יום רביעי, 22 באוגוסט 2007

הארוחה הסינית הראשונה שלי


בהיותי בן 14 וקצת החלטתי להפתיע את אימי ליום הולדתה. זו הייתה תקופה בה ספר אחד של אהרוני קרץ לי במיוחד מבין ספרי הבישול במדף הספרים של אמא. אחרי שהתרשמתי ממנו עמוקות החלטתי לאזור אומץ ולהכין ארוחת יום הולדת סינית אמיתית לאימי.

בשנים ההן עוד התגוררו בביתנו סבתי ברטה ז"ל שהייתה בשלנית נהדרת, ואחותה סוניה, שעלתה לא מכבר מברית המועצות. אחרי שבחרתי את המתכונים בקפידה, לקחתי עימי את שתי הסו-שף הותיקות לקניות בשווקים. אחרי שהשלב הראשון והמסעיר הסתיים הגיע הרגע המרגש מכולם - הכניסה למטבח. האמת, הרגשתי כמו נסיך ששב לממלכתו אחרי היעדרות רבת שנים.

בתפריט המיוחד שתכננתי (לפי זכרוני) היו מנות העילית: פטריות אפויות, חזה עוף עטוף צלופן בשמן עמוק, סלטים ממינים שונים ולקינוח בננה מטוגנת. לכאורה, ארוחה יפה ומתנה לא רעה לאמא ליום ההולדת. אלא שכמה בעיות צצו בפתאומיות על הדרך.

אם יש משהו שצריך לדעת כשעובדים על ארוחה גדולה, זה לתכנן נכון את הזמן ולתת למבוגרים ממך להתערב. טוב, הייתי בן 14 לא ידעתי לתכנן נכון ובטח שלא נתתי לסבתא להתערב יותר מדי אלא בסיוע דל.

הארוחה תוכננה לשעה שש בערב ול-6 סועדים. הפטריות היו מוכנות להיכנס לתנור כבר בשעה 17:00 ולכן הוכנסו לחימום עד לתחילת הארוחה. חזה העוף היה משימה קשה יותר - יום קודם להכנת הארוחה הלכתי לרכוש צלופן סגול ויפה בחנות מכשירי כתיבה. לא, לא התכוננתי לעטוף משלוח מנות לפורים - אמי חוגגת את יום הולדתה באוגוסט.

התכוונתי לעטוף בצלופן את חתיכות חזה העוף עם פרוסות זנגוויל ועוד מספר מצרכים למנה מרשימה וצבעונית, כפי שרשום בספרו של אהרוני. באותם ימים כל אמצעי נראה לי כשר ובעיקר נייר צלופן יפה כל כך. עמלנו על הכנת השקיות האישיות זמן רב, ואחרי שהצלחנו לחבר להם יחדיו את כל הרכיבים המנות הוכנסו לתוך השמן העמוק לטיגון. בינתיים ערכתי את שולחן האוכל. פרסתי מפה לבנה, סידרתי את צלחות הפורצלן וכוסות השתייה. משפחתי התיישבה לשולחן והמתינה לתוצאות הצונאמי שעבר על המטבח.

אחרי שהרמנו כוסית לכבודה של אימי, הגיעה שעת הסעודה. בגאווה רבה הלכתי אל המטבח להביא את הפטריות או אז גיליתי כי הן שינו את צבען מחום יפהפה לשחור פחם. חום התנור כוון לגובה שלא נועד לשמירת חמימות פטריות עדינות אלא לגובה שנועד לפחם עצים. התנחמנו בשלב זה בסלטים. למנה העיקרית חיכיתי יותר מכל, חזה העוף המטוגן בצלופן סגול. הגשתי את המנה, פתחתי את המנות תוך כדי בחינה מדוקדקת של פני הסועדים, מחפש ניצוץ של גאווה בעיניהם של הורי על יצירת האמנות המיוחדת שלי, אלא שפניהם לא סיפקו את התגובה לה ציפיתי.

