אלי אולי

אתמול היה זה ביקורי הראשון, אך בהחלט לא האחרון במסעדת אלי אולי המחודשת שברחוב הארבעה בתל אביב. לא התוודעתי אל גלגולה הקודם של המסעדה, אך מצאתי לאחר רפרוף קל ברשת, כי אותו גלגול החזיק 10 שנים - בתל אביב, בה נפתחות ונסגרות מסעדות בקצב שלא היה מבייש רביית ארנבים, בהחלט זמן לא קצר.

הגענו זוגי ואני אל פתח המסעדה, לאחר הליכה קצרה ממקום עבודתי. את פנינו ברכה מארחת חביבה שהציעה לנו את המקומות הפנויים (שעת בין ערביים של יום שני בשבוע הותירה מקומות פנויים רבים - כולם). החלטנו להתיישב על הבר.

מיד עם הכניסה למקום ניתן להתרשם מהתכנון הקפדני והעיצוב האלגנטי של המסעדה. מחד רצפת העץ המצוחצחת למשעי, הריהוט בצבעי חום עז, הבר העשיר, תאורת המקום המדויקת וחדר ההסבה הפרטי מעידים על כוונה אלגנטית ומיוחדת, מאידך צינורות האוורור הממוקמים לאורך המסעדה כולה משווים לה קמצוץ אופי תעשייתי. השילוב בין האלגנטי והתעשייתי, עץ ומתכת, מוצלח כל כך שהעניין באוכל אינו העניין היחיד שבמקום.

עם ההתמקמות על הבר פנתה אלינו ברמנית חייכנית ואלגנטית למראה וברכה אותנו בברכת "ערב טוב, מה שלומכם?"
יום קשה בעבודה כל אחד בעיסוקו הוא, הכריע אותנו ושמחנו שהמקום שהיה "כולו שלנו" התגלה במהרה כמכניס אורחים נהדר.

כדי להשיל מעלינו מעט מהיום שעבר, החלטנו לפתוח בקוקטיילים "דירטי רויאל" (קאווה, רויאל שמבורד ופירות יער) לי ו-"סוויט דרימס"(שרטרז, מידורי, ליים, תפוחים וזעפרן) לו. הקוקטיילים היוו פתיחה טובה לערב אם כי השימוש בפירות יער שהופשרו משקיות במשקה שלי הפכו אותו למעט חמצמץ, יחד עם זאת בארצנו עניין פירות היער כואב עד מאוד - גם אם תשיג פירות טריים תשלם על כך ביוקר רב.

העיון בתפריט הפך לדיון מעט מייגע, בעיקר בחירת המנה העיקרית. שיטת האלימינציה עבדה עד לגבול אותו לא יכולנו לחצות בכוחות עצמנו. בעצה אחת עם המארחת הגענו להחלטה - אמיצה אך מבטיחה בעודנו מנשנשים פרוסות לחם אגוזים שהוגשו לנו עם צלוחית בצידה האחד שמן זית וחומץ בלסמי ובצידה האחר סלסה פיקנטית וטעימה.

למנה ראשונה הזמנו "אדום בין חברים". מנה קרה שהוגשה בתוך 3 צלחות מחוברות והכילה פטה כפרי (כבד עוף, כבד ברווז ושומן אווז) שהוגש יחד עם 2 מיני-צנימים רכים וטעימים, קרפצ'יו פילה בקר עם רוקט ופרמזן וסינטה כבושה עם חרדל וריבת בצל.
הפטה היה משובח, הקרפצ'יו הפתיעה במתיקות עדינה ומסתורית ואילו הסינטה הכבושה הייתה טעימה מאוד ושולבה יפה עם פסי החרדל.

עם הגשת המנה העיקרית, הקוקטיילים כבר ריחפו אי שם בגופינו מסלקים את היום שעבר. למנה עיקרית הזמנו קסואלה סרטנים ברוטב יין לבן, סלרי וחמאה. את המנה ליוו מפצח סרטנים ו-2 אינסטרומנטים דמויי ספטולה שעזרו לנו לנבור בגוף הסרטן. המלאכה הייתה קשה. זו הפעם הראשונה שנאלצתי לאכול לאט ולפי קצב המנה. זוגי מאידך התלונן על כך שהוא אינו מוכן לעבוד בשביל המנה וכי זו הפעם האחרונה שהוא לוקח סיכון מעין זה.למרות עבודת הפרך שבהשגת המזון המנה הייתה טעימה, הרוטב עליו המליצה לנו המארחת שלנו נעשה בקפידה רבה. לא שבעתי.

שטפנו ידיים, התנגבנו והנה אגב שיחה נעימה אודות "כוכב נולד" הגיע שלב הקינוחים - השלב הקרוב ביותר לליבי. ב"אלי אולי" מציעים צלחת פטיפורים, ללא פירוט מעבר לכך. לקחנו את הסיכון והזמנו צלחת לשניים וקפה הפוך. כשראיתי את הצלחת מגיעה, הלשון שלי הרגישה איך זה למות ולהגיע לגן עדן. על הצלחת הונחו בקפידה מספר פטיפורים אלגנטיים למראה וטעימים מאוד, מעשה יד אמן. אינני יודע את שמו של הקונדיטור, אך למי מכם שיאכל שם אסור לפספס את החוויה הזו. קונדיטאות במיטבה. אשאיר אתכם סקרנים למרות שניתן לראות תמונות באתר המסעדה.

החשבון תאם את ההזמנות. המארחת שלנו הפגינה מקצועיות רבה (יש לציין כי כל המלצרים שנכחו במקום נראו מלצרים מנוסים וותיקים מה שבוודאי תורם לשביעות רצון הלקוחות), הבטן רוותה נחת ואילו הראש התפנה כעת לצפייה בסרט "קפה טרנזיט" עליו אספר בפוסט הבא....

בתיאבון