יום חמישי, 25 בספטמבר 2008

צפרה

וואו! זה מה שחלף בראשי עם הכניסה למסעדת "צֵפְּרַה". המסעדה השוכנת ברח' יגאל אלון בבניין אסותא החדש, היא מסעדתו של השף אבי קונפורטי המוכר ממסעדות כ"זוזוברה" ו"צ'ימיצ'נגה".

באופן קבוע, עם כניסתי למסעדה ועוד יותר במהלך שהייתי בה, אני בוחן בה את העיצוב, שכן עיצוב המסעדה חשוב לא פחות מהשירות ואופן הגשת המנות. הפעם, הרושם שהותירה עליי הכניסה והשהייה במקום הטריחו אותי להתעניין במעצבים ולו כדי להציץ באתר האינטרנט שלהם ולראות עבודות נוספות.

מדובר בזוג מעצבים, אלון ברנוביץ ואירנה קרוננברג, ומתברר מגלישה קצרה ברשת שהאתר שלהם עדיין בבנייה, אולם ניתן לראות תמונות רצות של מסעדות מוכרות מאוד שעיצבו השניים.

קשה לי לתאר את המקום בצורה מדויקת, אך בקווי אופי כלליים מדובר על חלל גדול מאוד המורכב מהמסעדה המרכזית, בר יפהפה, חדר פרטי שלא ראיתי ולאונג' גומחתי רומנטי ובעל אופי השונה משאר המסעדה.

המקום מתאפיין בתקרה גבוהה, ריהוט שחור אשר משתנה באופיו בין חלקיה השונים של המסעדה. חיפוי הקירות ההיקפיים והתקרה מזכיר יער במבוק סבוך, והתאורה נעה בין סגול לאדום. המטבח (כמו גם השירותים), בקונטרסט גמור, צבוע בצבע ירוק־למון גראס נקי.


במקום פגש אותי ואת לארה, בת לווייתי לארוחה, השף אבי קונפורטי. מהשיחה עמו עולה כי המקום קיים מזה כשנה וחצי ואוצר בתוכו ספקטרום רחב מאוד של מטבחי אסיה, ביניהן תאילנד, הודו, פקיסטן, בורמה, הודו וסין.

אמנם הטרוגניות לא קטנה בבחינת ההבדלים הקולינריים, אך לא כזו שאינה ניתנת לגישור אותו עושה השף בהצלחה רבה, תעיד על כך כמות האנשים שנכחו במסעדה באמצע השבוע. השף קונפורטי מוסיף לכל מנה טוויסט, ובכך הופך מנות שלפקיסטאני או לתאילנדי יכולות להיראות ממוצעות – למשהו מרתק.

מהלך השיחה לווה בשני קוקטיילים: לי קפיריניה אשכוליות, שהכילה את אחד מעלי התבלין האהובים עלי, ריחן, וגלנגל קוסמופוליטן (גלנגל הוא שורש הדומה לזנגוויל ומשמש בעיקר במטבחים התאילנדי והאינדונזי). שני הקוקטיילים היו מצוינים ועתירי ארומה.

משהו מעניין קורה ב"צפרה". המלצר שמוּלך משדר את ההזמנה דרך מחשב כף יד, ועוד לפני שהוא עוזב את השולחן, הקוקטייל שהזמנת כבר מובל אליך אחר כבוד. רעיון אלגנטי שבדרך גם חוסך נייר.

קונפורטי, מסתבר, משתעמם מהר, וזו הסיבה שבגינה הוא מחליט על החלפת חלק ממרכיבי התפריט בכל ארבעה חודשים. בשיחה איתו ברור שהיושב מולך אינו רק בעליה הגאה של מסעדה מצליחה, אלא אדם שהמטבח הוא התמצית האמיתי של חייו.

