חוצפה ישראלית בשבת בבוקר

הבוקר, יום שבת התעוררנו מוקדם מהרגיל (6:30). בהתחשב בחוויות השבוע האחרון טוב היה לו היינו מחליטים להישאר מתחת לפוך החם ולעשות את עצמינו ישנים, ממש כמו כשהיינו ילדים. במקום הרעיון המפתה, נזרק לאוויר רעיון אחר, לקום ולנסוע לנמל תל אביב מתוך מחשבה שאולי השוק המקורה יהיה פתוח ואפשר יהיה לפתוח את הבוקר עם כוס אספרסו טובה וישיבה מול נוף לים משל הייתה זו פתיחתו של טיולינו באיטליה אשתקד.

7:30 וכבר היינו בחנייה שליד רידינג. מתבוננים על הגשר העולה מעל נהר הירקון האימתני, חושבים האם לצאת מהמכונית או לא. גשם זלעפות הותיר אותנו כ-10 דקות במכונית אבל מראה הרצים ורוכבי האופניים שלא חששו להירטב, הוציא גם אותנו עם מטריה קטנה אל הגשם שהלך ונחלש.

בשוק המקורה החלו הכנות ליום עסקים, דוכנים החלו להיפתח וערימות קרואסונים החלו להיערם על מגשי קומות. מחזה נפלא אלא שהשוק היה סגור עד לשעה 8:40. החלטנו לשתות קפה בסניף ארומה שהיה להפתעתנו פתוח לרווחה, מכיל לא מעט אנשים בתוכו בשעה זו של בוקר.

הזמנו קפה ארומה וקוראסון שוקולד. אם לומר את האמת אני מצטער על כך. מנת סוכר גבוהה, גבוהה מדי לשעה כל כך מוקדמת של בוקר. אבל עוד יותר אני מצטער על החוצפה הישראלית שגיליתי במלוא תפארתה. גם אם יראה שאני מנפח מעבר לכל פרופורציה את מה שראיתי, הרי שזהו רק סממן אחד למה שאני רואה בכל יום. מדובר בסיפור אמיתי לחלוטין.

למעט שולחן אחד, כל השולחנות סביבנו היו מלאים אנשים אוחזים כוסות קרטון ואריזות נייר לכריכים שנועדו לטייק-אווי. כידוע, קיים הבדל בעלות המנות והשתיה בארומה בין מקרה בו בחר אדם לשבת בתוך מתחם בית הקפה או לקחת עימו את שהזמין. מדובר על הבדלים שבין 1-3 ₪ פר מנה.

העניין הזה הכעיס אותי מאוד. לא כי אני טרחתי לשלם מחיר מלא, עבור ישיבה במקום ולכן הרגשתי "פראייר". ממש לא! כעסתי כי אותם אנשים נשאלו בקופה (בדיוק כמוני) במהלך ההזמנה האם ישבו במקום או שמא ייקחו עימם את ההזמנה. כולם ענו כי ייקחו עימם את ההזמנה ולכן נעטפה בנייר וכוסות קרטון. התשובה ניתנה במרמה ובמכוון וזאת על מנת לחסוך מספר שקלים מתוך צרות אופקים וקמצנות גרידא.

לא, לא ישבו סביבי סטודנטים, פליטי המחאה החברתית של הקיץ האחרון, גם לא ישבו סביבי אנשים בני 85 שכספי הפנסיה אינם מספיקים להם לקניית תרופות. האנשים שישבו סביבי היו נשים וגברים בגילאי 50-60, כולם מטופחים, מאובזרים בתכשיטים נוצצים משל יצאו לערב באופרה, לבושים לפי צו האופנה וצבועי שיער לפי המודה האחרונה.

אותם אנשים ישבו הרבה מעבר לזמן שאנחנו ישבנו הבוקר בארומה, לכלכו את השולחנות, פוררו את הכריכים שנחו על שקיות נייר במקום צלחות לכל עבר, ובעיקר הוסיפו עוד טינופת לפרופיל "הישראלי שלעולם לא יצא פראייר".

אין זה משנה כמה הרשת משלמת לעובדיה, זה לא העניין. לא יכולתי שלא להרגיש, כיצד בהינף יד אותם אנשים גורמים לניצול של העובדים שכעת צריכים גם לנקות אחריהם ולסדר את מקום מושבם לאחר לכתם מהמקום וזאת מבלי לשלם עבור השירות הזה.

