יום ראשון, 21 במרץ 2010

המטבחון - אנתרופולוגיה בשירות הקולינריה


בשנה האחרונה צעדתי לראשונה בחיי בין סמטאות שכונת כרם התימנים עליהן לא ידעתי דבר, על אף היכרותי עם שוק הכרמל וסביבתו. הייתה זו חוויה נפלאה, הסמטאות הזעירות, המבנים הנושנים שאופיים הנפלא נשמר משך כל השנים. לכן מפתיע היה להיתקל בשני בניינים, חריגים בארכיטקטורה של הכרם, ששופצו באופן רהבתני והעלו בזיכרוני ארכיטקטורה ברלינאית המשלבת בטון וצבעים קרים בתוספות עץ רך. מראה המבנים הללו הזכיר באופן מיידי את נווה צדק, שאיבדה את אופייה הייחודי עם כניסת הנובורישים שהפכו את המבנים הצנועים למנומנטים גרנדיוזיים של בטון, ואת השכונה לאחד המקומות היקרים ביותר בארץ.



לפני שלושה שבועות סיירתי בנחלאות ירושלים ובשוק מחנה יהודה הסמוך להן בהדרכתו הנפלאה של דר' ניר אביאלי, אנתרופולוג שעיקר התמחותו היא אנתרופולוגיה של אוכל. היה זה שיעור מסכם לקורס בן 7 מפגשים עליו כתבתי כאן בעבר.

במהלך סיורנו בנחלאות שמעתי לראשונה בחיי את המונח ג'נטריפיקציה. ג'נטריפיקציה הוא מונח הבא לתאר את חדירתן של אוכלוסיות ממעמד בינוני-גבוה לתוך שכונות מגורים נחשלות. "התברגנות שכונות" אך לא רק - שכן זוהי רק אחת מתוצאותיו של תהליך רחב.

התוספות הארכיטקטוניות המודרניות שחדרו לכרם התימנים מהווים חלק מתהליך הג'נטריפיקציה בשכונות בולטות בתל אביב וירושלים. לפני הכרם היו אלה שכונת נווה צדק , נחלת בנימין ואיזור אנדרומדה ביפו. בירושלים ניתן למצוא את התהליך בנחלאות, עין כרם, המושבה הגרמנית, טלביה ועוד.

אין ספק שרווחת תושבי שכונת נווה צדק כיום הינה לעין ערוך גבוהה הרבה יותר מזו שהייתה בשכונה כשאבי עלה ארצה בשנת 1968 והתגורר בבית דודו ברחוב שבזי. גם המשיכה התיירותית אל השכונה גדלה עשרות מונים ולראיה הסיורים המאורגנים לשכונה, בתי הקפה הקוקטיים, המסעדות החדשות, מבחר האמנים המציגים את ביתם כסטודיו פתוח ושיפור תוואי השכונה והשירותים העירוניים המוצעים לתושביה.

את קסמה הבראשיתי של השכונה אחריו תרים התיירים בבקרם בה, לא ימצאו עוד. השכונה אמנם יפה ופסטורלית מאוד, אך לא נותר בה קמצוץ ממה שהג'נטרי "החריבו" מבלי להתכוון לכך. לא תוכלו למצוא יותר את רוז'ה מתווכחת עם מסעודה על הרעש בין 14 ל-16, לא תמצאו יותר את ילדי השכונה משחקים בכדורגל בין כבישי השכונה, אפילו את ג'ולי שעד לפני מספר שנים חיממה את האוכל המצרי המשובח שלה על פתיליות במסעדה שהכילה בדוחק רב 2 שולחנות כבר לא תמצאו שם.



מרבית תושביה המקוריים של שכונה זו כמו של האחרות אותן ציינתי, עזבו, הגבול המטושטש שבין המרחב הציבורי לזה הפרטי הפך ברור, מוגדר ומגודר, ריחות התבשילים הביתיים הפכו לריחות פיח הג'יפים העירוניים והפיוז'ן וזיכרונות מהשכונה של פעם ניתן היום למצוא רק בקטעים מסרטים נוסטלגיים כמו קזבלן.

תהליך דומה עובר גם על שכונת כרם התימנים התחומה מדרומה בשוק הכרמל, מצפונה ומזרחה ברחוב אלנבי ובמערבה ים. אותם שני בניינים אליהם שמתי לב לפני כשנה, הולכים ומתרבים בקצב איטי יחד עם עלייה דוהרת במחירי הנדל"ן והופעתן של מסעדות "שוק" לאניני טעם לצד מסעדות פועלים.

