יום ראשון, 27 במאי 2012

ראיון עם מרים בן יהודה זוכת פרס חובבי יין צעירים בתחרות ירדן


שיחה עם מרים בן יהודה, זוכת קטגוריית חובבי יין צעירים של תחרות ירדן מבית יקבי רמת הגולן, מגלה אישיות מיוחדת של בחורה עם אספירציות גבוהות שלא שוכחת את מה שאמר אנטוניו פורשה "אם לא תרים את עיניך תחשוב שאתה נמצא בנקודה הכי גבוהה". ג'נסיס רובינסון היזהרי – מאחוריך!

מרים השמאלית ביותר. צילום: גיל גבעוני
מרים בן יהודה, בת 30, נולדה בישראל, אך נדדה בגיל מאוד צעיר לצרפת עם הוריה וחזרה ארצה כעולה חדשה לפני 4 שנים. מנדודיה אלו הרוויחה לא מעט. אוריינטציה לשפה העברית, טעמי המטבח והיין הצרפתי ואת בעלה אדם.

למרים אמנם לשון המבטאת צרפתית כבדה אבל ישראליות מתפרצת מכל איבריה האחרים. כך לאחר שמצאה עצמה מתוסכלת מחוסר היכולת לתקשר עם עובדי שגרירות ישראל בפריז, כל אימת שהייתה צריכה לחדש את דרכונה, החליטה מרים להביא תיאוריות למעשים. מרים קיפלה את הציונות אותה החדירו לה הוריה לאורך השנים והחליטה שלענות לכל שאלה בעברית "בונז'ור" זה לא מספיק. כך מצאה את עצמה לפני 7 שנים באולפן ללימוד עברית בקיבוץ משמר השרון.


איך בכל המסע הזה משתלב היין?

לדברי מרים בעת שהותה שקיבוץ משמר השרון, אביה הגיע ארצה לבקרה. מרים שהחלה אז להסתקרן בכל הקשור ליין אך לא היו לה האמצעים לבחון אותו, ביקשה מאביה "כמו כל ילדה מפונקת" שייקח אותה לאכול בבית היין של קיבוץ מעברות. אביה שהסכים כמובן בחר יחד עם מרים במסעדה יין של שאטו גולן. למה שאטו גולן? כי אם זה בישראל וזה שאטו, אז זה חייב להיות טוב. שניהם אהבו את היין, אלא שאביה הופתע מאוד מאיכותו היות וזכר את שנות ה-80 בישראל בהן לא היה לו ממש נח עם יין ישראלי ואילו עכשיו גילה עולם אחר.

מאז בכל תמונה שמרים יכולה להעלות על דעתה יש בקבוק יין ברקע. אבל, מאחר והתעורר הרצון להעמיק את הידע עוד, וכדי לדעת כיצד לבחור יין ולהבין מדוע היא אוהבת אותו, מצאה את עצמה מרים בקורס היין של מכללת רמת גן. כל הידע המקצועי הוא תולדה של הקורס. כבר בשיעור הראשון אותו לימד ארקדי פפיקיאן מצאה עצמה מסוקרנת עוד יותר מעולם היין. לפני כן, הכול היה הרבה יותר אינטואיטיבי.

"אומרים שלצרפתים יש את זה בדם, אני באמת מאמינה בזה. אבא שלי היה שותה אבל לא היה צריך לבחור טוב את הבקבוק. בשישי בערב היינו שותים יין כשר שלא היה הכי טוב בצרפת אבל ידענו לבחור את הטוב יותר. בכל זאת יש משהו בדם"

כל מרצי קורס היין ידועים כמי שמתלוננים על כך שרמות שתיית היין בארץ זניחות ביחד למדינות אירופה. אז הנה בעקבות השאלה כמה יין שתתה מרים לפני הקורס ניתן לרשום הצלחה ברורה. לפני הקורס היו אלו 1-2 בקבוקים בחודש ואילו עתה 1-2 בקבוקים בשבוע.

מרים, האם את קוראת על כל יין לפני שאת בוחרת אותו או שהבחירה גם היום אינטואיטיבית?