מאחר שנאמר לנו ש"צפרה" הוא מקום בו צריך לסמוך על המלצות המקום (הרבה מאוד מנות בתפריט, שלא ממש כתוב בעברית), אִפשרנו לשף לאחר תשאול קצר לבחור עבורנו את המנות.

פתחנו את הארוחה בטעימת שתי מנות לא צפויות במיוחד: סאשימי Yellowtail עם סויית הדרים ופיצה טונה מזן Bigeye. מנת הסאשימי הייתה מאוד מזמינה, כל סאשימי קושט בפיסת פלפל חריף קטנה ועלה כוסברה. את המנה שפתחה לי את הסינוסים ליוויתי בבקבוק מים, שהתגלה כסודה שפתחה לי גם את הטנגנסים.

המנה בתחילתה מעניינת בארומה המשלבת את הכוסברה, הסאשימי והסויה, אבל ראו הוזהרתם: מי שאינו מורגל בחריפות רבה – ייטב אם ירחק. מנת הפיצה הייתה מצוינת. המנה הורכבה מצ'פאטי פריך, שהוא סוג של לחם הודי שטוח העשוי קמח מלא ומים, ועליו עגבניות עם בצל טרי ואיולי. את המנה קישטו נבטים ובסך הכול היא הייתה טעימה ועסיסית מאוד, הוגשה יפה והרגיעה את חריפות הסאשימי.


בהמשך טעמנו מנת "בודהה בריאות" שהגיעה מקטגוריית הנאקירי־סלט, ופופקורן בלק-טייגר שרימפס מקטגוריית הטמפורה. מנת הסלט היוותה שילוב טעמים טוב בין הירקות החתוכים בה, נענע, כוסברה, בוטנים שבורים ווינגרט התפוחים. הירקות שרו בדיוק את הזמן המועט הדרוש במשרה, כך שנותרה בהם הפריכות המשגעת של ירק טרי שנחתך זה עתה. מסיבה כלשהי הייתה לי מעט הרגשה (טובה) של זנגוויל במנה, אם כי לא מצאתי לו אזכור בתפריט.

בכל הנוגע למנת הפופקורן, אני בטוח שכמוני גם אתם רגילים לאכול פופקורן מול סרט קולנוע ולהיחנק מפעם לפעם כשקליפת תירס קשה וסוררת נתקעת בדיוק על הענבל. כשטעמתי את המנה הזו כל שעשה הענבל שבגרוני הוא לתור אחר פעמון לצלצל בו מרוב שמחה. למזלי, לארה שומרת שלא לאכול פירות ים (במילים אחרות, עוד לא הצלחתי לשכנע אותה). לא יכולתי להפסיק ולנשנש את פיסות השרימפס במעטה הפריך, שלא היה ספוג מדי בשמן והותיר את טעם השרימפס עשיר ומודגש.

בעודנו משוחחים על כמות האנשים היפים במקום, ובעיקר על הבחור שישב לימיני ולא הפסיק להתמזמז עם חברתו כאילו הייתה פופקורן שרימפס במיני, טעמנו שתי מנות נוספות: עוף סצ'ואני, גם הוא מקטגוריית הנאקירי־סלט, וסאטה פרגית מקטגוריית הגריל האסיאתי.

מנת העוף אופיינה בחריפות נעימה והכילה בוטנים, פרוסות מלפפון, פטריות אוזן – שחוץ מהשם המרתק לטעמי לא הוסיפו דבר למנה. מנה טובה אך לא מעניינת כאחרות. הסאטה פרגית הגיע בצלחת אובאלית ובקישוט עלים ירוקים. אציין את רכות הבשר המשובח ואת רוטב הבוטנים המלזי שהיה חוויה בפני עצמה.

המקום, שהיה מלא מפטריית אוזן אחת לשנייה, הצליח לספק אווירה אינטימית למרות הרעש שלכאורה אמור היה להפריע. כמות האנשים לא הורגשה, רק העין ראתה את שמתרחש ואת הקצב המדויק והסינרגיה בה עובדים צוות המטבח המלצרים והברמן.