אני מודה שלא תכננתי לבקר באזור ואלמלא הייתה זו יד המקרה שהביאה אותי יחד עם עמי בצהרי יום שישי לפני מספר שבועות לשכונה סביר שגם לא הייתי פוקד אותה עד לסיום תהליך הג'נטריפיקציה שלה, או אז תהפוך בנקל ליעד נוסף לסיורי התיירים וקורסים לצלמים חובבים. עתה משמצאתי את הפנינה הזמנית הזו, אשוב לחקור ולמפות את רזיה הקולינאריים.

בפינת הרחובות רבי עקיבא וגדרה שוכן נושא המחקר הראשון שלי – המטבחון. המטבחון היא מסעדה שנושקת לשוק הכרמל הומה האדם מחד ומאידך ריחוקה מספר מטרים מהציר המרכזי, מותיר אותה שקטה וכמעט אנונימית למי שחולף על פני הדוכנים בתוך השוק.




במבט ראשון נראית המסעדה כמסעדת פועלים קלאסית, הן במבט חטוף על התפריט והן מבחינת הנקיון הכללי. אפילו החתול שהוא לוגו המסעדה, מגובה בחתול אמיתי ומציק. למרות זאת עולות מספר תהיות שרק בביקור השני יכולתי לשייכן לתופעה אליה התוודעתי לאחרונה.

ראשית, אני מרגיש חובה להתייחס לעובדי המסעדה. המלצריות הן אחד המחזות הביזאריים ביותר שנתקלתי בו. חיוך מאולץ ונחמדות השמורה למדריכות מטווחים צהליים, לבוש שוודאי נרכש במכירת סוף העונה של הסדרה תהילה ואקססוריז פלסטיק-שיק. בביקור השני הצלחתי לצפות בעובדי המטבח שחלקו מצוי מצידו השני של הכביש, מול מרפסת המסעדה. האנשים שיצאו ונכנסו לשם הזכירו לי את תיאוריו של אנתוני בורדיין בספרו "סודות מחיי המטבח" את אנשיו שלו.

"..אולי פרטי הקריירה הפחות ממזהירה שלי יוצרים אצלכם את הרושם, שטבחי הפס הם תמהונים מפגרים ובלתי מוסריים מכורים לסמים, פליטים, ערב-רב עברייני של שיכורים, גנבים, זנזונות ופסיכופתים. אתם לא רחוקים מן האמת, אם כך. העסק הזה, כפי שמסביר זאת סקוט בראיין, השף המוערך בכל שלושת הכוכבים, מושך אליו "אלמנטים מן השוליים", אנשים שדבר מה בחייהם השתבש ללא תקנה. אולי הם לא הצליחו לסיים את התיכון, אולי הם בורחים מפני משהו – אישה לשעבר, היסטוריה משפחתית מחורבנת, צרות עם החוק, חור עלוב בעולם השלישי שאין בו שום אפשרות להתקדם. או אולי, כמוני, הם פשוט אוהבים להיות כאן."

אוכלוסיית הסועדים נעה בין תושביה החדשים של השכונה, בורגנים לובשי שרוולים וסנדלים מלווים בעגלת תינוק יוקרתית, סטודנטים לאומנות שכנראה שמחליפים אקססוריז עם המלצריות, חבורות צעירים שגילו את השכונה זה מכבר וצמאי דעת כמוני. תושביה המקוריים של השכונה אינם פוקדים את המקום ואם כן אינם מובחנים.

האוכל, מוגדר כאוכל ביתי. ממבט חטוף בתפריט המוצג על קירה הפנימי של המסעדה אכן מדובר באוכל ביתי, אם כי לא ברור לאיזה בית שייך. בין המנות העיקריות תמצאו קיבוץ גלויות שיערב לכל חיך שיבקש לפקוד את המסעדה. כך תמצאו מג'דרה לצד לזניה, מוסקה לצד גיבץ', חמין צמחוני לאוכלי העשב המודרניים שבינינו וקוסקוס. במנות הראשונות שוכבות מנת כבד קצוץ מסורתית לצד סלט רוקפור וסלט טבולה לצד לביבות בטטה. אכן ערב רב של טעמים ביתיים.


