יום שני, 29 בדצמבר 2008

אמלי - פוסט אורח - שלומי פליין

*היום מתפרסם כאן פוסט אורח של אחד האנשים הביקורתיים יותר שאני מכיר בתחום האוכל, אדם שאוכל בשבילו כמו בשבילי הוא דרך חיים. אני מזמין כל מי שחפצה נפשו לשלוח אלי חוויות ממסעדות בארץ.

שלום לכולם, אני שלומי, בן 34, הכרתי את קובי שמארח אותי בבלוג שלו דרך אשתי טלי לפני כתשע שנים.

ביום שבת 20 דצמבר 2008, ישבנו אשתי שתחייה ואני לארוחה במסעדת אמלי רסטו-בר השוכנת בתל אביב ברחוב נחלת בנימין 22 פינת רחוב גרוזנברג, מסעדה די קטנה ואינטימית אשר על קירותיה תלויות תמונות מימיה הראשונים של העיר תל אביב, חוף ימה , רכב הקרח , ועוד.

אקדים ואציין כי הארוחה הייתה לרגל יום נישואינו השמיני (אבל מי סופר...).
לכבוד האירוע הרמנו בתחילה כוסית לחיים ומזל טוב, אשתי בחרה בקברנה שהיה נחמד לטענתה ואילו אני בחרתי בכוס שרדונה שהיה קל וטעים, כוסות היין ליוו אותנו משך רוב הארוחה.

למנות פתיחה לקחה טלי קלאמרי מטוגן שהיה טעים מאד פריך וטרי ואני בחרתי בפטה כבד עוף שהיה עשוי כהלכה ומאד טעים, כך גם ריבת האגסים שליוותה אותו. הטוסטים שצורפו למנת הפטה היו טעימים, אך נראה כי נפרדו מהר מדי מהטוסטר בו הוכנו.

במהלך אכילת המנות הראשונות ביקשתי מהמלצרית "שני" לפרוט עבורי שטר כסף. הסכום הפרוט הגיע רק כאשר הזמנו את הקינוח וגם זה רק לאחר שהזכרתי לה. בנוסף אליה, היה בחור בשם גולן שצריך ללמוד שאם אינו זוכר דברים כדאי שירשום, כיוון שאם לא היה מוודא מה הזמנו (ומצליח לטעות) ומתוקן על ידנו היינו מקבלים מנות לא נכונות.


למנה עיקרית הזמינה טלי מדליוני סינטה ברוטב יין אדום במידת צלייה M ואילו אנוכי בחרתי בסטייק אנטריקוט במידת צלייה MW. תוספת הפירה שליוותה את שתי המנות ראתה ימים טובים יותר, אך מעט חמאה החזירה אותו למרקם נעים יותר.

לקינוח בחרנו בשתי מנות אותן אכלנו בצוותא. מוס שוקולד לבן בלוויית פירות יער שהיה מתוק מדי לטעמנו , קשה מכדי להיקרא מוס ולא מאד טעים. מנת הקינוח השנייה הייתה עוגת גבינה טופי ואגוזים, מנה טעימה מאד וערבה לחיך.


לסיכום האווירה במקום נחמדה , האוכל ברובו טעים אבל לא היה משהו ש"נפלנו" ממנו, השירות במקום בהחלט מצריך שיפור, לא נגיד לא אם נוזמן למקום, אך אני מניח שלא יופיע בעשרת המסעדות המובילות להמלצה על ידינו.

שלומי

יום שלישי, 16 בדצמבר 2008

בית תאילנדי

היום בו ביקרתי במסעדה היה רווי אירועים ועבודה, כך שלאחר 11 שעות במשרד כל שיכולתי לייחל לו היא ארוחה טובה. אף הטיה של המילה "לייחל" לא תצליח לתאר את מה שהתגלה תוך זמן קצר כיום שממאן להסתיים. בהגיעי לרכב גיליתי שאורותיו נותרו דלוקים משך 11 שעות וכילו את המצבר. ניסיונות כושלים להסתייע בעוברי אורח, גרמו לי להשתמש בטלפון הנייד שלי שגם הוא סבל מפרפורי גסיסה ולהזעיק חבר מהעבודה לסייע לי. (אין מזל עם סוללות).