מאחר שכל המנות הוגשו לנו בזוגות כמו החיות לתיבתו של נח, גם הפעם הגיעו שתיים: מנה אחת הייתה סלמון אטלנטי מאודה ברסק קנה סוכר גולמי, והשנייה רנדאנג סאפי, שהיא מנת קדירה בשרית עם אורז.

הסלמון המאודה התברר כצורה הטובה ביותר של סלמון מבין אלו שטעמתי עד היום. כמי שמתיימר בעתיד הרחוק להיקרא מבקר מסעדות, ישנם שלבים בהם צריך להודות בבורות. בשלב זה לא היה לי מושג מהו רסק קנה סוכר, וכך גם לגבי מרכיבים נוספים עליהם קראתי לפני הגעתי למסעדה ואחריה. רסק קנה סוכר או לא, המנה הייתה יוצאת דופן במרקמו העדין והעסיסי של הדג ויוצאת דופן בציפויה המושחם והרך.

מנת הרנדאנג סאפי הוגשה בתוך כלי פורצלן ("רוזנטל", לא פחות) והכילה בשר לחי משגע (אם לא היה מתפורר, הייתי צובט אותו), חצילים שבדרך כלל אני לא רץ לאכול אבל השתלבו יפה מאוד, קארי קוקוס וחריפות עדינה. יחד עם המנה הוגש אורז שבושל במרכיבי קוקוס.

ההגשה של מנה יפה, שכן הוגשה בכלי עגלגל בעל מכסה עדין השומר על חום התבשיל. אמנם מנה מעט חורפית יותר ממזג האוויר השורה בחוץ בימים אלה, אך לא נמנענו בשל כך מליהנות ממנה עד מאוד.

תפריט האלכוהול שמציע המקום מגוון מאוד ונע בין בירות שרובנו לא שתינו מעולם, כ"קינג קוברה" או "צ'אנג אקספורט", ועד לסוגי שמפניה עליהן נמנית "קואי פרמייר קרו" ברוט, עליה אחראי בעל היקב שהוא גם בעל הכרם ועוד יינות שאוסף השף מרחבי עולם.

לקינוח הזמינה זוגתי לארוחה באופן תמוה, ולמרות השגותיי, מנת מלבי, ואילו אני הזמנתי סאשימי אננס עם קרם ברולה. את המנות ליווינו בתה הדרים. המלבי היה מדויק ובמרקם הנכון, אם כי לא מנה מפתיעה או מרגשת.


מנת הסאשימי אננס, לעומתה, הורכבה מבסיס פרוסות אננס דקיקות, מעליהן קרם ברולה מצוין וכדור גלידת קוקוס (אם אינני טועה בטעם הגלידה). לו הייתה חתימה על הצלחת, הייתי ממסגר את הקינוח ותולה אחר כבוד בחדר העבודה שלי, אולם חבל למסגר משהו שאפשר לאכול. מנה מצוינת בעיניי.

לסיכום, אני מודה, נהניתי מהקונספט ומהזרימה שבין כל מרכיבי המסעדה. אני מודה, הייתי רוצה לחזור ולאכול עוד. ואני ממליץ בכל פה למי מכם שיש הכסף (המחירים באתר), לנסות דברים שאינם תמיד צפויים. לכו ונסו חוויה מסוג אחר.

קובי קלייטמן
Kubush


* את הכתבה תוכלו למצוא גם באתר תל אביב סיטי, במסגרתו הייתי אורח המסעדה.

