כאילו יצרניות המיונז בארץ תורמות את חלקן בקליטת העלייה יותר מכל משרד ממשלתי או יצרן אחר. לבד מהבעיה הבריאותית שבכמויות המיונז האדירות בסלטים, הוא בהחלט מעניק להם ברק ויציבות בצלחות ההגשה שגם אם תהפכו אותן יישאר הסלט מבלי ניע.

לי באופן אישי הסלטים (חוץ מהירקות בתחמיץ) היו טעימים מאוד למרות שלטי האזהרה כי משרד הבריאות אינו אחראי לבריאות הציבור אלא להנאתו בלבד. לעומת זאת, הסושי (שלמרבה התימהון לווה ברוטב טריאקי) היה מזוויע וטוב היה אם היה מחליט שלא לפקוד את שולחננו או כל שולחן שהוא ברחבי היקום. זוועה מעטיפה ועד למילוי.

בין מנה למנה התענגו יושבי המקום על וודקה שזרמה כמעין המתגבר ועל שירתה של להקת מסעדת רובינזון, שהפליאה להרקיד את הקהל לצלילי שירים מוכרים (לקהל היעד בלבד). גם השירים, כמו המקום, אופיינו בסגנון אייטיזי, למרות שהולחנו בשנים האחרונות (כנראה בידי דרי רחוב בעלי שמיעה אבסולוטית או סמירנובית).

למנה עיקרית יכולתי לבחור בין מנות בשר כבשר לשון, סטייק פרגית, עוף ובקר ובין מנת דג. בחרתי בלשון שהגיעה כעבור כשלושת רבעי השעה. את זמן ההמתנה המכוון ביליתי בשיחה עם בני דודי, שחלקם הספיק להתרחק מעט מהמסורת ממנה הגיעו ולמצב עצמם בארצם החדשה, וחלקם נראה כאילו הגיח לפני רגע מכבשן המטוס.

על דבר אחד אין להתווכח - פרץ האנרגיות על רחבת הריקודים ושמחת החיים של הרוקדים מכל הגילאים הוכיחה שהאוכלוסייה הזו יכולה להשתלב תרבותית באופן מלא ביושבי הארץ צברים כעולי עליות מוקדמות יותר ולא צריכה להסתגר בתוך עצמה. לראיה התפרעות הנוכחים על רחבת הריקודים גם לצליל שיר מזרחי (תבדקו בחתונות אליהם אתם הולכים).

המנה העיקרית שהזמנתי לא הייתה לי טעימה כמנות הראשונות. הלשון, שהייתה ערב רב של חתיכות בשר ברוטב פטריות משומרות, לא נעמה לחיכי ועדיף היה להשאירה בפה ממנו באה. גם הורי, שלצידם סעדתי, לא הראו התלהבות רבה ממנות הפרגית שהזמינו.

בעודי חוכך בדעתי מה יוגש כמנת קינוח עלה לרחבה פקיר שהילך על גבי שברי בקבוקי זכוכית וירק אש מעת לעת. מופע שרחוק הייתי מלצפות לבואו. מעניין? לא כל כך. עיקר המתח שהייתי שרוי בו במהלך המופע נסב על האם פתחי המילוט אכן נפתחים בעת שריפה והאם המטפים מכילים מים או שמא גם הם, כשאר הנוכחים, בשלב זה כבר מכילים 90% אלכוהול.



לקינוח קיבלו כל בעל/י שמחה עוגה שלמה לאורחי השולחן ובה זיקוק דמוי להביור אותו חלק מהמכובדים ניסו באופן תמוה ומצחיק מאוד לכבות בנשיפה. אני חייב לציין כי אם ישנה עוגה אחת שאני נר לרגליה הלוא היא ה"נפוליאון" או בשמה האחר קרמשנידט. בילדותי נהגה רעיה ז"ל, אמא של חברה טובה של אימי (אסתר), לאפות עוגת "נפוליאון" שטרם טעמתי כדוגמתה. תמיד חיכיתי ליום ההולדת של אסתר (שהוא במקרה גם יום הולדתי) כדי לטעום מאותה עוגה נפלאה. מאז חלפו ימים רבים ואף קרמשנידט שטעמתי לא הצליח לחקות את מעשה ידיה המופלא של אותה אופה נהדרת. ה"נפוליאון" שהוגש לנו באירוע המדובר התקרב אך במעט בטעמו אם כי עדיין בפער גדול מהטעם המיוחל.

בתום האירוע, לאחר פרידות אין ספור מבני המשפחה הרבים שנכחו במקום, ניגשנו אל עמדת הדרכונים שביציאה, יצאנו את המסעדה אל עבר רחבת נמל התעופה של פתח תקווה שברחוב יחזקאל רובינזון 11 ונסענו הביתה בעוד דיסק ובו שירים פולנים משנות נעוריהם של הורי מתנגנים ברכב.

נזדדוויה,
kubush

4 comments:

איריס אמר/ה...

שני דברים: א. יש לך יכולת תיאור נפלאה :) ב. הרגשתי פתאום גאוות יחידה למרות שאני יותר פולניה מרוסיה... אבל זה מספיק קרוב

קובוש - קובי קלייטמן אמר/ה...

תודה רבה איריס.
הפולנים על הכוונת - בפרסומים הבאים :-)

מרינה אמר/ה...

הי קובי,

הפוסט כתוב מקסים!
העלה חיוך על פניי יותר מפעם אחת...

דסבידניה,
מרינה.

Guy אמר/ה...

כתבה מצויינת. החליפו "רובינזון" ב"ביילי אייסט" והחלק על הצברים הנשואים ל... היה יכול להיות עלי.

ויש לי שאלה: למה בארוחות רוסיות חייבים להאביס אותך בסלטים לפני המנה העיקרית?
ואח"כ המארחת עוד שואלת: "למה אתה לא אוכל את העוף? עשיתי בשבילך. לא טעים לך?"

גיא, נשוי למרינה, מנפגעי המסורת הקולנרית הרוסית.