ברגעים שכאלו נופי תאילנד נדמו רחוקים מתמיד, אם כי קולות העידוד של המנוע שפעם בחוזקה החזירו אותי למסלול. לאט ובזהירות עשיתי את דרכי לעבר המסעדה השוכנת ברחוב בן יהודה פינת בוגרשוב, שם כבר המתין לי ידידי, פרופ' אבי ויינברום.

הכניסה למסעדה חבויה בינות צמחיה עבותה, ענפי במבוק המעטרים גם את קירותיה הפנימים של המסעדה, בר פראי ומאווררי תקרה לבנים. באם מראה המקום תואם את המתרחש בתאילנד הרחוקה או שמא מדובר בתפאורה ותו לא, ייטיבו לספר כל אותם תרמילאים ישראלים שעושים את דרכם בהמוניהם אל עבר המזרח הרחוק ובכללו לתאילנד. אותם תרמילאים שהביאו בעיקר בשנות התשעים של המאה הקודמת את בשורת המטבח התאילנדי לארץ יחד עם העובדים הזרים שהחלו זורמים לישראל כמעיין המתגבר.

המונח מטבח תאילנדי נתפס בציבור הרחב לרוב כמטבח של איטריות (נודלס) מסוגים שונים הטובעים בים של רוטב. קריאה בנושא העלתה את העובדה כי המטבח התאי נחלק כמו המדינה למחוזות. כל מחוז מושפע מהמדינות השכנות ומקפיד על תרבות קולינרית משלו.

המטבח אותו מציגה מסעדת 'בית תאילנדי' הוא מטבח בדגש על צפון מזרח תאילנד על השפעותיו הבורמזיות ומנות מבוססות רטבי צ'ילי למיניהם כמו גם לאוס והחריפות הדומיננטית של מטבח זה. לא בכדי לצד המנות בתפריט מופיעים סמלי פלפלונים חריפים שמספרם עולה בקנה אחד עם חריפות המנה. פיקנטי? מה זה? יש או חריף, או יותר חריף או חריף מאוד שאינו מומלץ לחולי אסטמה, לב ונשים בהריון.

המסעדה שהזכירה לי דווקא את הסרט "Good morning Vietnam" מאופיינת בחלל אליפטי, שולחנות וכיסאות עץ מלא ובסך הכל משרה אוירה נינוחה השונה מאוד מהרחוב הסואן בפינתו היא שוכנת. מעיין בריחה אל מציאות אחרת. בהחלט פינה טובה להתרגע בה לאחר יום סוער.

פתיחת התפריט וחשיפת כמות סמלי הפלפלונים הקיימים בו, העלתה בי מחשבות שמחות על כך שהבאתי עימי רופא לארוחה, מאידך העציבה אותי שכן התפריט אמנם כתוב בעברית, אך קאסוטו לא היה באזור באותו ערב. התמזל מזלנו והמלצרית חדת העין שלנו אבחנה מיד את תחושת האבדון ונרתמה לעזור. השירות מתחילת הארוחה ועד סופה היה קשוב ואדיב הן בשולחננו והן בשולחנות אחרים בהם צפיתי.

החלטנו לפתוח את הארוחה בשתי מנות ראשונות "נאה יאנג" וסלט שרימפס עם אטריות שעועית "ים וון סן גונג". בנוסף התברכנו במנת סלט פאפיה "סום טאם" מתנת המטבח.

מנת "נאה יאנג" היא מנת בשר צלוי פרוס עם רוטב חריף. הבשר שהגיע כמעט נא לחלוטין נפרס וסודר כקשקשים חופפים ונדמה היה כאילו כך גם עלה לצלייה שכן אזורים מסוימים בו היו צלויים ואחרים נאים לחלוטין. הרוטב שליווה את המנה השתלב בה יפה אם כי היה יותר מדי חריף. סלט השרימפס הכיל אטריות שעועית שקופות, ירקות, שרימפס שלצערי היו מהקפאה, עשבי תיבול ופלפלים חריפים. הסלט שהודגש בכוסברה טעימה ששולבה יפה בלימוניות קונטרסטית היה מצוין ומעורר. סלט הפפאיה שלמען האמת לא קרץ לי בתחילה היה המנה הטובה ביותר שזכיתי לאכול באותו הערב - הסלט שהכיל פפאיה ירוקה מגוררת בטעם מעודן להפליא, בוטנים, לוביה טריה ופריכה השאיר באופן מפתיע טעם של עוד.