אני לא זוכר שהזמנתי סלק לתוך המנה. איפה הבשר? אה, נכון. מישהו השתמש בצלופן סגול והודות לו נוצרה על שולחן הסעודה התפתחות אבולוציונית מפתיעה. עוף סגול. אמנם המנה נראתה לי מסוכנת אבל מאוד התקשיתי להודות בכך. אבי החליט לנקוט עמדה ואמר לי בעדינות מרבית כי לא נראה לו שנייר הצלופן הצבעוני התאים לשימוש בין סירי המטבח, כך נגנזה לה המנה העיקרית ושוב התנחמנו בסלטים הנותרים.


אם לומר את האמת כשחושבים על ההבדל בין סעודת יום הולדת לבין בילוי משפחתי במיון בית החולים, מוותרים על משלוח המנות המטוגן די מהר...
הקינוח שכבר הוכן עם מעט מאוד אמביציה, דווקא יצא בסדר, בעיקר כי אמא שלי עשתה אותו יחד איתי.

יום הולדת שמח? יותר יום הולדת מצחיק בשביל המשפחה ומעט משפיל בשבילי. אני יכול להתנחם בעובדה שהשולחן היה ערוך יפה, יושבי השולחן חגגו למרות הכל ועכשיו יש לי סיפור שאוכל לספר בכל אירוע כדי להצחיק את הקהל.
*** תודה רבה לעמי על העריכה***

יום שבת, 18 באוגוסט 2007

קפה טרנזיט

בימים אלו עלה למסך הקולנוע, במוזיאון תל אביב, סרט איראני בשם "קפה טרנזיט", סרטו של קמבוזיה פרטובי. הסרט הוא הפקה משותפת של איראן וצרפת משנת 2005.
נושא הסרט הוא נושא שאני באופן אישי מאוד אוהב. הסרט מספר על מאבקה של אישה בחברה הנשלטת על ידי גברים, כנגד כל הסיכויים לחיות את חייה כפי שהיא רוצה ולא כפי שהסביבה שלה מכתיבה לה.

הסרט מספר על רייהאן, אשת משפחה איראנית, אמא לשתי בנות המתאלמנת ונותרת לגחמותיו של גיסה והתרבות האיראנית. בניגוד גמור להנחיות משפחת בעלה המנוח, מחליטה רייהאן לפתוח מחדש את הקפה אותו ניהל בעלה ולהצליח במקום בו אף אישה אחרת בסביבתה לא הצליחה.

בדרך פוגשת רייהאן דמויות שונות ומעניינות. הסיפור עצמו יפה ומרגש. יחד עם זאת סובב הסרט את בית הקפה. ניתן לראות בסרט מאפייני בית קפה איראני, אוכל איראני עשיר מאוד ואהבה רבה למטבח. רייהאן אשפית במטבח ולדבריה ירשה זאת מאמה. יפה מאוד לראות את המתרחש בסרט על רקע המתרחש בבית הקפה של רייהאן.

גם אם אתם חושבים לעצמכם, "אני אלך לראות סרט שמדבר פרסית?" או "מה כבר יכול להיות מעניין בסרט פשוט כזה?" לכו לראות אותו. הסרט פשוט ויפה.

קצת על האוכל הפרסי -
מורכבותו של האוכל הפרסי משווה לו טעמים וריחות שניתן לזהות ללא כל קושי. במטבח הפרסי תבשילים רבים, תבלינים כגון כורכום, הל, זעפרן, ראשד, קינמון, לימון פרסי ועוד... עלים כגון הבזיליקום, נענע, כוסברה, פטרוזיליה, טרגון ועוד...

מסעדות פרסיות בארץ (לפי אתר http://www.2eat.co.il/) -
קשת - נווה שאנן, תל אביב
אספהאן - לוינסקי 108, תל אביב
גוהר - התעש 26, כפר סבא
ורטיגו - גיסין 37, פתח תקווה
מיטל - אחד העם 40, תל אביב
נאייב - זבולון 12, תל אביב
סלימי - נחלת בנימין 80, תל אביב
גונדי בר - היצירה 17, רמת גן
עדן - נווה שאנן 16, תל אביב
עדנה - טרומפלדור 3, רמת השרון
רנסאנס - בצלאל 46, רמת גן


לינק לאוכל פרסי:
http://www.mage.com/cooking/recipesbody.html

אשמח עם תגיבו ותספרו על חוויותיכם מהמטבח הפרסי.