יום שבת, 20 בספטמבר 2008

מרוסיה באהבה

עיר הולדתי פתח תקווה מאז ומתמיד התיימרה לנכס לעצמה מקום בפנתיאון הערים שהגדילו לעשות בקליטת עולים מכל קצוות תבל. כך גם בעליה גדולה מחבר העמים (ברה"מ לשעבר). מאסיביות עלייה זו ניכרת בכל פינה בעיר. לפעמים כשאני מסתובב בעיר נדמה לי שמקומות מסוימים נוכסו על-ידי אוכלוסיית עולי הגיל השלישי. את מדרחוב ההגנה בעיר זיכיתי כבר מזמן בשם חדש הראוי ליושביו, "הכיכר האדומה". לחנויות הבשר שדרסו ברגל גסה את החנויות הותיקות, שנלחמו משך שנים רבות על הזכות למכור בשר אחר, הדבקתי את הכותרת "רוסיה הקטנה".

יחד עם הגעתם של העולים הגיעה גם תרבות ענפה, ובכללה תרבות, מוסיקה, תיאטרון ואוכל. זאת ועוד, משפחתי שלכל היותר מנתה בארץ כ-30 נפשות, הפכה בין לילה לחמולה ששילשה את עצמה והתמקמה מנצרת עילית בצפון ועד קריית גת בדרום. הרבע הרוסי שלי מצד סבתי (אם אימי) תבע נוכחות בארץ זבת חלב ודבש.

בפתח תקווה מתרכזים מספר אולמות שמחה/מסעדות הנושאים אופי רוסי מובהק. בשבת האחרונה נכחתי באחד מאותם המקומות לחגוג את יום הולדתה של סבטה, אשת בן דודה של אימי. למקום קוראים "רובינזון" והוא ממוקם באזור שבעברו היה אזור תעשיה מוזנח, כיום אזור מגורים מוזנח ועתידו המבטיח עוד לפניו. בקרבת מקום מצויים עוד שני מקומות בעלי אופי דומה, לפחות מבחינת גוון האוכל והאוכלוסייה הפוקדת אותם.


התחושה שקפצתי לביקור בחו"ל השתלטה עלי כבר בכניסה למקום וחוץ מצברים קוצניים בודדים שנמצאו במקום מתוקף נישואיהם לעולות לשעבר או בנות עולים לשעבר, האוכלוסייה שאכלסה את המקום דברה שלוש שפות – רוסית מדוברת, רוסית ספרותית ורוסית במנעד עברי ("יא אידו ומכולת קופיט חלב" - שזה בעצם אומר ש"אני הולך למכולת לקנות חלב").

את המקום מאפיינת קיטשיות מוגזמת בדמות שאנדלירים (אני זוכר את אימי אומרת באחד מטיולינו בדרום תל אביב - "גם אם ישלמו לי אני לא אתלה כזה דבר בבית"), חצי ספינת מפרשים מעץ הודבקה לאחד הקירות הפנימיים - ככל הנראה מזכרת ממסעות רובינזון קרוזו, מראות רבות על הקירות ולהקה שהורכבה מזמרת, גם היא יוצאת חבר המדינות, זמר שחום עור שליוויו את הגברת הזכיר את המהומו של אל בנדי הנוסטלגי בניסיונו להזכר בשיר מסוים ונגן סינתיסייזר משופם כאילו נשלף מסרט פורנו גרמני של שנות ה-70.

אם הייתי מקיץ משינה הייתי וודאי חושב כי חלמתי זה עתה חלום בלהה על שנות השמונים בישראל ועל משהו שהתקרב לאולמות השמחות שהיו נהוגים בארץ באותה התקופה. חוץ מכריות לכתפיים היה שם הכל.

לזכותם של פליטי חבר העמים יאמר כי אינם חוסכים בכמויות האוכל והשתייה החריפה שהם מגישים לשולחנות הסועדים. נהוג הוא לארח כיד המלך בבית כמו גם באולמות השמחה. כמויות האוכל שנכחו על השולחן עם הכנסנו למסעדה היו עצומות בכמות ובמגוון. בלטו בהיעדרם קנקני מים. את מקומם תפסו בקבוקי וודקה שונים ומשקאות קלים עתירי צבעי מאכל מהסוג שאני לא מכניס הביתה. אותם משקאות מתוצרת "דרינק" שאינני בטוח אם היו נוכחים בארץ טרם העלייה האחרונה מחבר העמים. ייתכן שהובאו מצ'רנוביל ותוויותיהם הוסבו לשפה העברית?!