ואם כבר פערי מעמדות, הדיסוננס המשמעותי ביותר נגלה כ-10 דקות לאחר שהתחלנו לשתות. לסניף נכנסה אישה כבת 70, כפופה, עם הליכון, לבושה במיטב אופנת הטרנינג המוכתם יד שניה, ניגשה לקופה, שילמה מכספה והזמינה כוס תה עם עוגיה. הייתה זו כוס תה אמיתית, מזכוכית עם עוגייה שהוגשה לה על גבי צלחת ולא שקית נייר. את המגש הביאה אל אותה אישה, אחת מעובדות המקום משום שלא יכלה לשאתו בעצמה לשולחן הקטן בו ישבה, ממש משמאלנו. אותה אישה נראתה בעיני באותו הרגע בו התיישבה כרוזנת אצילה בעוד אותם מפוררי קרואסונים נראו כפושטי יד מסכנים.

kubush

אוכלים בשביתות רעב? שביתות לא רק בהסתדרות

ב-14 ביוני 2011 צץ ברשת החברתית פייסבוק עמוד שקרא לחרם צרכנים על גבינת הקוטג' במהלך חודש יולי. לכאורה בעמוד לא היה שום דבר מסעיר שכן עמודים שקוראים לחרם צצים בפייסבוק מדי יום. אלא שדווקא הקוטג' הצליח לעורר גל מחאה בכל הארץ וגרר אחריו דיון ציבורי על כוחות השוק.

בניגוד למאבקים חברתיים אלימים וסוערים המצטלמים טוב למהדורת החדשות היומית, מחאות בתחום הקולינארי רוחשות ומבעבעות על פני השטח בשקט יחסי. רובן של המחאות אינו אלים. חלקן אינדיווידואליות, חלקן אלטרואיסטיות, חלקן פוליטיות וחלקן אפילו גובות חיי אדם, אבל הן תמיד מצליחות להעביר את המסר בדרכי שלום.

הצורה הנפוצה ביותר של מחאה היא שביתת רעב, המהווה כלי מחאתי בינלאומי לאורך ההיסטוריה האנושית. לא רק מבוגרים משתמשים בדרך מחאה זו. קשה למצוא הורה שלא נתקל לפחות פעם אחת במאבק כנגד מחאה עיקשת של ילדיו נגד ארוחת הערב, במטרה לממש את רצונותיהם. מאידך שביתות רעב ציבוריות מסתיימות לא אחת בטונים צורמים.

שביתת הרעב הבולטת ביותר בתקופה האחרונה בישראל הייתה זו של דר' אילדמן, יו"ר הסתדרות הרופאים בישראל. דר' אידלמן שבת רעב כאמצעי להחרפת מאבק הרופאים מול משרדי האוצר והבריאות בחודש יולי האחרון. השביתה ארכה 10 ימים, במהלכם הצטרפו אליו בצעד סמלי רופאים נוספים לתקופות קצרות. שביתת הרעב הסתיימה לאחר פניות של נשיא המדינה וראש הממשלה ובחתימת הסכם שנוי במחלוקת.

שביתת רעב בדרך כלל נושאת מסר פוליטי. ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה שובתי רעב שלימים הפכו גיבורי תרבות, לפעמים בעל כורחם. הבולט מכולם היה מוהנדס גנדי (מהטמה גנדי) שנאבק כל חייו למען עצמאותה של הודו והיפרדותה מחסות האימפריה הבריטית. גנדי התפרסם בצומות ארוכים שקיים, חלקם כחלק מפילוסופית החיים שלו וחלקם כמחאה בלתי אלימה. כך גם, Anna Hazare שבאוגוסט 2011 שבת בהודו נגד שחיתות שלטונית. הייתה זו שביתה שמשכה עשרות אלפי תומכים והסתיימה בחקיקה למיגור השחיתות.

אך לא תמיד שביתת רעב הולידה תוצאות משמחות. בעשור האחרון היו שני מקרים שהסתיימו במותם של שובתי הרעב. בארי הורנה, פעיל בריטי ששבת בפעם הרביעית למען זכויות בעלי חיים ונפטר ב-5.11.2011 ואורלנדו זפאטה טמאיו, בדלן קובני ששבת רעב משך 83 ימים בבית סוהר בו שהה משנת 2003 בגלל השתייכותו לקבוצות המתנגדות לשלטון.