במבחן הטעימות התגלה המטבחון כאופציה לא רעה לארוחת בוקר משביעה וכארוחת צהריים טעימה במחירים בינוניים. אמליץ בחום על החמוצים שהזכירו לי את אלו שאימי מכינה, ארוחת הבוקר העשירה, הממולאים והקוסקוס. גם הכבד הקצוץ זכה לחיסול ממוקד אם כי טוב היה לו היו מסירים ממנו מעט ממתיקותו. אפילו בפולניה הוא לא מתוק.


לסיכום, אין עוררין באשר לטריות המוצרים, השירות המוזר, האוכל הטעים ולכך שצריך למהר ולמצוא את מסעדות המקור של השכונה בטרם יתפוס תהליך הג'נטריפיקציה תאוצה ולא יוותר להן זכר. למטבחון, אשוב גם בעתיד לאכול ולצפות.

שלכם,
קובי קלייטמן

יום שישי, 12 במרץ 2010

סיור יקבים בגליל


הרים ירוקים, כבישים מפותלים, סטייקים נחים בשולי הדרך, כרמים קפואים, גגות אדומים, יקבים והר מושלג אחד. לא, לא מדובר בטוסקנה האיטלקית אלא בגליל הישראלי. כך בדיוק נראתה דרכינו ביום שישי לפני שלושה שבועות מהלך נסיעה לכיוון איזור התעשייה דלתון.

את יומו השני של סוף שבוע מפנק, אותו בחרנו לעשות השנה בצימר בישוב חרשים, התחלנו בנסיעה לכיוון צפון. בכל נסיעה צפונה אנחנו מעדיפים את הנסיעה בדרכים מעוטרות הנוף, גם אם במחיר זמן נסיעה ארוך יותר. כך מצאנו את עצמנו עולים בכביש 866 עד לדלתון.

הקור העז אליו איננו מורגלים נותר מחוץ לסוזי, הסוזוקי הקטנה שסחבה אותנו בעליות המפותלות. למרות הבריחה מהקור ההצפנה העלתה את רף הציפיות למפגש עם שלג ארצישראלי מצוי.

התחנה הראשונה בסיורנו הייתה יקב דלתון, יקב ותיק שהכניסה אל חנותו מזמינה מאוד. ויתרנו מראש על סיור ביקב עצמו והתרכזנו במלאי החנות. החנות מציגה יינות רבים תוצרת יקב דלתון ועוד מוצרים שונים כמו דבש וליקרים על טהרת הטבעי. טעמנו ממבחר היינות ובהם שיראז (אותו אף רכשנו), מרלו, קברנה סוביניון, זינפנדל וויוניה. יש לציין כי הטעימות חינם, ההסברים מקצועיים והשירות נפלא. מחירי היין גבוהים באופן יחסי.

כשיצאנו מחנות היקב, הטבע חלק עימנו מתנה לא צפויה אך מבורכת, פתיתי שלג שלא הספיקו להיערם על הקרקע אך נחתו ברוך על אפינו.


תחנה שנייה הייתה ביקב אדיר המרוחק אך עשרות מטרים מיקב דלתון. יקב אדיר הוא מוצר חדש באופן יחסי בקרב יקבי הבוטיק הישראלים ומתאפיין ב"לוק" מעט שחצני שתואם יותר את הבורז'ואה התל אביבי מאשר את הנופים בהם מצוי. חנות היקב ממוקמת בתוך מבנה לבן צח כשלג שאת רצפתו מעטר שיש שחור ותאורה שלטעמי יוצרת בו ניכור רב. ביקב אדיר טעמנו את יין הפורט הטעים (שנרכש מאוחר יותר) ושמענו הסברים על היקב והפרסים בו זכו יינות הקברנה סוביניון בשנים האחרונות.


היתרון של יקב אדיר הוא שבעלי היקב הם גם יצרני גבינות עזים, ביניהן גבינות חצי קשות כמו אדמון שהתגלתה כגבינה שובת לב. בהשוואה לדלתון, יקב אדיר גובים כסף על טעימת היינות, אם כי העלות מתקזזת במידה והיין נרכש. בתחרות כזו בין יקבי הסביבה ובעיקר בין ייקבי הבוטיק אני חושב שגם אם לא מדובר בסכום גבוה, זהו מהלך יומרני מדי.

את יקב אדיר עזבנו כשמשאלות לפתיתי שלג נוספים בליבנו ועוד בקבוק באמתחתנו. משם המשכנו לישוב כרם בן זמרה הסמוך, לבדוק את היקב הנקרא – כמה מפתיע – יקב כרם בן זמרה. עם הגיענו למקום גילינו חנות פתוחה ושוממת, מבלי שיהיה מישהו שייצג את היינות. שנייה לפני שהתייאשנו הגיח בן למשפחת בעלי היקב והציג בפנינו את היין היחיד שמיוצר ביקב זה – קברנה סוביניון. הפעם רק עמי טעם והחליט שקברנה סוביניון רזרב 2007 הוא הראוי ביותר. לכן גם ביקשנו ממנו להתלוות עימנו אל הרכב לנסיעה אל עבר היקב הבא.