ברחבי האולם, המורכב מקומה מרכזית ויציע, נחגגו בעיקר ימי הולדת וימי נישואין והשולחנות היו מלאים באורחים. השולחן בו ישבתי אכלס כ-40 נפשות בהם חברים ובני משפחה. האוכל שהמתין לנו על השולחנות נשא אופי ביתי במהותו ובטעמו. מעבר חטוף ליד המטבח החבוי הסביר את העניין, ה"שפים" במקרה זה הן נשות מטבח שברור כי מעולם לא למדו בבי"ס גבוה לבישול או התמחו במסעדות יוקרה כאלו או אחרות. נשים אלו ודאי למדו את מלאכת המטבח מאימותיהן ומיישמות אותה כעת לפרנסתן.

בין המנות הראשונות נכחו מיני כבושים כפטריות, עגבניות ומלפפונים, סלט כרוב וגזר חמוץ, סלט סלק רוסי - "ויניגרט", סלט תפוחי אדמה, סלט שובה (shuba - סלק, דג מעושן ומיונז), כבד קצוץ בגרסה רוסית, פלטות נקניקים (סלמי, נתחי לשון, בשר לבן מעושן...), צלחות של ביצי סלמון כתומים מתפצפצים עליהן גם זולפה משחה לבנה שהתגלתה במהרה כחמאה מרוככת, צלחות עליהן עורבבו בחוסר טעם נתחי סלמון מעושן עם הרינג והבצל המלווה אותו, ניסיון שלא צלח לעשות סושי, לחמים ועוד.



הבעיה היחידה בעיני ב-90% מהמנות היא נוכחותו הגסה של מיונז, עד כדי מחשבה כאילו התכוונו במטבח לחזק בעזרתו את לבני הקרמלין. בעיה שכמובן אינה בעיה למי שפוגש בסוג אוכל זה דרך קבע. נדמה היה כאילו יצרניות המיונז בארץ תורמות את חלקן בקליטת העלייה יותר מכל משרד ממשלתי או יצרן אחר. לבד מהבעיה הבריאותית שבכמויות המיונז האדירות בסלטים, הוא בהחלט מעניק להם ברק ויציבות בצלחות ההגשה שגם אם תהפכו אותן יישאר הסלט מבלי ניע.

לי באופן אישי הסלטים (חוץ מהירקות בתחמיץ) היו טעימים מאוד למרות שלטי האזהרה כי משרד הבריאות אינו אחראי לבריאות הציבור אלא להנאתו בלבד. לעומת זאת, הסושי (שלמרבה התימהון לווה ברוטב טריאקי) היה מזוויע וטוב היה אם היה מחליט שלא לפקוד את שולחננו או כל שולחן שהוא ברחבי היקום. זוועה מעטיפה ועד למילוי.

בין מנה למנה התענגו יושבי המקום על וודקה שזרמה כמעין המתגבר ועל שירתה של להקת מסעדת רובינזון, שהפליאה להרקיד את הקהל לצלילי שירים מוכרים (לקהל היעד בלבד). גם השירים, כמו המקום, אופיינו בסגנון אייטיזי, למרות שהולחנו בשנים האחרונות (כנראה בידי דרי רחוב בעלי שמיעה אבסולוטית או סמירנובית).

למנה עיקרית יכולתי לבחור בין מנות בשר כבשר לשון, סטייק פרגית, עוף ובקר ובין מנת דג. בחרתי בלשון שהגיעה כעבור כשלושת רבעי השעה. את זמן ההמתנה המכוון ביליתי בשיחה עם בני דודי, שחלקם הספיק להתרחק מעט מהמסורת ממנה הגיעו ולמצב עצמם בארצם החדשה, וחלקם נראה כאילו הגיח לפני רגע מכבשן המטוס.