יום חמישי, 16 באוגוסט 2007

אלי אולי

אתמול היה זה ביקורי הראשון, אך בהחלט לא האחרון במסעדת אלי אולי המחודשת שברחוב הארבעה בתל אביב. לא התוודעתי אל גלגולה הקודם של המסעדה, אך מצאתי לאחר רפרוף קל ברשת, כי אותו גלגול החזיק 10 שנים - בתל אביב, בה נפתחות ונסגרות מסעדות בקצב שלא היה מבייש רביית ארנבים, בהחלט זמן לא קצר.

הגענו זוגי ואני אל פתח המסעדה, לאחר הליכה קצרה ממקום עבודתי. את פנינו ברכה מארחת חביבה שהציעה לנו את המקומות הפנויים (שעת בין ערביים של יום שני בשבוע הותירה מקומות פנויים רבים - כולם). החלטנו להתיישב על הבר.

מיד עם הכניסה למקום ניתן להתרשם מהתכנון הקפדני והעיצוב האלגנטי של המסעדה. מחד רצפת העץ המצוחצחת למשעי, הריהוט בצבעי חום עז, הבר העשיר, תאורת המקום המדויקת וחדר ההסבה הפרטי מעידים על כוונה אלגנטית ומיוחדת, מאידך צינורות האוורור הממוקמים לאורך המסעדה כולה משווים לה קמצוץ אופי תעשייתי. השילוב בין האלגנטי והתעשייתי, עץ ומתכת, מוצלח כל כך שהעניין באוכל אינו העניין היחיד שבמקום.

עם ההתמקמות על הבר פנתה אלינו ברמנית חייכנית ואלגנטית למראה וברכה אותנו בברכת "ערב טוב, מה שלומכם?"
יום קשה בעבודה כל אחד בעיסוקו הוא, הכריע אותנו ושמחנו שהמקום שהיה "כולו שלנו" התגלה במהרה כמכניס אורחים נהדר.

כדי להשיל מעלינו מעט מהיום שעבר, החלטנו לפתוח בקוקטיילים "דירטי רויאל" (קאווה, רויאל שמבורד ופירות יער) לי ו-"סוויט דרימס"(שרטרז, מידורי, ליים, תפוחים וזעפרן) לו. הקוקטיילים היוו פתיחה טובה לערב אם כי השימוש בפירות יער שהופשרו משקיות במשקה שלי הפכו אותו למעט חמצמץ, יחד עם זאת בארצנו עניין פירות היער כואב עד מאוד - גם אם תשיג פירות טריים תשלם על כך ביוקר רב.

העיון בתפריט הפך לדיון מעט מייגע, בעיקר בחירת המנה העיקרית. שיטת האלימינציה עבדה עד לגבול אותו לא יכולנו לחצות בכוחות עצמנו. בעצה אחת עם המארחת הגענו להחלטה - אמיצה אך מבטיחה בעודנו מנשנשים פרוסות לחם אגוזים שהוגשו לנו עם צלוחית בצידה האחד שמן זית וחומץ בלסמי ובצידה האחר סלסה פיקנטית וטעימה.

למנה ראשונה הזמנו "אדום בין חברים". מנה קרה שהוגשה בתוך 3 צלחות מחוברות והכילה פטה כפרי (כבד עוף, כבד ברווז ושומן אווז) שהוגש יחד עם 2 מיני-צנימים רכים וטעימים, קרפצ'יו פילה בקר עם רוקט ופרמזן וסינטה כבושה עם חרדל וריבת בצל.
הפטה היה משובח, הקרפצ'יו הפתיעה במתיקות עדינה ומסתורית ואילו הסינטה הכבושה הייתה טעימה מאוד ושולבה יפה עם פסי החרדל.

עם הגשת המנה העיקרית, הקוקטיילים כבר ריחפו אי שם בגופינו מסלקים את היום שעבר. למנה עיקרית הזמנו קסואלה סרטנים ברוטב יין לבן, סלרי וחמאה. את המנה ליוו מפצח סרטנים ו-2 אינסטרומנטים דמויי ספטולה שעזרו לנו לנבור בגוף הסרטן. המלאכה הייתה קשה. זו הפעם הראשונה שנאלצתי לאכול לאט ולפי קצב המנה. זוגי מאידך התלונן על כך שהוא אינו מוכן לעבוד בשביל המנה וכי זו הפעם האחרונה שהוא לוקח סיכון מעין זה.למרות עבודת הפרך שבהשגת המזון המנה הייתה טעימה, הרוטב עליו המליצה לנו המארחת שלנו נעשה בקפידה רבה. לא שבעתי.