"כשהתחלתי עם הקורס החלטתי שאני רוצה להכיר דווקא את היין הישראלי, להתמקד בישראל. ככה התפתח בראש הרעיון לתת לתיירים צרפתים את ההזדמנות לחוות את "דרך היין הישראלית". רעיון אותו מפתחת מרים בימים אלו. תיירים צרפתיים יהודים מסורתיים הולכים רק ליקבים הגדולים. אחרי שלמדתי שיש כל כך הרבה יקבי בוטיק איכותיים כשרים ולא כשרים, זו הזדמנות לתיירים הפתוחים יותר להכיר אותם. התאהבתי ביין הישראלי."

למה התמודדת בתחרות?

"האמת היא שבעלי הוא שראה את הפרסום בעיתון. חששתי בהתחלה כי בזיכרון שלי מצרפת גם בלימודים יש תחרות מאוד קשה ובכלל התחרויות מאוד קשות ורציניות. אבל בעניין היין הבנתי שיהיה כיף ללמוד ולהתמודד במשהו שאני אוהבת"

מרים עדיין מתקשה להתמודד עם הידיעה שזכתה בקטגורית החובבים הצעירים. אחרי חודש שלם של התרגשות שהחל עם שליחת השאלון הראשוני, התמודדות בחצי הגמר ואח"כ הגמר עצמו, הבינה מרים שההתמודדות בתחום זה הייתה עבורה מהנה. "אתה יודע שזו תחרות, צריך להיות מוכן ולעשות סוויץ' ולהבין שיש בך משהו שונה מאחרים. זו הייתה התרגשות גדולה"

היה מישהו שהתרגשת לפגוש במסגרת התחרות?

"האמת היא שהכרתי מישהו מדהים, ויקטור שונפלד היינן הראשי של יקבי רמת הגולן. אדם מדהים... ראיתי שהוא לקח את התחרות ברצינות שאני מכירה גם מצרפת. הרבה מהשופטים רצו גם לבדוק ידע וגם קצת להתבדח אבל הוא היה מאוד רציני. בחן אותי על הערכת יין, רשם כל דבר שאמרתי. זו הייתה התחנה הכי חשובה בשבילי כי סה"כ יש תיאוריה שאותה כולם לומדים. היה מדהים איך כל המתמודדים היו מדהימים בכל מה שקשור לתיאוריה, הם ידעו כל דבר על הכל. אבל בהערכת יין אתה נותן את הרגש שלך, מה שאתה מרגיש, גיל היין, ארומות, אמרתי כל מה שאני מרגישה ורואה. בסוף כשהיינו בבר ברפאל ויקטור בא אלינו לומר מה טעמנו ואמרתי לו שזה היה לדעתי בלנד בורדולזי ע"ב קברנה סוביניון והוא אמר שזה אכן קברנה סוביניון שמחתי מאוד. שיש לי את היינן הראשי של יקבי רמת הגולן שאומר לך שהיית בכיוון הנכון זה וואוו.

איך תמשיכי מכאן? לקטגוריה הבאה?

"בהמשך אני רוצה עוד ללמוד, אפילו ביום התחרות רציתי לקחת את הספר להמשיך לקרוא לפני שהלכתי לישון. זה סימן טוב כי זה עושה לי כיף."

"לגבי קטגוריה גבוהה יותר, לא בטוחה עדיין כי זה מצריך עוד הרבה יותר ידע. אבל למה לא? צריך להמשיך ללמוד הרבה ולנסות אולי להשתלב בתחום. אני רוצה לממש את פרויקט התיירות כרגע. לא ברור לי מבחינת עבודה. אמרו לי אולי להיות סומלייה... למה לא.. אבל אני צריכה ללמוד יותר בשביל זה. הפנטזיה היא להיות מבקרת יין כמו ג'נסיס רובינסון.

להכיר אנשים, את הייננים והכורמים, את אופן העבודה ואיך מגיעים לתוצאות כאלו, זה מדהים. אני מאוד אוהבת להיות בקשר עם אנשים ותחום היין זה כמו סובלימציה של כל מה שקשור לתקשורת. זה מקרב אנשים. אני גם מאמינה בהפתעות ויכול להיות שיהיו הרבה הזדמנויות שאני לא יכולה לצפות. נדבר בעוד כמה חודשים. "

קובי קלייטמן

יום ראשון, 13 במאי 2012

הכל על האש/דרור פילץ



ספרי בישול הפכו עם השנים למוצר חובה בכל בית שמכבד את עצמו. אעיז לומר שיותר מספר התנ"ך (הספר הנמכר בעולם), אותו אנחנו מקבלים במיני הזדמנויות שונות (סיום ביה"ס, סיום טירונות ועוד) את ספרי הבישול אנחנו אוהבים לרכוש ועוד יותר לקבל במתנה.