על דבר אחד אין להתווכח - פרץ האנרגיות על רחבת הריקודים ושמחת החיים של הרוקדים מכל הגילאים הוכיחה שהאוכלוסייה הזו יכולה להשתלב תרבותית באופן מלא ביושבי הארץ צברים כעולי עליות מוקדמות יותר ולא צריכה להסתגר בתוך עצמה. לראיה התפרעות הנוכחים על רחבת הריקודים גם לצליל שיר מזרחי (תבדקו בחתונות אליהם אתם הולכים).

המנה העיקרית שהזמנתי לא הייתה לי טעימה כמנות הראשונות. הלשון, שהייתה ערב רב של חתיכות בשר ברוטב פטריות משומרות, לא נעמה לחיכי ועדיף היה להשאירה בפה ממנו באה. גם הורי, שלצידם סעדתי, לא הראו התלהבות רבה ממנות הפרגית שהזמינו.

בעודי חוכך בדעתי מה יוגש כמנת קינוח עלה לרחבה פקיר שהילך על גבי שברי בקבוקי זכוכית וירק אש מעת לעת. מופע שרחוק הייתי מלצפות לבואו. מעניין? לא כל כך. עיקר המתח שהייתי שרוי בו במהלך המופע נסב על האם פתחי המילוט אכן נפתחים בעת שריפה והאם המטפים מכילים מים או שמא גם הם, כשאר הנוכחים, בשלב זה כבר מכילים 90% אלכוהול.



לקינוח קיבלו כל בעל/י שמחה עוגה שלמה לאורחי השולחן ובה זיקוק דמוי להביור אותו חלק מהמכובדים ניסו באופן תמוה ומצחיק מאוד לכבות בנשיפה. אני חייב לציין כי אם ישנה עוגה אחת שאני נר לרגליה הלוא היא ה"נפוליאון" או בשמה האחר קרמשנידט. בילדותי נהגה רעיה ז"ל, אמא של חברה טובה של אימי (אסתר), לאפות עוגת "נפוליאון" שטרם טעמתי כדוגמתה. תמיד חיכיתי ליום ההולדת של אסתר (שהוא במקרה גם יום הולדתי) כדי לטעום מאותה עוגה נפלאה. מאז חלפו ימים רבים ואף קרמשנידט שטעמתי לא הצליח לחקות את מעשה ידיה המופלא של אותה אופה נהדרת. ה"נפוליאון" שהוגש לנו באירוע המדובר התקרב אך במעט בטעמו אם כי עדיין בפער גדול מהטעם המיוחל.

בתום האירוע, לאחר פרידות אין ספור מבני המשפחה הרבים שנכחו במקום, ניגשנו אל עמדת הדרכונים שביציאה, יצאנו את המסעדה אל עבר רחבת נמל התעופה של פתח תקווה שברחוב יחזקאל רובינזון 11 ונסענו הביתה בעוד דיסק ובו שירים פולנים משנות נעוריהם של הורי מתנגנים ברכב.

נזדדוויה,
kubush

יום שבת, 6 בספטמבר 2008

אושר במנות קטנות - אל בריו בנחלה

לעיתים אפשר להיתקל ברעיונות גדולים המבוצעים בצניעות, כנות ומתוך אמונה בדרך. כזה הוא לדעתי הרעיון המוביל את השף אלון גונן בניצוחו על המטבח הקטנטן של "אל בריו", המסעדה החדשה הממוקמת בנחלת בנימין פינת השומר, בואך שוק הכרמל.

השם "אל בריו" מגיע מן השפה הספרדית ומשמעותו "השכונה". ככזה כל כולו נשאב ושואב מתוך הסביבה המקיפה אותו, אם מהססגוניות של שוק הכרמל ונחלת בנימין עצמה ואם מהטעמים המיוחדים, החביבות והעיצוב הפשוט של המקום.