שביתות הרעב מצריכות סבילות פיזית ותעצומות נפש, ולכן הרעבים שבינינו ישתלבו טוב יותר במחאה ציבורית נגד יוקר מוצרי מזון. מחאה זו אינה דבר חדש בארצנו. אך ההתעוררות שסחפה אחריה מחאה זו בשנה החולפת החזירה לתודעה הציבורית את העובדה שלציבור הצרכנים יש כח לא מבוטל בקביעת מחירי המזון.

"מחאת הקוטג'" העלתה על נס חרם ציבורי נרחב נגד מוצרים של חברות בעזרת רשת פייסבוק שהפכה כר פורה לצמיחתן של מהפכות גדולות אף יותר. הקוטג' הפך לסמל שהוביל מאבק כנגד מחירים של מוצרי מזון (בעיקר מוצרי חלב) שהופסק עליהם הפיקוח או שלא היה קיים מעולם. מחירו של גביע קוטג' עד לפני 5 שנים היה כ-4 שקלים, אך האמיר ללמעלה מ-7 ₪. המאבק התרחב בהמשך למוצרי חלב רבים אחרים ועודו חי ובועט.

חרמות פוליטיים על מוצרי מזון גם כן מוזכרים רבות לאורך ההיסטוריה האנושית אז כמו היום. מדובר על חרמות שהטילו מדינות, עמים וקבוצות פרטיות על מוצרי מזון ממדינות אחרות במטרה לפגוע בכלכלת המדינה המוחרמת. לכך למשל נועד החרם הערבי בשנת 1949. תבוסת מדינות ערב מול ישראל במהלך מלחמת השחרור הביאה אותם לאיים על מדינות שהיו בקשרים כלכליים עם ישראל ועימן בניתוק יחסים כלכליים. הודו למשל נענתה לקריאה מדינות רבות אחרות לא.

אך גם ישראל לא טמנה ידה בצלחת עת החרימה מוצרים מיוגוסלביה בפברואר 1968 כמחאה על עמדת טיטו כלפי ישראל בדומה לארה"ב שהחרימה באותם הימים ממש מוצרים צרפתיים מחאה על מדיניות הנשיא דה-גול.

גם היום לא מעט חרמות מונהגים כנגד מוצרים המיובאים מישראל ובעיקר משטחי ההתנחלויות, כך למשל בברלין באוגוסט 2007, התקיימה הפגנה מול כלבו שקיים את "שבוע ישראל", וכך קורה בעוד מקומות רבים אחרים בעיקר באירופה כל העת.

החרם המפורסם ביותר בהיסטוריה היה "מסיבת התה של בוסטון", אירוע מפורסם בו השליכו כמה מתושבי בוסטון בתחפושות אינדיאניות מטען תה יקר מתוך 3 אניות משא בריטיות אל הים, במחאה על המיסים הגבוהים שהוטלו על התה.

נחזור לשביתות, והפעם אלו של חנוונים ואנשי תעשיית המזון. כך נפתח מאמר שהתפרסם בעיתון מעריב בתאריך 26.2.1963: "מעתה יהיו לנו, 'מכירות חיסול' מסוג חדש. לא רק מכירות שבהן מפנה הסוחר את המלאי שנשאר ברשותו מהעונה הקודמת, כדי לקלוט את יצירות האופנה החדשה, ולא רק מכירות-חיסול...אלא גם 'מכירות חיסול' של חנוונים שהחליטו 'לחסל' ייצרן הפוגע בהם, בהרשותו שמוצריו יימכרו במקומות מסוימים – קרי: ב'סופרמרקטים' – במחירים הנמוכים מהמחיר בבית החרושת".

החנוונים אמנם יצאו למאבק ממושך, אך השנים מלמדות על דריסתן הגסה של חנויות המכולת כמעט כליל, תחת רגליהם של טייקוני רשתות המזון הגדולות.

בארה"ב של שנת 1984 התקיימה שביתה רצינית הרבה יותר שאף הצליחה להשיג את מטרותיה במלואן. תחילתה של השביתה בסירובם של בתי קזינו בלאס וגאס לשאת ולתת בעניין שיפור תנאי ביטוח הבריאות לחברי ארגון "Culinary workers union" המונה כיום 60,000 חברים לעומת 18,000 ב-1987. הארגון שבת, בעלי הזי'טונים הורעבו ונוצחו.

קפה 48 - ברכות לשף!