תחנתנו האחרונה מוקמה מעברו השני של הכביש שהוביל אותנו חזרה לאזור דלתון. פנינו ימינה עם שרשרת הדגלים שכיוונו אותנו לכביש המתפתל בעליות ומורדות, ולאחר שסוזי צלחה את הדרך בהצלחה נגלה לעינינו "יקב רימון" השוכן בתוך נוף יפה להדהים של שורות עצי רימונים. ביקב רימון מייצרים יינות מזן רימונים מיוחד שהמאפיין אותו היא תכולת סוכר הדומה לזו של ענבי היין. בחנות היקב ניתן למצוא יין יבש, יין קינוח, פורט רימונים ויין מבעבע. כל היינות על טהרת הרימון. אמנם שמו של היקב ומוצריו יצאו למרחוק ויינותיו אף התחרו התחרויות יין רבות, אך אני מודה שבאופן אישי לא הצלחתי להתחבר לטעמי הרימון. טעמו של הרימון בתצורתו הנוזלית מותיר טעם מאובק משהו שאינו נעים לחיכי. אחרים שטעמו היו מלאי פליאה.


מבושמים קלות אך לא כלוט, נחנו מעט בצד הדרך ומשם המשכנו לארוחת הצהריים במסעדת עזבה עליה סיפרתי בפוסט הקודם. אני ממליץ למי שמבקש יום מהנה ומעניין, בו השרירים היחידים שיתאמצו יהיו אלה של הלשון וחלל הפה, ללכת במסלול זה המיועד למיטיבי חיך.

בהזדמנות זו תודה לאהרל'ה קאופמן על ההמלצות.

שלכם,

קובי

יום שבת, 6 במרץ 2010

עֵזבַּה

כששואלים אותי מהו מטבח ישראלי התשובה היחידה שעולה בראשי היא "פורמייקה דמוי עץ" של חנה מרון, בפרק ידוע מהסדרה הישראלית המיתולוגית "קרובים קרובים". כך אני זוכר את מרבית המטבחים, ובכללם זה של בית ילדותי. את הגדרת תכולתו של המטבח הישראלי אני חושב שאף אחד לא יודע להגדיר במדויק עד היום.

אם ישאלו אותי מהו מטבח גלילי, אינני בטוח שאוכל להשיב תשובה חדה כמו הקודמת. אין ספק שאציין חיבור עמוק לאדמה, למקנה הרועה באזור ולכל הירוק שמכיל הגליל. בקיצור מטבח גלילי הוא עזים, מה שהן אוכלות ומה שעושים מכל זה ביחד. מאידך ייתכן והתשובה המשכילה ביותר שאוכל לספק, מבלי לבוש בבורותי, היא: לכו למסעדת עזבה בישוב ראמה ותיווכחו בעצמכם.

הסבירות להגיע למסעדת עזבה במהלך טיול לגליל מבלי להתכוון לכך שואפת לאפס. לא בכדי משך ארבע השנים האחרונות בהן אני יוצא לנופש שנתי בצימר גלילי, הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקרתי בעזבה.

זאת בזכות היד המכוונת שהגיעה ממקור בלתי צפוי, וזה המקום להודות לה מקרב לב. אלון – תודה רבה. עתה כל שנותר לי ולכרסי המאושרת הוא לכוון גם אתכם הנוסעים צפונה אל המסעדה המיוחדת הזו.

אם לא די בכך שפיתחתי עם השנים מומחיות שאין שניה לה בפספוס צומת ראמה מערב או מזרח בחיפוש הדרך לפסגות ההרים, גם את עזבה קל לפספס שכן, קצת בדומה לשמה, מבחוץ נראית המסעדה כעזובה. אולם אל לנו להסתכל בקנקן, קרי בשלט המסעדה הרופף שמעליו ובדלת הכניסה החורקת - אלא במה שבתוכו.