המקום, שהוא ספק מסעדה ספק מעדנייה-מסעדה עתידית, נראה כפונה לבאי השכונה מתוך רצון למצב עצמו לא כעוד מקום בנחלת בנימין אלא כהמקום, בהא הידיעה, אליו יבואו אנשים לאכול, לשתות ולקנות מוצרי איכות בדרכם החוצה ואל ביתם.

אחד הדברים שקסמו לי יותר מכל הוא דווקא צניעותו של השף, הוא נטול כל יומרות המאפיינות שפים (מקטן ועד גדול). השף אינו מקפיד בדרך קבע בסמלי הסטאטוס הנהוגים כגון מקטורן שף, אלא מקפיד על מטבח צנוע מאוד וקומפקטי המספק את צרכיו, ולראיה הטאפאסים שאתאר בהמשך. הצניעות שבתה את ליבי מאחר והיא הוכחה חיה לכך ששף טוב יכול ליצור ארוחה ברמה גבוהה גם מבלי להיתלות בקליפתו החיצונית שלו ושל מטבח עטור סירי נחושת ממורקים לעילא ולעילא.

אילן שותפי לארוחה ואני נכנסנו לאל בריו והתיישבו על הבר. בעודנו משוחחים נמזגה עבורנו כוס היין הראשונה ובחורה אמריקנית בדמות ג'ולי אנדרוס העבירה מהמטבח את המנות. אל כוס היין הראשונה שלגמנו נמזג יין מסוג רוזה תוצרת מרקס דה קסרס ריוחה ספרד, שהתאים בדיוק למזג האוויר ממנו ברחנו, והיווה פתיחה טובה וקלילה לארוחתנו.

ארוחת הטאפאסים שלנו החלה בסלט תאנים טריות על מצע רוקט בשילוב חתיכות פקאנים מסוכרים ופרוסות דקות של פרמז'אנו רז'אנו. המנה הורכבה בצורה נאה מאוד ושילובם המתוק (תאנים ופקאן) והמריר (עלים) בתוספת מליחות עדינה ופיקנטיות (גבינה) חברו יפה לכדי מנה קיצית מצוינת.

המנה השניה שטעמנו הייתה של סלמון מעושן, מפולפל קלות בלוויית צלפים כבושים וחומץ פטל - מנה טעימה אם כי חסרת ייחוד, והייתי מוותר עליה בתפריט. את המנות ליווה לחם שנאפה במקום על גבי תנור לבנים שרק אלוהים יודע איפה נכנס במקום הקטנטן הזה.

אגב שיחה, עלה נושא עיצוב המקום, עליו אמון יובל כספין. נכון הוא שמדובר במקום שכונתי, אבל העיצוב פשטני מדי לטעמי האישי ולא ברור בנוכחותו. כספין, עמך הסליחה, ייתכן ויש כאן אמירה שלא הבנתי.


בהמשך הגיעו אל שולחננו שתי מנות מעניינות מאוד: האחת הייתה מנת פלפלים דרום אפריקנים חרפרפים (לדעתי שיבוש לשון, אבל זה מספיק חמוד כדי לזרום עם התואר) במילוי גבינה שאם אינני טועה הייתה "דנית כחולה"
(danablu). הפלפלים הקטנים הונחו בינות חתיכות נקטרינה ותפוח עץ ירוק. המנה השנייה הייתה צ'וריסוס Hand-Made על פירה קטיפתי.

מנות אלו היוו עבורי תחילתו של מצב רוח מסוג שלא הכרתי עד כה: פיקנטי-מאושר. מצב רוח שמצד אחד מחפש מפלט מהחרפרפות בכוס היין הקרובה ומאידך נהנה מכל רגע וביס.