ישנם הרבה טבחים בתל אביב שמכנים את עצמם שפים. שף שהוא בעצם תפקיד ניהולי של אדם עתיר ניסיון מגלם בתוכו גם פרסטיז' לא מבוטל. לראשונה בבלוג זה אני מרשה לעצמי להכתיר אדם שעשה לי טוב בבטן מספר פעמים, כשף גם מבלי להכיר את ההיסטוריה שלו בעולם הקולינארי.

שף יהונתן בורוביץ' הוא אחד מאמני המטבח המיוחדים ביותר בגזרת תל אביב השוקקת. המטבח עליו שף בורוביץ' מנצח במסעדת 'קפה 48'  מצליח להפיק אוכל צנוע, טעים, מפתיע ויצירתי מאוד ובמחירים שאינם עולים בקנה אחד עם אומנות הבישול הגבוהה שנרקמת במסעדה ערב-ערב.

לא, אינני מבקר אומנות, גם אינני מבקר מסעדות נודע (לצערי), אבל אני יודע מה אני אוהב, אני מכיר את הטריקים הקטנים ואני יודע מתי משהו גורם לי לאושר עילאי. 'קפה 48' בהחלט חף מכל תרגילים זולים ומלא כוונות טובות ואוכל נפלא.

המסעדה ממוקמת ברחוב נחלת בנימין 48 ומכילה חלל חיצוני מקורה ופנימי בחלקו גם בר עשיר שמספק חוויה שונה מאוד מזו של שולחנות המסעדה (חיובית גם היא). חלל המקום מעוצב בפשטות רבה כשהמטבח פתוח לקהל.

לפני שאפרט את המנות שאכלתי, מילה על המטבח. בפעם האחרונה שלי בקפה 48, ישבתי על הבר. המטבח המואר נורות פלורסנט (בניגוד לתאורה הרכה של המסעדה עצמה) שבה את עיני למין הרגע הראשון. המטבח הזכיר לי את הימים בהם עבדתי באחת מקונדיטוריות העיר. ההקפדה על הסדר, ניקיון העמדות של כל אחד מעובדי המטבח, הסינרגיה הכמעט מושלמת בין הטבחים בין אם היו צריכים להוציא מנות לי ולזוגי או לשולחן בן 20 אנשים. מטבח שיודע ומבין שהוא חלק מהמיצג האומנותי של המסעדה, שקוף לקהל ומתנהל בצורה מעוררת כבוד לעומד בראשו. לא מטבח של הצגה פלצנית, מטבח של עבודה איכותית.

אחת מנות האהובות עלי במסעדה היא מנה שאם אמא שלי הייתה מציעה לי אותה, הייתי מעקם את אפי ואילו כאן הזמנתי אותה שוב ושוב. מנת סלק צלוי המוגש על גבי צלחת זכוכית, חתוך לקוביות בינוניות ומונח על גבינת גורגונזולה מגוררת עם שמן כמהין ושמן אגוזים. קשה להסביר במילים עד כמה טעמיה של המנה מורכבים ומפתיעים. מתיקות הסלק מתנגשת עם חריפות הגורגונזולה, מספר גרגירי מלח גס וליטוף השמנים שמחברים את הכל יחד ומוסיפים עוד ארומות מיוחדות משלהם. מנה נפלאה!

לצד הסלק אני יכול להמליץ בפה מלא וקיבה מאושרת על מנות הסינטה הכבושה בוויסקי ופלפל אנגלי, מנה טעימה מאוד של סינטה איכותית. סלטים יש גם כן לכל דורש/ת, פחות בשבילי.

במנות הגדולות יותר טעמתי מנה הקרוייה "שפונדרה בלחמניית קייטנה" מעיין גירסת שפונדרה לסלופי ג'ו האמריקאי בלחמנייה קלועה. מנה עם ארומות מאוד חזקות ומזמינות. אני לא בטוח ששפונדרה (קשתית) היא הבחירה הטובה ביותר למנה בעיקר בגלל הסיביות שלה, אבל המנה מצוינת גם כך. מנת סקאלופ יכולה לעבור שדרוג קל מבחינת עוצמת הטעמים. היא טובה אבל לא מצוינת עדיין. מדובר על 4 חתיכות סקאלופ צרובות קלות עם נגיעות מלח גס, מוגשות על פולנטה.

