יום רביעי, 15 באפריל 2009

לא שבעתי בביאלה


ביום רביעי האחרון החלטנו ללכת לביאלה. ביאלה הא מסעדה ברחוב הארבעה בתל אביב, מקום שחלפתי על פניו פעמים רבות, אך לאו דווקא נמשכתי להיכנס פנימה למטרת ארוחה מלאה. הסיבה לדעתי נעוצה בכך שהוא מזכיר יותר בית קפה מאשר מסעדה בעיצוב הפתוח להתבוננות סקרני הרחוב.

ההחלטה ללכת לביאלה נפלה היות ורצינו לאכול ארוחה משביעה אך לא כבדה מדי. נכנסנו למקום שהיה ריק מאדם (חוץ מצוות המקום כמובן). אני חייב לציין שבמרבית המקרים בהם פסחתי על המקום, תפוסתו הייתה גבוהה. כנראה שהכנות למימונה הכריעו את הכף עבור רבים. למרות שהמקום התמלא מעט במהלך ארוחתנו, יצוין כי השירות היה קשוב וידידותי לכל אורכו.

ברחוב הארבעה בו מספר מסעדות לא קטן יחסית לאורכו המוגבל, כולן אינטימיות באופן יחסי או סגורות לחלוטין בפני הרחוב. ביאלה לעומת חברותיה מאוד מוארת, כולה זכוכיות שקופות ועושה רושם חובבני יותר מחברותיה המקיפות אותה משני עברי הרחוב. מהלך ישיבתנו בביאלה התחזקה עמדתי זו כיוון שרבים נכנסו אליה בבקשה לבחון את התפריט – חלקם נשארו לאכול וחלקם המשיכו הלאה. הייתה זו הפעם הראשונה שפגשתי בתופעה זו. מבחינת המסעדה, אני חושב שזה ממצב אותה כידידותית אבל לא משכנעת מספיק, מבחינת האנשים מדובר במעשה די מטופש שהרי אם לא נשא חן בעיניהם התפריט, לאן ילכו? למסעדה אחרת ברחוב בה לא יוכלו לבחון את התפריט מבעוד מועד? או שיפנו למסעדה שתדחה את כניסתם משום שלא הזמינו מקום מראש?

בחינת התפריט והמנות המיוחדות שצוינו על גבי לוח ירוק גדול על הקיר, אכזבה אותי מעט. מבחינת המנות העיקריות והשתייה כל מה שציפיתי לו התקיים ואף יותר. לעומת זאת, המנות הראשונות כמעט ונעדרו לחלוטין מהתפריט לבד מכ-4 סוגי סלטים, חציל ומרקים. דווקא במקום המתהדר בגישה טבעית, יכול היה להיות היצע כל כך גדול של מנות פתיחה מצוינות. התוצאה הסופית הייתה הזמנת מנת מוסר ים על מצע שקדים ירוקים, עלי גפן קצוצים גס ופטרוסלינון מסולסל ברוטב יוגורט מנוקד בסומק ומנת סלט קינואה אדומה עם נתחי חזה עוף ושתי כוסות מיץ תפוחים סחוט טרי.


בהזדמנות זו אגלה סוד קטן. מיץ תפוחים סחוט טרי יכול לקנות את עולמי ולעשות אותי מאושר ברגעי שתייתו המעטים. כך היה גם כאן המיץ היה משובב נפש.

היות והיינו הראשונים להזמין במסעדה, המנות הגיעו חיש אל שולחננו מוגשות בצורה נאה על הצלחות. דג המוסר נצלה בצורה טובה מאוד ולא נחרך והתייבש בשוליו כפי שקורה לא אחת במסעדות שונות (גם במסעדות יוקרה). המצע עליו הונח הדג היה טעים, אם כי השקדים הירוקים היו אנמיים מדי וטעמם אבד מעט ביוגורט למרות שהיה עדין. את הסומק יכולתי לראות אבל גם טעמו לא הדגים נוכחות כפי שציפיתי. מנת הסלט הייתה גם היא טעימה אם כי אולי עדיף היה אילו הייתה מוגשת עם דגש על יותר קינואה ופחות עלי חסה וחבריהם ז'וליוני הגזר. ההרגשה שהקינואה התבזבזה על מאבק טעמים עם עלי החסה הרבים דמתה לתחושת החמצה.


לקינוח הזמנו מוס שוקולד 70% ללא סוכר ומוס לימון ויוגורט. מוס השוקולד היה מצוין ונעדר סוכר כפי שהובטח, הקצפת הקלה שהשלימה אותו ממעל השתלבה מצוין ובסה"כ נהניתי מהמנה. כשמוס הלימון ויוגורט התקרב לשולחננו לא הבנתי למה מביאים לנו קערת מרק עמוקה, חששי התבדה כשגילינו שזו פשוט צורת ההגשה. המנה הונחה על מצע של פירות יער (פטל וחמוציות) וזכתה לציון סביר מינוס בעיקר בשל חמיצות פירות היער והקרום המוזר שהיה סביב כיפת המוס.

נסכם בכך שהמנות היו סבירות בטעמן אם כי בהחלט מתחת למצופה. התפריט חייב לעבור שדרוג ותוספות. לצערי, שבע לא יצאתי. נכון, עכשיו יאמרו המלעיזים, הוא שמן, יש לו ראש שמן, הוא אוהב לאכול – את כל זה הרצתי בראשי עת כתבתי את שאני כותב והתוצאה הייתה רעב גדול עוד יותר. המנות לא מתאימות למי שבונה על ארוחה שתשביע אותו במחיר הוגן. סה"כ עלות ארוחת הצהריים שלנו הייתה 220 ₪ (כולל קפה הפוך אחד).