שטפנו ידיים, התנגבנו והנה אגב שיחה נעימה אודות "כוכב נולד" הגיע שלב הקינוחים - השלב הקרוב ביותר לליבי. ב"אלי אולי" מציעים צלחת פטיפורים, ללא פירוט מעבר לכך. לקחנו את הסיכון והזמנו צלחת לשניים וקפה הפוך. כשראיתי את הצלחת מגיעה, הלשון שלי הרגישה איך זה למות ולהגיע לגן עדן. על הצלחת הונחו בקפידה מספר פטיפורים אלגנטיים למראה וטעימים מאוד, מעשה יד אמן. אינני יודע את שמו של הקונדיטור, אך למי מכם שיאכל שם אסור לפספס את החוויה הזו. קונדיטאות במיטבה. אשאיר אתכם סקרנים למרות שניתן לראות תמונות באתר המסעדה.

החשבון תאם את ההזמנות. המארחת שלנו הפגינה מקצועיות רבה (יש לציין כי כל המלצרים שנכחו במקום נראו מלצרים מנוסים וותיקים מה שבוודאי תורם לשביעות רצון הלקוחות), הבטן רוותה נחת ואילו הראש התפנה כעת לצפייה בסרט "קפה טרנזיט" עליו אספר בפוסט הבא....

בתיאבון

יום ראשון, 12 באוגוסט 2007

תאנים



תאנה (Ficus carica)

כמה מפתיע יכול להיות הטבע הסובב אותנו. עד גיל מאוחר יחסית ראיתי את פרי התאנה בגלגולו המיובש בגוש בלבד - הדבלה או הפירות הבודדים המיובשים - גרוגרות. גלגול שאינו מחמיא במיוחד לתאנה בכל הקשור לויזואליות שלה - חום מצומק, נראה מעט דרוך ומדוכדך. גלגול שהולך מצוין עם מלית בשר אבל לא יותר מכך, לפחות לא בשבילי.

לפני מספר שנים פגשתי בתאנה החיה בעת עבודתי כעוזר קונדיטורית באחת מהקונדיטוריות התל אביביות. הצבתי לעצמי אתגר וניגשתי אל התאנה. מאז אותה פגישה, אני עפר לרגלי התאנה.

הפרי בצידו החיצוני, חלק נושא עירוב צבעי ירוק עד סגול עז, לפעמים מעט מפוספס, פרי מרהיב ועגול. פתיחת הפרי מגלה עולם ומלואו - מראה שניתן לדמות לשושנת ים באדום עז ובקצותיה נקודות לבנות. הפרי בצידו הפנימי עוד יפה יותר מצידו החיצוני. פתיחת הפרי מגלה מראה שלא ניתן לצפות מהסתכלות חיצונית בפרי.


טעמו של הפרי מתוק ועז וניתן לאוכלו יחד עם קליפתו הבשרנית. את הפרי הטרי ניתן להגיש לאכילה סגור או פרוס, מלווה במסקרפונה או אלמנטים ונילים ושמנתיים אחרים. ניתן גם לצרוב את הפרי ולשלבו בעוגות.




הנה מספר מתכונים מהרשת
קצת באנגלית - http://plantanswers.tamu.edu/recipes/figs/figindex.html
טארט תאנים - http://food.walla.co.il/?w=/903/257563
תאנים אפויות עם ליקר תפוזים ופטל - http://naturemed.co.il/hc/de/de_29.html
האתר המעולה של ג'יאקומו - http://www.giacommo.net/articles/figs.htm
מועצת הפירות - http://www.fruit.org.il/lobby.asp?fruit_id=34&status=matcon
שלכם,
קובי

יום שישי, 10 באוגוסט 2007

סוזאנה, לימור ואני

בשני האחרון החלטנו לימור ואני להיפגש לנשנוש קל ולהשלים פערים. החלטתי להוביל אותנו אל שכונת נווה צדק. השעה הייתה 19:00 ועל שכונת נווה צדק שרתה אווירת סוף יום עסקים קייצי. מוכרים החלו לסדר חנויותיהם לקראת סגירה, מכולות נאספו פנימה, ברחובות שרר שקט קסום, מעט אנשים ברחוב ובתים נפרדו מקרני שמש אחרונות, כאילו השכונה המתינה רק לנו כדי לחתום עוד פרק בחייה של השכונה היפה בתל אביב.