בעודנו מגששים בינות רטבי הצ'ילי (נחנקים מעת לעת) וכוסות היין (ספרדי לבן לא מרשים במיוחד ALBARIÑO 2007), נראה היה כאילו המיתון לא הגיע לתל אביב שכן ידידי הפנה את תשומת ליבי לכך שהמסעדה התמלאה מפה לפה. ואכן לא נותר שולחן פנוי לרפואה. חשוב לי לציין כי אופי היושבים במסעדה היה מגוון מאוד מילדים ועד קשישים ממבקרי מסעדות טרחנים ועד לזוגות אוהבים.

סיימנו את המנות הראשונות וביקשנו לנוח מעט בטרם נמשיך את הארוחה. את זמן המנוחה תפסה שיחה ערה (על אף היותו של ידידי רופא מרדים) במהלכה התאווררנו מהפתיחה החריפה וושוחחנו על הרפואה לאן, המאמר האחרון שכתב ידידי האמיץ על שחיתות כלכלית ורפואה ומדוע איננו מקיימים את הדיון הזה עכשיו בעודנו יושבים על גדות נחל בחו"ל. כנראה שהאווירה במסעדה בכל זאת השפיעה.

המלצרית היעילה שלנו ביקשה להמליץ לנו על מנות עיקריות וליוותה את המלצותיה בהסברים על השילובים השונים הנהוגים. יחד עם זאת לא שעינו במאת האחוזים להמלצותיה והזמנו "טאפ פאד" ו-"נאם טוק מו/נאה".

מנת "טאפ פאד" היא מנה מעניינת המורכבת מכבד עגל חלב, Pad kana הוא עשב תאילנדי הדומה למנגולד, שום גס ואיך לא פלפל חריף. צבע הכבדים היה יפה מאוד ושילובם עם הירק התאילנדי הוסיפה למנה גוון וטעם טובים מאוד. יחד עם זאת לא יכולנו שלא לשים לב לדמיון בטעם הכבדים לכבדי בקר רגילים. את המנה ליווה אורז שאמנם היה "סטיקי" אך שמר על גרגריות מפתיעה. האורז לא תובל ונשען כל כולו על השילוב עם המנה. המנה הייתה מוצלחת.

מנת "נאם טוק מו/נאה" היא מנה קרה של פרוסות סינטה צלויות למחצה עם נענע, בצל סגול, כוסברה, פלפלים חריפים מיובשים ומעט לימון סחוט מלווה שוב באורז "סטיקי". לצערי לבד מההבדל בסוג הבשר הייתה המנה זהה למנת "נאה יאנג" שהזמנו במסגרת המנות הראשונות. המנה נותרה רובה בצלחת ההגשה. את הטעות חלקנו 50:50 עם המלצרית שכפי שציינתי ניסתה להניאנו אך לא התעקשה דיה. אני חייב לציין כלקח לכל מי שיבוא לבקר במסעדה כי במסעדה מסוג זה ראשית כל יש להישמע למלצרית, שנית המלצרית צריכה להתעקש יותר בהנחיה שבבחירת המנות גם אם במחיר "פגיעה באגו" הסועד.