מנות נוספות שעשו לי טוב היו מנת כדורי בשר שבתוכם גבינת פרמג'יאנו רג'יאנו שהופכת את חווית כדורי הבשר לנימוחה ועתירת טעמים, אליהם מצטרפים ירקות כמו סלרי שאינם מבושלים עד רכות מלאה. מנה שבה גם הארומות וגם דרגות העשייה מתנגשות לכדי מנת כדורי הבשר הטובה ביותר שאכלתי. מנה נוספת היא מנת אנטריקוט מלווה תפוח אדמה אפויים ורוטב שלא יכולתי לעמוד על מרכיביו אבל עשה לבשר שירות מעולה ובכלל המנה ערבה כל כך לחיכנו שאינני יכול להמתין לפעם הבאה שאנגוס בה.

מנה אחרת שטעמתי אבל אינה מופיעה בתפריט היא שד ים. סקסי ככל שישמע השם לא מדובר ב‎שַד אלא שֵד (monkfish) – דג שלמזלי החלק האכיל בו הוא בשר הזנב המזכיר כפי שהבטיח המלצר שלנו טעמו של לובסטר. את שאר חלקי הדג עדיף שלא לראות ולא לפגוש בסמטה חשוכה. המנה הייתה טעימה.

בגזרת הקינוחים מתגלות גם כן הפתעות – קבלו את הקראק פאי ואת הפנקוטה שוגי פלקס!

שמו של הקראק פאי נובע מהתמכרותם של אנשים לפאי הזה. מקורו בניו יורק והומצא ככל הנראה על ידי כריסטינה טוסי, שף מסעדת Momofuku milk bar restaurant  הניו יורקית על אף שיש המשווים את הפאי לפאי דומה שמקורו במחוזות הדרומיים של ארה"ב Chess pie. כך או אחרת אכן מדובר בפאי ממכר שמילויו הוא שיבולת שועל וסוכר חום. התוצאה טובה הרבה יותר ממה שתוכלו לדמיין פאי זהוב מלווה בקצפת לא ממותקת בצידו.

הפנקוטה על אף צמיגותה הטבעית, צמיגה מהרגיל, מוגשת כשמעליה רוטב ופתיתי "שוגי פלקס" מתקתקים. השילוב בין המרכיבים, הטעמים, הקראנצ'יות והצמיגות הם חגיגה לחיך.

מילה אחרונה לסיום לגבי הבר. מדובר בבר עשיר מאוד בסוגי אלכוהול שונים. גם ליינות ישראלים יש מקום של כבוד. עקב אכילס היא מחירי האלכוהול הגבוהים כמו בשאר חלקיה של העיר. למרות זאת, הישיבה סביב הבר מספקת חוויה מהנה מאוד וצ'ופרים כוהליים מהברמן. Absinthe anyone?

קובי

ושתי - פמיניזם קולינארי

מקומות רבים בהם נהוג מטבח פתוח, נוטים לשכוח זאת מעת לעת ולרגעים בהם משתלט על הטבחים אגו טריפ, שאינו מחזה נדיר בתחום הגסטרונומי, נחמצים פניהם של הסועדים והעניין בארוחה חולף. למרות זאת, ב"ושתי" מתגלה סינרגיה מכבדת ומכובדת בין עובדי המטבח ובראשם מירב דוידזון הצעירה.

הודות למבנה המאורך, עיצוב הבר והפרשי התאורה, מראה המטבח הפתוח משתלב בצורה מושלמת עם שאר חלל המסעדה עד שלעיתים נדמה כי המטבח הוא סרט המוקרן ברקע ולא מי שטורח על המנה הבאה שכבר עוד מעט תעשה את דרכה לשולחן. מאידך אולי זו הנוכחות הנשית המאסיבית במטבחה של ושתי שהופך את המטבח לשונה ממטבחים אחרים בברנז'ת המסעדות הישראלית.

דבר אחד שמאוד בולט בושתי הוא אוירה ממגנטת. בין אם ישבתי בפנים או בחוץ תמיד עוברי אורח מצאו את דרכם למסעדה, גם אם צעדו פנימה בצעדים מהססים, פניהם בתוך מספר דקות הפכו מחויכים לא פחות משלי. האוכלוסייה הצובאת על המקום מגוונת וניכר שכולם נהנים.

מבחינת האוכל, מצד אחד אין משהו חדשני או פורץ דרך ב"ושתי", מצד שני האוכל מאוד מוקפד ומוגש בצורות מעניינות ויצירתיות. כך למשל אופן ההגשה של טרטר דג בקריצה למעמקי הים. טרטר הדג המוגש בלווי קרם אבוקדו ושעועית נשפך באלגנטיות מתוך דף אורז המעוצב כקונכייה העומדת על הצלחת כשפסי יוגורט שנראים כמו גלי הים נמשכים ממנה הלאה אל גבולות הצלחת. מנה טעימה מאוד ויפה מאוד.