בשכונת נווה צדק מספר מסעדות ובתי קפה הפרוסים לאורך רחוב שבזי המפורסם, וראויים לאזכור, "אוקינאווה" היפנית המהודרת, קונדיטוריית "חטאים מתוקים", מסעדת "מישל", "אצל ג'ולי" - מסעדת צהריים מצרית ו"דולצ'ה מיה" שמחלונותיה ניבטים שוקולדים המפתים לדבר עבירה. בעודנו נפעמים מהקסם השורה ברחובות, שמנו פעמינו אל עבר מסעדה בה אכלנו לא פעם - "סוזאנה". החצר בה ישבו שאר בני ישראל הרעבים היא לטעמי אחת מהחצרות היפות שמסעדה יכולה לבקש לעצמה. אך בניגוד מוחלט לכל יושבי המסעדה בחרנו להתיישב דווקא בפנים ולהתענג על "בריזת" המזגנים.
מלצר חביב בירך אותנו לשלום, הוביל אותנו פנימה והציע לנו שולחן. לשמחתי את תוך המסעדה מילאנו רק אני, לימור ושלוש הטלפונים שלה שכמעט ולא הפסיקו לצלצל. (טוב ככה זה כשאת סקסולוגית חוויתית מבוקשת).

בזמן שעיינו בתפריט לימור הזמינה דקירי פסיפלורה, שהתגלה כטעים עד כי אחד נוסף עשה את דרכו אל שולחננו מיד עם סיום הלגימה האחרונה. כמו תמיד, לימור החליטה לתת לי חופש פעולה כמעט מלא בכל הקשור לאוכל. למנות פתיחה הזמנו כרובית מטוגנת, מנת קובה (2 חתיכות) שהגיעה עם טחינה בצידה. המנות היו מצוינות אם כי לא הייתה בהן משום הפתעה או דבר מה מעניין במיוחד. בנוסף, הזמנו סלט תרד וחסה עם רוקפור ואגוזים. הסלט שהורכב מתערובת של עלי חסה, בזיליקום ותרד היה מעולה, מעודן בטעמו וקל. הכנה טובה למנה העיקרית.

בהמלצת המלצר החביב שלנו, הזמנו יחדיו למנה עיקרית את מנת היום - שוק אווז על מצע חיטה וירקות שורש. את מרבית המנה חיסלתי לבדי בתאווה רבה, את לימור לעומת זאת העסיקו טלפונים, ניסיונות נואשים בין לבין לספר לי מה קורה בחייה והרצון להישאר רזה לתמיד. המנה הייתה טעימה מאוד, צבע הבורדו של שוק האווז עורר את התיאבון וגירה את העין, הבשר היה רך למגע והתפרק בקלות מהעצם, החיטה שספגה את כל טעמי התבשיל הייתה מעולה וכך גם ירקות השורש המעטים שליוו את המנה. (טוב, בקשר לירקות אני אוהב אותם מבושלים וכמה שיותר ירקות, יותר טוב). החיסרון היחיד שבלט במנה הוא שלא חוממה מספיק (אני לא מחזיר מנות). הייתי מצפה ממנת קדירה מסוג זה שתוגש לוהטת כשאדיה הרבים מגרים את חושי הטעם והריח, עוד לפני טעימת המנה עצמה.

לאחר שקשקשנו קצת, מלצרית ניגשה אלינו, הציעה לנו להזמין קינוח והמליצה על פאי תאנים על מצע שוקולד לבן ורוטב פסיפלורה. למרות התלבטויות והתנגדות קלה שלי נפל הפור והזמנו את מה שהובטח לנו כקינוח מצוין. לצערי הרב חששותיי התממשו - התאנה אותה אני יכול להכתיר כ"פרי המפתיע ביותר" (על כך בפוסט הבא שלי) נחתכה לרבעים והונחה על גבי מצע מקצפת קצפת ושוקולד לבן, שהוקצפה מעט יותר מדי. על התאנים ומצע הפאי זולף רוטב פסיפלורה.

