יום ראשון, 28 באוקטובר 2007

אוכל ואמנות




בימים אלו מוצגות 4 יצירות אמנות של האמן ריצ'רד ארלום (לונדון 1822-1743) במוזיאון ת"א. את קיום היצירות, אשר הובאו מההרמיטאז', מוזיאון השוכן בסנט פטרבורג שברוסיה, גיליתי ממש במקרה כשהגעתי למוזיאון על מנת לצפות בסרט.

4 היצירות הן בעצם 4 הדפסים המתארים שווקים של פירות, ירקות, דגים ובשר. ההשראה היא ככל הנראה שווקים שהיו ממוקמים בבריסל. טכניקת ההדפסה קרויה מצוטינטה (פותחה במאה ה-17 בהולנד). בשטיה זו נחרטים על גבי לוח צווי הציור להעתקה. לתוך החריצים מוזרם דיו כך שההדפסה בעלת מרקם מחוספס של צבע בעל איכות קטיפתית עשירה.
ההדפסים מתארים שפע ומגוון מוצרים אדיר. התבוננות בכל אחד מההדפסים מעוררת השתאות גדולה, השתאות מהשפע, ההקפדה על פרטים והקומפוזיציה של המתואר בהדפס.

ציורי מזון בתקופה של יצירות אלה (רנסאנס ובארוק) היוו לא רק ציור לשם ציור או אמנות, אלא העלו הצהרות שונות, פוליטיות, בריאותיות, מסחריות וחקלאיות.

למזון מאז ומעולם חשיבות עמוקה יותר מהיותו מקור לבלוג שלי. שפע או מחסור במזון הביא לידי מלחמות, היררכיית מעמדות, מגפות ועוד. אני ממליץ בחום גם למי שאינו אוהב אומנות לסור למוזיאון ת"א ולו בכדי לצפות ב-4 יצירות אלו.

דברים נוספים ומעניינים מאוד ניתן לקרוא בעלון המצוי בסמוך להדפסים במוזיאון. את העלון כתבה עמנואלה קלו וערכה אותו אורנה יהודוף.

סיור מהנה, קובי.

יום ראשון, 14 באוקטובר 2007

מו........שלם

מו....שלם

חיינו עמוסים מדי. עמוסים בשטויות של עבודה, רדיפה אחרי הכסף , כאבי המשכנתא או שכר הדירה, ושבעצם הדבר היחיד שאנחנו באמת צריכים לעסוק בו הוא הקיבה שלנו - הרי לה לא אכפת אם הספיק לי החודש הכסף או לא. כשהיא רעבה היא רעבה.

העומס הרב מנע מאיתנו לתאם יום למפגש עם חברינו שלומי וטלי. בסופו של דבר, הקיבה הכריעה ויום שישי שעבר הפך ליום הגורלי בשבוע. שמעתי לעצתה של שרי מפורום האוכל של אורט והזמנתי לנו מקומות במסעדת "מו ומו" שברחובות.

אינני מרבה לאכול מחוץ לתל אביב שכן יש בה מכל וכל. הפעם, מאחר ורצינו למצוא מקום שיהיה נח לכולנו (בין רמת גן לגדרה) הגענו לרחובות. המסעדה ממוקמת מעל חנויות רחוב הרצל והכניסה אליו מרחוב צידי, כך שהכניסה מתפארת במדרגות אבן התחומות בצמחיה סבוכה, המפרידה אותה משאון הרחוב.

הגענו ראשונים כמו תמיד ולכן נכנסנו למסעדה והמתנו לחברינו שהגיעו כל אחד בנפרד. קידמה אותנו מלצרית חמודה וחייכנית שהביאה תפריטים, קראף מים (מבלי שביקשנו) וסיפרה לנו על מנות היום. מאחר והיינו כבר שלשה הרשינו לעצמנו להזמין ראשונות. פטריות שמפניון ופורטבלו ברוטב שמנת ופלפל שחור גרוס, רול בייקון ונקניקיות מו ומו. טרם הגעת המנות הגישה המלצרית לחמניות חמות עליהן נבזקו מלח גס ושומשום שחור בליווי חמאה. הן היו מעדן!