עם השנים מחברות עמוסות מתכונים כתובים בכתב יד וגזרי עיתונים מוחלפים לא אחת באינטרנט ובספרי בישול שהולכים ומשתכללים. אני יכול לומר כי גישתי לספרים אלו אינה רק כמקור למתכונים אלא למעיין ספרי לימוד. אפשר ללמוד המון מספרי הבישול על השתנות הטעמים והתפתחותה של התרבות קולינארית בישראל, אפשר ללמוד על מוטיבים ומאפיינים בצילום אוכל כמו גם על צורות הגשה וכלי הגשה. אם פעם מרבית הכלים המצולמים היו כלים מעשה ידי אומניות מפעל לפיד קרמיקה, היום הם בעיקר מגיעים מסין למשל.

גם מקריאת המתכונים עצמם ניתן ללמוד המון. אם בספריה הישנים של רות סירקיס פסטה הייתה מורתחת ונשטפת תחת מים קרים מה שהיום נתפס כחטא שאין גדול ממנו, המונחים אל-דנטה, פסטה פוזילי ומים עם מלח ים אטלנטי אינם בבחינת "מילים גסות".

לאחרונה קיבלתי מידידתי הילית, ספר בשם "הכול על האש" שנכתב על ידי דרור פילץ. גילוי נאות, לאחר קבלת הספר גיליתי כי רוני קדר עורכת באתר וואלה אוכל, בו אני כותב מעת לעת, היא העורכת הקולינארית של הספר ועל כך שאפו.

למה בחרתי לכתוב דווקא על הספר הזה כספר בישול ראשון עליו אכתוב במסגרת הבלוג שלי?

ובכן, מדובר בספר שונה בנוף ספרי הבישול. זהו ספר שלא תמהרו לקנות לכל בשלן או בשלנית, אלא כזה המיועד באמת ובתמים למי שמחוברים בחבל טבור אמיתי לגריל הביתי. אפשר אפילו לומר שהיות וצריך שיהיה גריל בהישג יד ואפילו מעשנת, הספר פונה לאוכלוסיה שיכולה להרשות לעצמה את התענוג. למרות זאת, גם מי שחפצה נפשו בגיוון בפיקניק בפארק,  ימצא בספר זה הרבה עצות ומתכונים מועילים.

דרור פילץ, מעיד על עצמו כמי שרכש את מרבית הידע שלו בדרכים "מתוך חוויות מרשימות ומכוננות אבל גם מקריות". ובאמת אין שום מידע נוסף על האיש. האם למד בנוסף? האם עבד במסעדה או שמא מדובר בתחביב רציני שהפך למקצוע? אני מודה שזו הייתה לי הפעם הראשונה לשמוע את שמו. יחד עם זאת, נראה שדרור יודע מה הוא עושה על הגריל. בספר תמצאו כל מה שצריך לדעת כדי להכין גריל טוב. החל ממה עמדת גריל צריכה לכלול, איך מדליקים גריל בצורה איכותית, איך צולים נתחי בשר שונים וכיצד מעשנים בשרים.

דבר אחד הבולט כבר בתחילת הספר הוא הרכב המזווה הנדרש. סה"כ מדובר על הרכב מצומצם למעט הבשר על סוגיו. יפה לראות שמעט מצרכים איכותיים שאת חלקם ניתן להכין בצורה פשוטה יחסית, יכולים לעשות עבודה כל כך נפלאה.

הספר כולל גריל לאורך כל שעות היממה, משל חיינו סובבים את הגריל לא פחות מהעופות שבתוכו. חמישה פרקים לספר- ארוחות בוקר ובראנץ', ירקות ותוספות, דגים, בשר וקינוחים. כן אפילו קינוחים על הגריל.

הצילומים בספר הם פרי עבודתה של דניה ויינר, צלמת אוכל מוכשרת. מודה שאני עוקב אחריה מזה מספר שנים ומתפעל בכל פעם מחדש מעבודותיה. דניה השתתפה בצילומי ספרים של בני סיידא, יעל גרטי, דניאל זך וגם ספרי בישול מעבר לים. אני מהופנט בכל פעם מחדש מהצילומים שלה.