בכניסה למקום ניגלה חדר בעל 7 שולחנות גדולים, קירות מעוטרים תמונות וקישוטים שנס ליחם. מימין, המטבח, חף מכל זוהר המאפיין מטבחים של מסעדות יוקרתיות על שלל כלי הנחושת מנקרי העיניים שלהן. יחד עם זאת נישאים מפינה זו ריחות ששימחו את ליבנו על ההחלטה לעבור מ-8 מעלות הצלזיוס ששררו בחוץ אל ריחות חמימים של בית.

למראה חיוכה של המלצרית המאשר את כניסתנו בחרנו לנו בשולחן צמוד לחלון. ברוח מראות הגליל החורפי והיום שעבר עלינו ביקבי הגליל העליון (עליהם אספר בפוסט הבא), גם כאן נדמה היה שהאווירה היא בעיקר שאנטי. אמנם המתנו מעט, אך חיוכה הכובש של המארחת שלנו והתנהלותה בחלל המסעדה כמלכה בממלכתה הפכו כל רגע כזה לכדאי.

תפריט קצר המודפס על נייר A4 הנתון בשמרדף הוביל להסבר קצר ולהחלטה שצריך לטעום ממרבית המנות הראשונות ולבחור בצער רב רק שתי מנות עיקריות.

למנות ראשונות בחרנו כרובית אפויה בטחינה גולמית, תבשיל קישואים ביוגורט עיזים וסלט עכוב מבושל. בנוסף הזמנו קנקן לימונדה.

מנת הכרובית בטחינה הוגשה במחבת אלומיניום עמוקה. על אף שלא יכולתי לדמיין את המנה כבעלת ייחוד, אפייתה של הטחינה הסבה לה מרקם מעניין והשילוב עם הכרובית היה פשוט ונפלא
.

תבשיל פרוסות קישואים ביוגורט עיזים הוגש על מצע של אורז ואיטריות דקות. התבשיל גרם לעמי ולי לפעור את פינו ולעינינו לקפוץ מחוריהן משל היו חלק מסצנה ברוג'ר ראביט. כל כך הרבה עונג בשילוב של מוצרים כל כך פשוטים.

על סלט העכוב המבושל ראוי להרחיב בקצרה. עכוב הוא צמח קוצני המכונה בעברית עכובית או ערכובית הגליל. העכוב צומח בשדות הגליל והגולן ומלאכת הכנתו כרוכה במאמץ רב, בשל הצורך לנקותו מקוציו ולחשוף את חלקיו הבשרניים לבישול. לדברי המארחת שלנו העבודה נמשכת לעיתים יום שלם. היות שכך ניגשנו לטעום את הקוץ בכבוד הראוי לו. גילינו מרקם המזכיר במעט את מרקם גבעוליו של צמח הברוקולי ושילוב טעמים שהותיר אותנו אילמים.


איני יודע אם כך התכוונה המארחת מראש, אך המנות הגיעו אחת אחרי השניה במרווחי זמן טובים ומבלי להעמיס עלינו יתר על המידה. כך התאפשר לנו להתרשם ולהתענג על כל אחת מהמנות בצורה הולמת.

למנות עיקריות הזמנו קובה סיניה בשרית ושיש ברק. קובה סיניה הגיעה בכלי עגול מחורצת ל-8 משולשים ומעוטרת בפטרוזיליה קצוצה. קובה זו מכילה בשר ואפויה על מצע טחינה גולמית בדומה לזו ששימשה את מאפה הכרובית. מנה טעימה מאוד אם כי לא מפתיעה או מרגשת.


מנה נוספת היא שיש ברק (shish barak). מנה זו מורכבת מכיסוני בצק דקים הממולאים בשר טחון ומבושלים בלבן עיזים. על אף שטעמתי בחיי סוגי כיסונים רבים מבצקים שונים, רטבים שונים ועדות שונות השתאיתי לטעמם של אלו. הבצק היה כה עדין שחששתי פן המבשלת עמלה קשה מדי בעודה נאבקת עם הבצק שלא ייקרע בעת מילויו. המלית תובלה בטעמים עדינים והבישול בלבן עזים - מי היה מאמין אי פעם שאוכל לבן עיזים. הגיעו ימות המשיח.


על הקינוחים ויתרנו מראש, אם כי חובה היה לקנח בכוס תה עם נענע, אחרת לא היינו מצליחים להגיע לפסגת ההר חזרה אל הצימר.

"עזבה" חתמה עבורנו יום עמוס במראות וטעמים, בו ראינו את פסגות החרמון המושלג וטעמנו יינות בארבעה יקבים. המקום השקט והצנוע הזה התגלה כמקום מושלם לארוחת צהריים מפתיעה ומשובחת.