טלי הגיעה ועימה המנות הראשונות. הרשינו לעצמנו להזמין בקבוק CAVA טוב (במבצע 65 ₪) שליווה אותנו בארוחה. המנות הראשונות היוו פתיחה מאוד מבטיחה להמשך. אני חייב להלל במיוחד שתיים מהן - רול בייקון שמולא בפואה גרה נימוך והונח אחר כבוד על מצע עגבניות מרוסקות מפולפלות במידה ושמן זית. המנה השנייה היא נקניקיות מו ומו בעלות טעם ביתי משובח ואשר הוגשו במחבת ברזל על מצע רוטב שעועית שהיה מתקתק במידה ונתן ניגודיות יפה לנקניקיות. בעודנו יושבים שמנו לב שלמקום צמוד אטליז. צריך יהיה לנסות פעם...

כוס CAVA נוספת נמזגה לכולנו, מצב הרוח התרומם עוד יותר והגיע תורן של המנות העיקריות. הזמנו מנת שניצל עוף, שתי סינטות במשקל 400 גרם האחת, אנטריקוט במשקל 400 גרם, צ'יפס ופירה. המנות הגיעו בתזמון מדויק ובלוויית חיוכה המקסים של המלצרית שלנו.

קשה להתבונן במנות שאכלנו ולא לברך שהחיינו והגיענו לזמן הזה. המילים נעתקו מפינו והבשר מילא את מקומן. אומר את האמת, לא ציפיתי ליותר מדי משניצל העוף שהזמין עמי. שמחתי לגלות כי על השולחן הונח שניצל דק, פריך וחתיך. הסינטה שאני אכלתי להנאתי הייתה שמיימית וכך גם מנת האנטריקוט. במו ומו יודעים איפה לקנות בשר משובח - זה בטוח. את המנות ליוו שעועית מבושלת וטעימה ופירה עשיר בחלב וחמאה.

איזה כיף ליהנות מכל העולמות - אוכל טוב, שירות טוב וחברה טובה. זה לא קורה כל יום.
אמנם בסוף הארוחה הרגשנו כמו מה שהיה לימים הפואה גרה, אך נותר בנו עוד מעט מקום לקינוחי הבית. אני חייב לציין כי הצגת הקינוחים מעט אכזבה ולא עוררה בי ציפיות גבוהות - קרם ברולה, שערות קדאיף עם קצפת ופיסטוקים, נוגט שוקולד בקרם דה-קסיס ומנגו, טראפלס וקינוח שאינני זוכר. לאחר התלבטויות רבות החלטנו על הזמנת שערות קדאיף עם קצפת ופיסטוקים (לזכר השער שהיה לשלומי ולי על הראש פעם מזמן) ונוגט שוקולד למרות שהמנגו היה תוספת חשודה מאד.

הגעת המנות וטעימתן הכניעה אותנו סופית. הקינוחים היו מדהימים רק השמות שניתנו להם היו כושלים. מסעדה יקרה, אני פונה אליכם, אנא שווקו את הקינוחים בשמות מתאימים!

באותו הערב, הכתרתי את המסעדה כמסעדה הטובה ביותר בקטגוריה הזו בה הייתי מעודי. האוכל, איכותו והכנתו מעולים כשמעל לכל מנצח שירות מובחר, מסור וחינני.
אגב, מאוחר יותר נפגשנו עם זוג אחר לקנח את הערב במופע קברט של חצות בשבלול. (על כך בפוסט קודם).

קובי

יום חמישי, 4 באוקטובר 2007

החגיגה של באבט


את הסרט החגיגה של באבט ראיתי לראשונה באחד מערוצי הכבלים של הטלוויזיה. הסרט אמנם היה איטי ולא כל כך הבנתי למה השפה הדנית כל כך דומה לשיעול כרוני, אבל משהו בסרט תפס אותי. עד היום כשאני צופה בסרט (בפעם ה-10 אולי) אני לא יכול שלא להשתאות ממורכבות היצירה שבמבט ראשון נראית פשוטה וזניחה.