לגבי המתכונים, ברובם קלים, מוסברים בצורה ברורה ובעיקר מעוררים חשק לטרוף משהו שהרגע הורד מהאסכלה (כן, המילה העברית והכשרה לגריל). לא מדובר על בשר בלבד אלא גם על מתכונים רבים של ירקות ואפילו פיצות ושקשוקה. כך ניתן למצוא פינות לקרניבורים, הרביוורים ובעיקר לאומניבורים שבינינו.

אני נזהר מעט מליעד את הספר ברוח הימים האלו למי שהוא "גבר, גבר" היות ודווקא בקרב חברותיי יש כאלו שאוהבות מאוד את תפקיד הגריל-וומן. אבל אם כבר, אז בהחלט ספר ראוי למופזים והמופזיות שביניכם, למי שלא מפחד להתלכלך קצת, רק היזהרו מקיצורי דרך אחרת תמצאו את עצמכם אולי בקואליצית אוהבי הגריל אבל ציבור גדול של פרות זועמות ינעץ בכם מבטים זועמים ויצא לרחובות (אני ביניהם).

קובי קלייטמן

יום שבת, 12 במאי 2012

נורמה ג'ין בפלורנטין - שווה ביקור


נורמה ג'ין, כמו כל בלונדינית יפיפייה ששמה מתחיל בנורמה ג'ין ומסתיים במרלין מונרו, מפגינה את חינה וזוהרה הרב גם כשהיא ניצבת לה ברחוב אליפלט המוזנח שבשכונת פלורנטין התל-אביבית.

נורמה ג'ין הוא אמנם פאב/מסעדה עליו אקיים כאן את הדיון העיקרי אבל עצם קיומה של חניה חינם (ועוד בתל אביב) כל כך מפתיעה שאי אפשר שלא לומר עליה מילה. חניה עצומת מימדים "לרווחת התושבים". נדירות העניין אף מביאה אותי להמליץ לכם לעשות סיור מזוגזג בחניון אחרי שסיימתם לשתות, רק בשביל להאמין באמת שהחניה הייתה חינם ובאמת לא קיבלתם דו"ח.

אם אתבקש לתת תיאור אחד בולט של נורמה ג'ין, אין ספק שיש למקום שיק של פאב לונדוני. לא רק בזכות בירת London pride שאני אוהב אלא בגלל האווירה, מבחר הבירות והוויסקי ובגלל העיצוב שמאוד מזמין לשקוע במקום.


נכון, המלצריות בנורמה ג'ין קצת מעופפות, מאוד פלורנטיניות אם אפשר להגדיר מסגרת מאפיינים כזו. אבל המקום שמעוצב בצבעים אדומים, קיר לבנים ובר משגע עושים את העבודה ומחפים על השירות הבינוני. מגוון ברזי הבירה הגדול בבר עושה חשק להתנפל וללחוץ על כולם. היה קשה להתאפק. לנורמה ג'ין חלל פנימי ונעים, חצר שבה אפשר גם לצפות במשחקי כדורגל וספסל חיצוני אליו אפשר לצאת לעשן בין מנה למנה ובין כוס בירה אחת לכוס הבאה אחריה. (אני מזהיר מראש, קשה לשבת בנורמה ג'ין ולהסתפק בכוס בירה אחת).


תפריט המשקאות בנורמה ג'ין הוא באמת מה שהטרחתם עצמכם בשבילו. בזמנו כתבתי על מסעדת פורטר אנד סאנס שמציגה כ-40 סוגי בירות. כאן יש יותר, הרבה יותר. גם היצע הוויסקי ושאר הכוהלים עשיר באחוזי אלכוהול גדול מאוד. מתוך גאווה אישית אף טרחו בעלי המקום לסמן באדום את כל המשקאות שאינם מיובאים לארץ בדרך קבע או בכלל והמובאים על ידם ביבוא אישי.

תפריט האוכל מתאים כמו כפפה לשתייה שמציע המקום, ובמטבח של נורמה ג'ין גם דואגים לעשות זאת בצורה מצוינת. אני חייב להודות שהופתעתי מרמת הביצוע הטובה מאחר וציפיתי לאופי קצת יותר מחוספס ופחות מוקפד, אפילו מלוכלך.