גם אם איגוד הפסיכיאטרים לא יסכים עימי באשר למינוח המקצועי, על דבר אחד אי אפשר להתווכח: המנות היו מאתגרות ואיכותיות. הפלפלים הקטנים בשילוב הגבינה הנפלאה שנדחסה לתוכם היו פריכים ומפתיעים בלוויית חתיכות הנקטרינה והצ'וריסוס העסיסיים במידה, ניכר כי נוצרו בידיים מיומנות ומאיכות טובה.

מנה נוספת שמצאה את דרכה אל שולחננו הייתה מעניינת לא פחות: פרושוטו מגולגל במילוי גבינה. הפרושוטו ננגס על ידי בעוד הפקודה: "קרניבורים, קדימה הסתער" מהדהדת בראשי ומבלי שאילן הספיק לומר: "הי, אני לא באמת צמחוני". תם הטקס והפרושוטו המשובח.

כוס שנייה נמזגה על-ידי המלצרית החביבה שלנו שהתגלתה כעובדת היי- טק לשעבר שמאסה בחיי הכסף ופנתה אל חיי הנפש. היין היה קברנה סוביניון 2005 מיקב כהנוב שנמזג לכוסות דרך מה שתואר לנו כתחליף דקנטר ("מחדרר" בעברית).


הדקנטרים הם אותם כלי זכוכית יפים בעלי בסיס רחב שלתוכם מוזגים יינות מסוגים מסוימים על מנת "לפתוח" אותם או במילים אחרות להביאם במגע עם האוויר (לחמצן אותם) ובכך לזרז את התיישנותם. הכוונה היא לשחרר מעט מארומת היין ולהקל על שתייתו. לצורך ההשוואה, לגמנו את אותו יין בכוס שלא עבר דקנטר בכוס אחרת בה יין שעבר דקנטר.

לטעמי האישי הדקנטר ביצע פעולה מוגזמת מדי, אם כי משמש גימיק לא רע בכלל. היין איבד יותר מדי מתחושת העקצוץ ונותר מעט חסר אופי, אם כי עדיין פירותי ושוקולדי בארומה. הייתי ממליץ כחסר מומחיות לעניין לחדרר פחות או לפתוח את היין בכלי המקורי. כאמור, מדובר בטעמי האישי, אם כי אני חושב ששותפי לארוחה הסכים עימי.

עם היין הובא אלינו מעט מרק בוייאבס שמקורו דווקא בפרובאנס (דר' צרפת). המרק היה נפלא ולווה כנדרש בשרימפס ומולים. למרות שחשבנו שאין בנו יותר כוחות מלהכיל, המרק והיין נקרו בדרכינו כאתונות בדרכו של שאול המלך.
בשלב זה צד את עיני מקרר הגבינות המכיל גלגלי גבינה במשקל 33 ק"ג ממנו ניתן לרכוש גבינות, כמו גם בקבוקי שמן זית ויינות הבוטיק במקום. אני חייב לציין כי המקום לא מחזיק יינות מסחריים ישראלים אלא יינות בוטיק בלבד. הרעיון יפה שכן מטרתו האחת היא הכרת יינות הבוטיק לכל והפיכתם לנגישים לקהל והשנייה מחירים סבירים משניתן למצוא כיום במסעדות ברכישת בקבוק שלם.

קינחנו בשני כדורי גלידת וניל - וניל ג'ינג'ר, וניל חלבה ווניל וכדור יוגורט צנוברים. הגלידות היו טעימות כמו גם היוגורט הקפוא ומיוחדות בטעמן וסגרו יפה את הארוחה. יצאנו שבעים ועם חשק עז לחזור אל המקום שוב.

שמחתי לבקר במקום ונהניתי בעיקר מהאווירה הלא מחייבת והשונה כל כך, ההקפדה של השף, וסוף כל סוף ממנות טאפאסים שמצדיקות את שמן.

קובי קלייטמן
kubush
*את הכתבה תוכלו למצוא גם באתר תל אביב סיטי