תאנה ופסיפלורה, כל קשר בין הטעמים מקרי בהחלט. השילוב הכפוי היה מוגזם ולא טעים. אני יכול להבין שילוב בין אלמנט וניל ופסיפלורה, אבל תאנה ופסיפלורה? לא טעים. הבצק היה הקש ששבר את גב הגמל. בתור עוזר קונדיטורית בעברי, אינני יכול להבין את הזילות שבהכנת בצק פאי - דפנותיו של הבצק היו אפויות יתר על המידה ובצבע חום עז. בסיסו של הפאי היה קשתי בצורה מוגזמת. רמת הגימור של הקינוח אכזבה עד מאוד. פולני או לא, מ"סוזאנה" ציפיתי ליותר.

למרות הקינוח, כדי שלא נצא עם טעם רע, אני חייב לומר שאני מאוד מחבב את מסעדת סוזאנה - המיקום הנפלא, האווירה, המלצרים והאוכל שבמרביתו היה טוב. אבל ייטב למקום אם תופנה מעט מתשומת הלב המושקעת בסט המלבב גם להגשת האוכל במידה המתאימה והנכונה, ובהקפדה יתרה בכל הקשור לקינוחים.
בתאבון ושבת שלום,
קובי

יום שני, 6 באוגוסט 2007

ד"ר שקשוקה


יום חמישי. שבוע העבודה שוב לקראת סיום. אורית ואנוכי ישבנו וחשבנו על האפשרויות השונות לבילוי בסוף השבוע, והחלטנו לנצל את אירועי "לילות יפו" לטיול בסמטאותיה, אותן סמטאות קסומות וחבויות, מהן בימים כתיקונם, ניבטים שלטים עליהם רשום "נא לא להרעיש גרים כאן", מוצפות בלילות השבת של קיץ 2007 בהמוני אדם.

אורית דורי ויהונתן בנם אספו אותי ואת עמי מביתנו ברמת גן. השעה בה הגענו ליפו הייתה שעת בין ערביים. השמש בדיוק נגעה את נגיעותיה האחרונות במים טרם תזרח על צידו השני של הגלובוס. נכנסנו ליפו ואי אפשר היה שלא להתפעל כמו תמיד מחדש ממבניה היפים ומהתחדשותה המתמדת.

כבר בכניסה ליפו העתיקה ניצבה במה עליה להקת רוק מבצעת
לד זפלין, מעברה השני דוכני עבודות יד. בכיכר קדומים ליד הכנסייה, תזמורת הג'ז של תל אביב מכוונת את כליה ברעש מחריד ומסרבת להתחיל לנגן עד להסדרת התאורה בעוד מאות אנשים ממתינים. בהמשך עוד דוכנים ובמה נוספת עליה מתנגנת מוסיקת עולם.

טיילנו ונהנינו מהאווירה עד שהוכרז - רעב. הילד רעב. אם הוא לא יאכל, אנחנו נאכל את הלב על שלא הפעלנו "שחר אדום" בזמן והתכוננו לאירוע. אז מה אוכלים ביפו?
חומוס כמובן. דורי מכיר בדיוק את המקום - חומוס אבו משהו. מקום מעולה, אך מסתורי - איפה הוא? לא ברור - "נמשיך למעלה זה בטח שם..." - לא שם ולא נעליים. דורי פנה לקיוסק הקרוב לשאול היכן החומוסיה, בעוד אנו ממתינים במעלה הגבעה. סימנים שספק ניסו לומר "בואו זה לא רחוק" ספק "הצילו אני טובע" גרמו לנו להתקדם לעברו. "זה כאן ישר וימינה - הוא הבטיח שזה לא רחוק". הולכים.

השמש כבר שקעה והותירה לחות כבדה ומאיימת - כן התחלתי להזיע. התייאשנו - אין חומוס והילד יהונתן עדיין רעב. אולי
ד"ר שקשוקה? הרי ראינו את המקום כשחנינו, רבות וטובות שמענו עליו, אך איש מאיתנו מעולם לא סעד שם את ליבו.