דוגמא נוספת ליצירתיות היא באחת המנות העיקריות שטעמתי אצל ושתי. בתפריט רשום "חריימה בורי חריף בדיוק במידה" אני חייב להודות שהמנה הזו הפתיעה אותי מאוד בכמה אופנים. ראשית, המנה מוגשת  בתוך סיר כסוף קטן ויפה כשלצידה פרוסה יפה של חלה. שנית, ברוב מנות החריימה שטעמתי בחיי הביטוי העוצמתי ביותר במנה אינו הדג אלא החריפות הנוקשה. במקרה זה, הבורי הוא המלך. למה הכוונה? באופן מפתיע אתה מוצא את עצמך לועס את הדג הטעים ורק לאחר כמה שניות בודדות מגיחה החריפות ו"בדיוק במידה". החריפות אינה שורפת את קרביך אלא מלווה את המנה בכל כך הרבה חן שהציפייה למכה החריפה הופכת לציפייה נעימה ולא ציפייה מתוך חשש לעתיד לבוא.

מן המנות הראשונות ראוי לציין את מרק השעועית השחורה מלווה בשמנת חמוצה וירקות שורש, זהו מרק עשיר מאוד ובהחלט מתאים לחורף, רק כדאי לזכור להגישו חם הרבה יותר למאותגרי מזג האוויר הקר שהחליטו לשבת בחוץ. מנה נוספת היא מנת שקדי עגל המלוות בבייקון וסלרי. זו מנת עילית לכל דבר בעיקר בשל שילוב הטעמים וההכנה המוקפדת. עם שקדי עגל קל לפספס בעיקר בגלל שרמת עשייה לא נכונה עלולה להפכם ראויים להחלפת צמיגי רכב תקורים. כאן העשייה הייתה מצוינת והשילוב הכולל מוצלח מאוד.

במנות העיקריות  פירות הים מנוצלים לכדי ביצועים משובחים. כך במנת המולים בערק המוגשים בקערה מעל פרוסת חלה עבה שסופגת את טעמי הרוטב הנפלא וכך במנת הסרטנים על אף שהיא מצריכה עבודה רבה בפיצוח ולא תמיד מתחשק להשקיע. מנת הפפרדלה לעומת זאת, טובה אבל החמאה הלימונית לא באה לידי ביטוי מספק.

בגזרת הקינוחים טעמתי שניים, מוס שוקולד שעל אף הבנאליות של המנה הצליחה לשכנע אותי שיש לה מקום של כבוד בפנתיאון הקינוחים. מוס השוקולד לווה בארומות וויסקי וקינמון. שילוב הקינמון והשוקולד שמגיע במקור ממקסיקו אמנם לא גרם לי להזות שאני שוכב פרקדן על חופה של קנקון אבל אדי הוויסקי בהחלט קירבו אותי לכך. קינוח שני מומלץ הוא עוגת סולת עם קצפת, הל, קינמון ובסיס רוטב פיסטוק.  קינוח עשיר שמשאיר טעם של עוד.

צ'כוב כתב "אדם שלא שותה הוא לא אדם שלם בעיני". ב"ושתי" זו כמעט מנטרה. המגוון הגדול ביותר הוא במשקאות החריפים שהבר מספק ולמרות ששתיתי יינות טובים במקום מן הראוי להרחיב את ההיצע. בפרס, ארצה של ושתי, היו משתאות לרוב, חבל שלא לנצל את השם עד תומו.

כיף גדול הוא לראות מקומות חדשים שמצליחים לעבור אבולוציה מהירה בזמן כל כך קצר. לראיה התאמה של התפריט לעונות המשתנות ולמצרכים העונתיים ואפילו התאמת רמת השירות. לא תקבלו שירות מהודק של מסעדת עילית וטוב שכך, שכן ברור ש"ושתי" אינה מכוונת למקומות אלו. השירות אדיב, חייכני ולפעמים אפילו תיאטרלי (אם פלורנס באזור). בכל מקרה נראה שכיף למלצרים לתת שירות כמו שכיף היה לי לקבל אותו בתור לקוח.

שני ביקורים במסעדת ושתי שבכיכר השעון ביפו בהפרש של חודשיים וחצי הצליחו להרשים אותי ובעיקר לגרום לי לרצות לשוב גם בעתיד.

 קובי קלייטמן