החגיגה של באבט הוא סרט זוכה אוסקר משנת 1987, תוצרת דנמרק, פרי בימויו של גבריאל אקסל. הסרט מתרחש באמצע המאה ה-19 ומספר על שתי אחיות החיות בכפר דני מבודד יחד עם קהילת מאמינים החיה על פי הלכותיו הסגפניות של אביהן, ראש הקהילה וכומר הכנסייה שלה. האחיות בוחרות להישאר בכפר ולחיות בדרך אביהן למרות שבדרכן נקרות הזדמנויות לעזוב ולחיות חיים עצמאיים.

יום גשום אחד מתדפקת על דלתן של האחיות אישה צרפתייה, המבקשת מפלט מפני מלחמת האזרחים המתחוללת בארצה. האחיות, אשר בינתיים איבדו את אביהן, אוספות את האישה, באבט שמה, אל חיקן.
במהלך השנים, באבט מבשלת עבור האחיות ועבור הקהילה הבוגרת בענווה רבה ומבלי להתבלט במיוחד.
יום אחד מתגלגל לידי באבט סכום כסף לא מבוטל. אירוע זה מתרחש בסמוך לחגיגות יום הולדתו ה-100 של אביהן המנוח של האחיות. באבט מבקשת מהאחיות רשות לבשל את הארוחה לחגיגה. האחיות שהתכוונו להגיש לחם ומרק נכנעות לרצונה של באבט ומאפשרות לה לנסוע לרכוש את המצרכים אותם מבקשת.

חזרתה של באבט מהוה נקודת מפנה בסרט ותחילתה של מערכה קולינרית מעניינת לא פחות: ארגזי יין, צבי ים, שלווים, מלבני קרח גדולים ושפע פירות אותם האחיות לא ראו מעודן. את ההתרחשויות בין לבין לא אספר כדי לא להרוס את הסרט (למי שטרם ראה אותו, מומלץ מאוד). אולם רק אחשוף שסיפורה האישי של באבט נחשף אט אט, בין המנות המוגשות לשולחן, ומתגלה בסוף כמרגש במיוחד.

הארוחה:












כל ההכנות לארוחה נערכות בקפדנות ודיוק של אמן הבקיא במלאכתו. על שולחן עץ הגדול נפרסת מפה לבנה המגוהצת במגהץ ברזל רותח על גבי השולחן, כלי האוכל נראים ככלים שנועדו לבני מלכות. שולחן האוכל יגרום השתאות לכל המביט בו, וודאי כשמדובר בתושבי כפר סגפני מאי-שם בערבות דנמרק.
כלי הבישול בהם משתמשת באבט להכנת הארוחה נראים בסרט כיומיומיים ורגילים, אך לנו אוהבי הבישול האיכותי והפאסון אלו הם כלים יקרים מפז - הכל נחושת.
בני הכפר נאספים לבית האחיות ועימם 2 אורחים חיצוניים - אצילה המתגוררת בארמון לא הרחק מהכפר ואחיינה, גנרל בצבא הדני.

התפריט:
את המנה הראשונה מרק צבים, מלווה יין אמונטילדו, יין שרי כהה בעל יישון של 7 שנים שמקורו בדרום ספרד.
מיד עם סיום המנה מוגשת שמפניה מסוג ון-קליקו 1860
לאחר השמפניה מוגשת מנת דגל ממוצא רוסי - בליני דמידוף
למנה העיקרית מוגשים - שלו בסרקופג עם פואה-גרה ברוטב טרופל, סלט עולש עם אגוזי מלך ויין אדום מסוג קלו דה ווז'ו.
מנת ביניים נוספת היא מגש גבינות קשות שסודר בצורה פילאית.
לקראת סיום מוגשת עוגת בבקה עם פירות מסוכרים ומה שנראה כמי סוכר ורום שזולפו מלמעלה.
לסיום נמזגו מים והוגשו פירות כפפאיה, תמרים, אננס, ענבים ירוקים ושחורים, תאנים שחורות ועוד
ההסבה לחדר האורחים לוותה בקפה משובח ושמפניה מסוג וויו מארק פין שמפניה.

ארוחה צרפתית שלדעתי כולנו יכולים לקנא לה.
לכם אוהבי האוכל ואוהבי הקולנוע אני ממליץ לצפות בסרט הזה יותר מפעם אחת. בכל צפיה תגלו פרטים חדשים ומעניינים.

צפיה מהנה ובתיאבון,
קובי