בשלב הקינוחים, באופן די מפתיע ולאחר שהיה בי הרושם שידידי הרופא מצוי יותר במטבחי העולם הרחב, גיליתי שטפיוקה אינה מוכרת בחדרי הניתוח הרחבים של איכילוב. הזמנו שתי מנות האחת טפיוקה קרה עם מלון ופתיתי קרח והשנייה בננה בחלב קוקוס חם. את הטפיוקה גיליתי בעצמי לפני מספר חודשים באחד משיטוטי באינטרנט. ניסיון מוצלח להכינה בבית גרם לי להתאהב באותן פנינים לבנבנות שהופכות שקופות במהלך הבישול ומותירות סביבן את הלובן רק כהילה מסקרנת. הקינוח היה טוב לטעמי אם כי הכיל יותר מדי פתיתי קרח כתוש, מהצד השני נרשמה הסתייגות מה ממרקמה של המנה על ידי ידידי. אני אהבתי.

קינוח הבננה וחלב הקוקוס היה חם, מצוין ויכול היה להיות טוב עוד יותר אם בחוץ היו סוערות רוחות קרות להשלמת האווירה.

על מנת לבקר את ביקורי במסעדה בצורה הוגנת אפתח בכך שהחלטתי לשוב למסעדה בעתיד הקרוב וזאת על מנת לבחון מנות נוספות מהתפריט, והחשוב מכל - הפעם להקשיב למלצרית שמכירה אותן טוב ממני. שנית, אציין כי כל מי שנרתע מחריפות מקומו בתפריט הקינוחים בלבד שכן מספר המנות נטולות החריפות מועט מאוד וכל ניסיון או בקשה לעדן את חריפות ארוחתנו עלה בתוהו. כמו כן, חשוב לציין שבכל הנוגע להגשה מסוגננת אין להגיע עם ציפיות גבוהות מדי שכן ההגשה פשוטה ובסיסית מה שבמקרה זה לא היה רע כלל וכלל.

'בית תאילנדי' הותיקה, שטבחיה כולם תאילנדים, סיבכה את שותפי לארוחה ואותי באמביוולנטיות שאינה אופיינית לנו בחיי היומיום, אך הצליחה לסקרננו די והותר על מנת שנחזור לטעום מהמטבח הלא שגרתי שהיא מציגה ומהעובדה שבתל אביב העיר בה הסטטיסטיקה בדרך כלל עובדת נגד ענף המסעדנות מצליחה המסעדה להתקיים ולמלא את חללה גם בימי מיתון.

קובי קלייטמן kubush
*הייתי אורח המסעדה

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

נתב"ג

כנראה השתגענו לגמרי. זו המחשבה הראשונה שעלתה במוחותינו, של טלי ושלי, מיד לאחר שהחלטנו שאנחנו עושים את זה. מילא אני. אני חייב. אבל היא?! איזה מדליק. זו המחשבה שעלתה במוחותינו, רודפת את זו הראשונה, בעודנו ממתינים לאישור הדדי וסופי למעשה.


בחיוכים קטנים ובצחקוקים, כאילו היינו ילדים שרקמו זה עתה מעשיית קונדס, סיימנו את השיחה. הפור נפל – נפגשים באולם מקבלי הפנים של נתב"ג ביום שישי, בשעה 4 לפנות בוקר. טלי, אני ושני נציגי בית החולים אברבאנל שילוו אותנו אחר כבוד למרכז בריאות הנפש הקרוב למקום מגורינו.

הלכתי לישון בחצות ושבע דקות, מעט אחרי שעפעפי השמאלי החל להפגין סימני צניחה חופשית. את השעון המעורר כיוונתי לשעה שלוש ורבע. די והותר שעות שינה לליל חמישי, שהרי את יתרת החסר אוכל להשלים במהלך יום השישי.

להפתעתי השעון שצלצל הזניק אותי מהמיטה, כאילו הייתי מוכן אלי קרב לבוש ונעול. לא זכור לי לאחרונה זינוק שכזה למשמע השעון המעורר, שבדרך קבע מוצא עצמו מחרחר בפינת החדר בניסיון כושל להעיר אותי. בתוך זמן קצר התרחצתי, התלבשתי, התאפסתי ויצאתי לעבר הרחוב הדומם, בו רק הצינה גברה על חששותיי מהחשיכה המאיימת.