קובי kubush

יום ראשון, 12 באפריל 2009

מה נסגר פה עם ניקו?


הם שאלו: נלך ל"ניקו" הערב לפני הסינמטק?
עניתי: למה לא? ננצל את ההזדמנות לצלם מנות
כדי שאוכל לכתוב סוף כל סוף על המקום שמנות
הקינוח שלו מעוררות השראה.

היא עמדה בפתח מקופלת מקור ושאלה: הזמנתם?
עניתי: לא, אבל יש מקום.
ענתה: שנייה. ושאלה את אחראית המשמרת: שולחן אחת עשרה? ("כן" נשמע ברקע)
שאלתי: שניכנס?
ענתה: וודאי.

כך התיישבנו ביום שישי לפני שבוע ארבעה אנשים ב"ניקו" בפינת שד' רוטשילד מרמורק, אל מול אימת מבנה תיאטרון הבימה המתחדש. הייתה זו לי הפעם הרביעית במקום אותו כבר הספקתי לחלוק עם חברים ואף עם אימי באחד מימי אבטלתי האחרונים.

על "ניקו" שמעתי לראשונה בתוכנית "בילוי נעים" של מולי שפירא, לה אני מאזין בהנאה כשמזדמן לי בבוקר יום שישי. עברו מספר שבועות עד שהלכתי למקום שהתהדר בפתיחתו בקינוחים המיוצרים במקום. הלכתי וחזרתי שוב ושוב.

קוראי הבלוג הנאמנים יודעים וודאי שמאז היותי ביקורתי מעצבן ובלתי נלאה, קינוחים אני שופט תמיד לחומרה. במקרה של "ניקו" הספקתי עד כה לטעום כמעט מכל הקינוחים המוצעים במקום. באופן עקבי ודי מרגיז הקינוחים הוגשו ללא רבב. בעוד השדון האדום עם הקלשון על כתפי השמאלית מנסה בכוח לשכנע אותי לכתוב דברי סלידה, לא הצלחתי למצוא דבר שהרגיז אותי או הוציא אותי מדעתי. כמה תיקונים מינוריים והמקום זוכה לציון 5 מתוך 5.

כשבוחנים את התפריט של ניקו, אפשר בקלות למצוא שם גם מבחר מנות עיקריות וראשונות, במחירים גבוהים לטעמי. בפעמים בהן הגעתי למקום, היה זה או אחרי ארוחה במקום אחר בו הקינוחים לא קרצו לי במיוחד, או לקפה וקינוח. כפי שציינתי, מעולם לא התאכזבתי.

בין מנות הקינוח טעמתי את פירמידת שוקולד, מנה מאסיבית הנתמכת בין שני דפי שקולד גדולים ומכילה בתוכה הרבה מוס שוקולד מרוכז בינות בצק שוקולד וקוקוס. המנה מונחת בתוך רוטב וניל מנוקד יפה בוניל עצמו. מנת שוקולד נוספת שאכלתי הייתה "או לה שוקולד". המנה מוגשת על צלחת מוארכת בה מונחים בסדר מופתי קראנץ' שוקולד, מעליו מוס שוקולד, טוויל קפה עגול מקופל ובקומה העליונה כדור גלידת שוקולד מריר. המנה יפה מאוד וגם אם נראית קטנה על הצלחת האימתנית, משביעה מאוד. כאן ההערה היחידה שלי למקום – גלידת השוקולד אינה מוצלחת. אמנם הקור של כדור הגלידה מסייע באכילת שאר המנה הכבדה, אך הוא פשוט לא טעים ומקלקל מעט את המנה כולה.

לא רק שוקולד יש בתפריט הקינוחים, טעמתי את מנת הטירמיסו הלא שגרתית. נכון הוא שישנן פרות קדושות שלא כדאי לשחוט ולכן טירימיסו צריך להגיע לשולחן כטירמיסו קלאסי ובלי הרבה משחקים. הטירמיסו כאן היה דווקא משחק מעניין שדווקא עשה את המנה טובה מאוד. הטירמיסו שהוגש בגביע ששילב בתוכו קראנץ' אגוזים וטעמי תפוז שהגיעו מחתיכת מרשמלו מעולה עם ליקר גראנד מרניה. עוד ליוה את המנה שני מקרון שוקולד איכותיים מאוד.

בביקורי האחרון, ניגשה המלצרית ושאלה: מה קורה פה עם הקינוחים?
עניתי: אחלה, מה קורה איתך?
היא: פנתה ללכת במבט חתום וזגוגי מבלי להמתין לתשובה

בעת תשלום החשבון, שוב שאלה: מה קורה פה עם כרטיסי האשראי?
עניתי: רוצים לשלם



אפשר היה להמשיך ולתהות על קנקנה של מלצרית ה"מה קורה" שלנו ובו בזמן להזיל ריר על עוד מנות כמניפת התפוחים, הפרופיטרול, ברולה הבננות והפינק פבלובה. אלא שנראה לי כי עדיף יהיה אם כל אחד מכם יסור למקום כדי להיווכח במו עיניו, ובמו קיבתו, בקינוחים הטובים בתל אביב. שירות סביר תזכו כנראה לקבל רק ב-75% מהמקרים. מה קורה שם בניקו? אי אפשר להצליח עד הסוף?

יום שבת, 4 באפריל 2009

המסעדה הגדולה

זוכרים את סדרת הטלויזיה הישראלית-ערבית המסעדה הגדולה?
אני זוכר שהייתי צופה בסדרה באדיקות. אז היא היתה מצחיקה.
היום?
סביר להניח שמזכירה סרטים צרפתים משנות ה-60.

הנה הפתיחה כדי להיזכר בקצת נוסטלגיה -