נכון הוא שלא טעמתי מכל מנות התפריט (עוד יקרה...) אבל בפעמים בהן ביקרתי ניסיתי לתהות על קנקנה של בירת הבלונד. מסקנתי היא שמדובר במטבח שיכול להתחרות עם מטבחים רבים אחרים בתל אביב המתיימרים להציג רמה גבוהה ולנצח אותם בהליכה, אפילו הליכה מתנדנדת מעודף בירה אבל בהחלט בקלות.

במנות הראשונות תוכלו למצוא מנות בשר לצד מנות דגים, למשל מטיאס או קלמארי לצד קרפצ'יו או פטה כבד. סה"כ מבחר נאה של מנות ראשונות. אם לא חשקה נפשכם בארוחה שלמה תוכלו בהחלט להסתפק בכריכים עשויים היטב, כך למשל כריך רוסטביף המגיע מחולק לשני חצאים שמלפפון חמוץ ומקל ארוך הנעוץ במרכזו שומרים היטב שעומס הכריך לא יתפרק לפני שמגיע לפיכם. כריך מאוד טעים ואסתטי. אם גם כריך לא ממש קורץ לכם תמיד תוכלו להזמין צלחת נקניקים או צלחת גבינות. סלט גם בא בחשבון, למרות שנראה לי שהבירה תיעלב מהעובדה שזה כל מה שבחרתם כדי ללוות אותה.


במנות העיקריות המקום מציע מבחר טעים מאוד. אוכל להמליץ בקלות על בייבי בק ריבס 600 גר' ברוטב ברביקיו מתקתק, מנה שנושנשה לה בקלילות על אף גודלה. רוטב מצוין ומתובל היטב לצד בשר באיכות מצוינת. פאי הרועים, שהוא מנה בריטית קלאסית, היה לא רע אלא שלא הצליח לשכנע אותי לאכול ממנו שוב בעתיד (זהו פאי בשר טחון המבושל מתחת למעטה מחית תפו"א, וללא בצק). מנה טעימה אם כי מעט מתוקה מדי היא מנת שרימפס שנעטפו בבייקון ודבלים ומוגשת על עלי אורוגולה ורוטב צ'ילי קרמל. נכון השילוב מעט בנאלי, אבל למי אכפת - שילוב המרקם המתפוצץ של השרימפ יחד עם הדבלה העשירה והנימוחה והבייקון, שעליו לא אוסיף מפאת כבודו, כל זאת יחד עם הטעמים המשלימים הם פשוט חגיגה לחיך. תענוג אמיתי.


לבד ממנות אלו נטעמו גם שרימפס פאסטיס שהוא שרימפס המוגשים במחבת אלומיניום מלווים עגבניות וניחוחות אניס. מנה מצוינת אם כי לאוהבי האניס בלבד, שכן הוא די דומיננטי בה באופן טבעי. מנת ברטוורסט ושפצלה (סליחה על הקללות) היא מנת נקניקיות עגל (ברטווסט) ובצקניות קטנות המוקפצות בחמאה ועירית. מנה נפלאה שמזכירה את המטבח האוסטרו-הונגרי. שילוב של מאכל גרמני קלאסי הלא הוא נקניקיית הברטווסט ובצקניות שהן קלאסיקה גם גרמנית וגם הונגרית. אז לבד מכך שהמנה מעלה געגועים לתוכניתו של פרופ' מיכאל הרסגור מדובר במנה מוצלחת מאוד.

אחד הדברים שאהבתי בנורמה ג'ין הוא את הקלילות הרבה שבה התחברתי למקום למן הרגע הראשון. מבחר הבירות באמת גדול, גם ישראלי ובעיקר תוצרת חוץ. בפינת המוזרים ניתן אף למצוא בירה שהיא להיט דווקא במדינה שבירה היא סימלה השני, גרמניה - זוהי בירה ללא אלכוהול. ניתן גם למצוא בירות בטעמי פירות מרחבי הגלובוס, בירותמנזרים טראפיסטיות ועוד ועוד.

למי שעוקב אחרי יודע שעל קינוחים לא מוותרים. הפעם אני חייב להודות שבאף אחת מהפעמים בהן ביקרתי בנורמה ג'ין לא נמשכתי לטעום אותם. לא כי הם לא טעימים, אני לא יודע. חווית המקום פשוט מייתרת את הצורך במתוק הזה. המלצתי היא שתו ואיכלו כי מחר נמות, או שניפגש לעוד כוס בירה.