עם היכנסי לרכב התפללתי שאצליח להניעו, שכן יום לפני כן גיליתי שהמצבר התרוקן לאחר שהשארתי את פנסיי הרכב להאיר את חניון השוק הסיטונאי (לשעבר) למשך 11 שעות. תפילותיי נענו. אולי היה זה בשל השעה המוקדמת בה היושב במרומים פנוי, ולא בממתינה או תפוס כל הזמן.

התחלתי בנסיעה ואז חלחלה בי מחשבה טורדנית שבבסיסה עמדה חברותי האמיצה עם טלי. האם טלי תגיע לנתב"ג או שמא נגזר עלי לצפות בדד בהמונים הגודשים את אולם מקבלי הפנים משך שעה וחצי?

אחרי מספר רעיונות שיכלו להסתיים בשיגור טיל קרקע-קובי על-ידי בעלה האוהב והשפוי של טלי, החלטתי שלא אתקשר לברר האם היא בדרכה. אני נגד מלחמות מיותרות. בטח לא כאלה שפורצות בגדרה ומגיעות לרמת גן. סקאדים היו כאן מספיק.

כל מי שמכיר את ההגעה לנתב"ג יודע שזמן הנסיעה בכבישים הפנימיים אורך עוד יותר מהזמן שלוקח להגיע לשער נתב"ג. למה לנסוע עד לוד אם אחרי רגעים מספר שוב חוזרים לתל אביב?

כשסוף סוף חניתי את המכונית בחניון מול אולם מקבלי הפנים רווח לי. פסעתי אל תוך אולם מקבלי הפנים ואז הגיע הצלצול הגואל- טלי. היא חנתה גם כן ובדרכה אלי.

אתם וודאי שואלים את עצמכם על מה ולמה כל המהומה. ובכן, הצטיידתי בשלוש מטרות - המטרה הראשונה הייתה לאסוף את הורי, שמועד נחיתת מטוסם מברצלונה בארץ תוכנן לשעה 05:30, המטרה השנייה הייתה לבחון את ההיצע הקולינרי של נתב"ג בשעות אלו ולכתוב עליו, המטרה השלישית והמשותפת להיפגש לשיחה עם חברתי מזה 16 שנים - טלי.

נחיתתם הצפויה של הורי בשעה 05:30 הותירה לטלי ולי שעה וחצי לבחון את ההיצע ולפטפט בנינוחות בלי למהר לשום מקום בו ממתינים לנו. תודו - למרות הרעיון המופרע בבסיסו, שעות מוקדמות שכאלה מספקות שלווה שאין שנייה לה.

היקפנו הן את אולם היוצאים והן את אולם מקבלי הפנים, תוך בחינת אתרי המזון המוצעים, וגילינו היצע יחסית דל ובמחירים מופרזים. האוכל שהאולמות מציעים נע בין שתייה קלה או חמה ועד סנדוויצ'ים מורכבים. לאחר תגלית מרעישה אודות המחירים הלא ריאלים של פאי פקאן בקוטר 8 ובמחיר כפול מקוטרו, וכן סנדוויץ' שספק אם החסה שבו יודעת שכבר אינה בין החיים מזה ימים מספר, החלטנו להסתפק בשתי כוסות קפה הפוך. הקפה היה בסדר ובהחלט סיפק לנו חימום, יותר מטעם טוב בפה. את העניין סיפקה שיחתנו הערה וצוותי הטלוויזיה שלא הפסיקו לצלם כל הודי שיצא מבין דלתות הזכוכית.

כשראיתי את הורי באופק יוצאים עם ה-DVD החדש שלי, כבר הספקתי להיפרד מטלי ולשלוח אותה חזרה אל מיטתה החמה, לסיים את הקפה ולשוב להתרשם מגודלו העצום של האולם.

בין מקבלי הפנים לא המתינו לנו זוג נציגי בית החולים אברבאנל וזאת למרות שסיפרתי על המעשה הצפוי מוקדם יותר באותו הערב לחבר-רופא. לעומת זאת, זכיתי בשיחה נעימה עם חברה שהוכיחה את עצמה כלא שגרתית לפעמים. לשלום בית עם בני זוגנו דאגנו מאוחר יותר. והקפה... לא אשכח אותו לעולם...

שלכם,
קובי קלייטמן


kubush