מיד עם הכניסה לרחוב בו שוכנת מסעדת
ד"ר שקשוקה נסכה בנו תחושת ביטחון עמוקה. ידענו כי אם יקרה לנו משהו אנחנו בידיים טובות - הרחוב מלא ברופאים! ד"ר שקשוקה, ד"ר נרגילה, ד"ר ענתיקה וד"ר לק - ממש אסותא רק לאוכל.

מיד עם כניסתנו למסעדה קידמה את פנינו מלצרית חייכנית ומסבירת פנים. התיישבנו סביב שולחן גדול ודאגנו מיד להתחיל בהחלפת מקומות הישיבה- כאן קר לי, חם לי, המזגן על הילד, הילד יהיה מצונן, טוב לא חשוב הילד כבר מצונן, חם לי וכן הלאה - משחק כיסאות למבוגרים בלבד!

ד"ר שקשוקה עמד לו בצד בתוך חצי גורן שנראה היה כמכיל את קופת סודות המסעדה, מאחורינו זוג תיירים אמריקנים צעיר ומלצרית אחת אדיבה מאד. מיד עם סיום משחק הכיסאות, המליצה לנו המלצרית על מנה עסקית בעלות של 75 ₪ לאדם המכילה טעימות מכל מטעם המוגש במסעדה. נשמע מוצלח עד שראיתי כי הטוריסטים בשולחן מאחורי הזמינו את העסקה. המנות פשוט לא הפסיקו להגיע לשולחן שלהם. כשאומרים בד"ר שקשוקה את המילה "טעימות" מתכוונים למרבה הפלא לצלחות גדולות מכל סוג מזון - בקיצור לארוחה כזו צריך לבוא רעב מאוד - בפעם הבאה אני מבטיח לנסות - זה נראה מדהים!

החלטנו להזמין תפריט ולבדוק במה חפצה קיבתנו. אז מה אוכלים בד"ר שקשוקה אם לא שקשוקה?
הזמנו סלטים לכל השולחן וקנקן לימונדה. חברינו הזמינו כל אחד שקשוקה רגילה ואילו עמי ואני הזמנו שקשוקה מרגז. הילד? הוא ישבע ממנות ההורים (גוזל, לא?)

הסלטים הוגשו מיד, בליווי חלה שלמה ובכמות נדיבה. גם קנקן השתייה הגיע מהר מאוד ועימו עוד קוסקוס מדהים עם שעועית ובשר על חשבון הבית. התחלנו לזלול. (מאחורינו - התיירים עוד חושבים אם זו תוכנית פספוסים או שמא הם באמת אמורים לאכול את הכול). די מהר הגיעו גם מנות השקשוקה להן ייחלנו. המנות הוגשו בתוך המחבתות בהן בושלו. אין ספק כי המחבתות יצאו כבר מזמן לפנסיה - דהויות ועקומות (זקוקות בעוד רגע ללחצן מצוקה שיחבר אותן לאחד הד"ר ברחוב). יחד עם זאת מראה השקשוקה המונחת בתוך מחבת כזו מזכירה בית (טוב לא את הבית שלי אבל בית). המרגז - הטוב ביותר שטעמתי מעודי. מנות השקשוקה היו מעולות ושונות לחלוטין ממה שאני מכיר בבית הפולני של הורי (לאמא שלי יש גרסה מקורית משלה).

לקינוח כבר לא היה ממש מקום אבל קפה שחור ו-2 כוסות תה בהחלט עשו את העבודה. אל השתייה שהזמנו צירפו במקום עוגיות סולת טובות. את עוגיות הסולת אכלתי בשארית כוחותיי, אך בתיאבון רב.
מעל לכל המחמאות למקום חשוב לציין את השירות - אין כמו חיוך פשוט ואמיתי כדי לעשות את חווית השירות למושלמת.

ד"ר שקשוקה - מומלץ לכל מי שסובל מכאבים, לחץ דם או כל מחלה אחרת. רופא אמיתי!

יום שבת, 4 באוגוסט 2007

המרוץ אחר העגבניה הטעימה - פוסט אורח

שלום לכולם,
היום אני שמח לצרף פוסט אורח של ידידתי גילה אי שם מעבר לים.
קיראו ותהנו.