שלכם,
קובי קלייטמן

יום חמישי, 3 במאי 2012

בואו לאכול איתי


האם עוד תוכנית אוכל יכולה לחדש לנו משהו? ועוד בערוץ הראשון?

מסתבר שכן, הערוץ הממלכתי רקח לנו תכנית קצבית, שלמרבה ההפתעה לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה.
לשמחתי קיבלתי לידי את הפרקים הראשונים של הדוקו-ריאליטי "בואו לאכול איתי", המבוססת על הקונספט "Come dine with me" הבריטי, ותעלה לשידור כסדרה יומית בערוץ הראשון במהלך 10 השבועות הקרובים, מראשון עד חמישי.

איני נוהג לשמש שופר פרסומי, אך בעקבות צפייה ב-2 הפרקים הראשונים של "בואו לאכול איתי" אינני יכול להתעלם מהיות הסדרה ראי לתרבות הקולינארית המתפתחת בארץ. מה גם שהיא קורעת מצחוק.

הקונספט ב"בואו לאכול איתי" הוא פשוט למדי. בכל שבוע מציגים בפנינו חבורה בת 5 אנשים המעידים על עצמם כבשלנים טובים. בכל יום במהלך השבוע, המתחרים - שנפגשים לראשונה במסגרת התכנית - מתארחים לארוחה בביתו של אחד החברים. בסוף הערב המתחרים מנקדים את הארוחה בציון. כמצופה מריאליטי, יש גם פרס לבשלן המצטיין. אך בניגוד לסדרות ריאליטי אחרות, יוצרי הסדרה נמנעים משימוש באמצעים מלאכותיים לשם יצירת תחרותיות.

אז מה הופך את "בואו לאכול איתי" לצפייה מבדרת? המשתתפים.

מדובר באנשים מן השורה שהמפגש עם עדשת המצלמה בחלל המטבח, בסיוע עריכה מדויקת וקריינות צינית ברקע, מזקק מתוכם את הקריקטורות של עצמם.

בפרקים הראשונים ניתן למצוא עובדת משק בית קולנית ודעתנית שמאד רוצה לפגוש הומואים, לסביות וערבים, פלצן מצפון תל אביב שמתקשה להתמודד עם הקולנית, ברמנית שלדברי הקריין "גונבת משפטים ממכוערות", ואת ההיא שלא נולדה עם כפית זהב בפה אבל ידעה ממי להתגרש. את החבורה סוגר מתקשר מוחצן שמתעקש שהוא דו מיני.

הערבוביה הזו של אנשים, חלקם מודעים לעצמם וחלקם פחות, שכמו נקטפו מעולמות שונים, גרמה לי לפרוץ בצחוק לא פעם. יוצרי הסדרה כל כך מודעים למתרחש, שהם אינם משאירים ספק באשר לאמירות הספונטניות שהחבורה העליזה הזו מייצרת. נראה שלא צונזר דבר. ואין לי ספק שכל הנאמר בין המשתתפים הוא ספונטני לחלוטין.

בנוסף, יש ל"בואו לאכול איתי" בונוס משמעותי – הקריינות של שי אביבי. אביבי אמנם אינו בריטי נלהב כמו בתוכנית המקור הבריטית, אבל העקיצות שלו משובחות כתמיד וציניות במידה הנכונה.

הדמויות המשונות הללו מספקות חווית צפייה משעשעת מאוד שגרמה לי בהחלט לרצות לראות את כל הארוחות של אותו השבוע. אך אם התחלתם לצפות בתוכנית וגיליתם שחבורת הטיפוסים הססגונית הזו אינה כוס התה שלכם, תמיד תוכלו להמתין שבוע ולנסות את מזלכם עם 5 החברים שיככבו על המסך בשבוע הבא.

אז תרשו לי להמליץ בכל פה על "בואו לאכול איתי", תוכנית בישול מזן אחר ומרענן באינפלציית תוכנית הבישול הישראליות.

שבו וראו (גם בערוץ אחד יש דברים טובים). הסדרה תתחיל ביום ראשון הקרוב בימים א-ה בשעה 19:00.

עמי הוכנר וקובי קלייטמן