כמי שהתרגלה שעגבניה זה ירק (בעצם יש אומרים שזה פרי) אדום, עסיסי, שמשפריץ אם נוגסים בו בחוזקה ובעיקר מתקתק משהו, היו לי חדשות רעות כשהגעתי ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
קודם כל הלכתי לסופרמרקטים הגדולים והמוכרים לחפש את מגוון הירקות שהייתי רגילה להם בארץ. מה שמצאתי זה ירקות ענקיים שמזכירים בצורתם את הירקות שהכרתי מהבית, הם עולים המון, ומחזיקים מעמד כמעט לנצח. ומה בקשר לטעם אתם שואלים? אין. פשוט אין טעם. העגבניות אדומות אמנם מנחות בערמות לפי צורות שונות וזנים שונים. אז ניסיתי כל פעם זן אחר. כן ישנם זן או שניים טעימים אך לאכול סלט ישראלי עם העגבניות האלה זו הוצאה כספית של מנה עקרית במסעדה.
לאט לאט התחלתי לשמוע על חניות אחרות של ירקות ופרות המנוהלות ע"י קוראנים, ומיד שמתי פעמי לאותן חנויות.
מיד עם הכנסך לחנות אתה נתקל באין סוף עלים ירוקים שונים ומשונים. מדפים מדפים של צרורות עלים ירוקים מסוגים שונים עם שמות שבחיי לא שמעתי (טוב אני לא מבינה קוראנית...) ולידם ארגזים עם משהו דמוי קישואים-פאפאיה בגדלים שונים. בעודי מפלסת את דרכי עם העגלה לעבר שולחן העגבניות בתוך הצפיפות הגדולה, אני אוספת את מעט הירקות שאני מכירה (מלפפון, פלפל וקוסברה). והנה לפניי שולחן העגבניות ואיזו הפתעה, עגבניות בצבע ממש אדום שנקראות "עגבניות ישראל". אני מיד מרגישה שלא משנה מה יהיה אבל את אלה אני חייבת לקנות. עד היום אין לי מושג למה קוראים לזן זה כך. האם פיתחו את הזן הזה בישראל אבל כיום מגדלים אותן בקליפורניה, האם זה יצוא ישראלי? אף פעם לא שאלתי בחנות על פשר העניין. העובדים מדברים ספרדית שוטפת עם כמה מילים בודדות באנגלית ואין להם שום מושג בפרטים האלה ואת הקוראנים בעלי החנות אני פשוט לא יכולה להבין מדברים אנגלית.... אז זהו, השם עושה לי את זה. אני עומדת מול ערמת העגבניות שנראות נהדר וממש מזמינות לתת ביס על המקום ובוחרת בקפידה איזה חמש או שש מתוכן. הן צריכות להיות קשות, אדומות אך לא מדי, ע"מ שיכולו עוד להחזיק מעמד שבוע. לאחר נסיונות שונים שכבר עשיתי מחנות זו, אני יכולה לומר בהכנעה - זה מה שנקרא עגבניה!!! אני מנצלת את מחירי העונה הנוחים לעומת מחירי החנויות הגדולות והמפוארות והמרווחות, ונהנת מהתקווה שזאת באמת עגבניה טבעית עם כל הויטמינים שהורגלתי למצוא בעגבניה. והטעם? משהו-משהו! שווה כל ביסון. ביסון כי אני כבר מזמן לא יכולה לעשות פה בתקציב האוכל שלי סלט ירקות ישראלי גדול. אבל "עגבניה ישראלית" שלמה ליום בסנדויץ או בסלט זה תענוג אמיתי. אני שמה אותן עם עדן חלון המטבח שלי שיקבלו עוד קצת עסיסיות מקרני השמש של הבוקר (רק אז יש קשר בין עדן החלון והשמש) וכל יום בוחרת את הבשלה ביותר.
אולי פעם אדע למה קוראים לזן הזה "עגבניה ישראלית" ואני מקווה שאני לא אתאכזב מהתשובה, אבל בינתיים כל המחיר שלהן סביר אני קונה אותן רק אצל הקוראנים ולא במרכולים הגדולים והיקרים.

בתאבון.

גילה אפרתי