יום ראשון, 24 ביולי 2011

בני בני ילד רע

הכול החל בסיבוב תמים עם אימי בעיר הולדתי פתח תקווה, כשהבחנתי מבעד לאחד מחלונות הראווה של חנויות בגדים ברחוב איכילוב ביפה, יפה העיראקית שלא ראיתי שנים, יפה עוזרת הגננת מגן טרום חובה ברחוב נורדאו.

הגן של הלנה ושרה כבר אינו עומד על תילו. הווילה בעלת גג הרעפים האדום, ארגז החול הגדול והנדנדות הצבעוניות, פינו מקומם לפני מספר שנים לבניין מגורים רב-קומות.

בגן הלנה ושרה הכרתי את יפה ואת בני. יפה הייתה עוזרת גננת נאמנה לה נדרתי נדר שלא הצלחתי לממשו עד ליום זה, ובני היה סטודנט למקצועות הטרום חובה כמוני.

כשהגעתי לגן הילדים, כמי שגודל בסביבה פולנית, לא ידעתי כמעט את השפה העברית ומכאן צמחה אגדה אורבאנית על פיה הבטחתי ליפה את עסקת חייה – אלמד אותה פולנית תמורת לימודיה אותי את השפה העברית. בני לעומת זאת, כנראה נדר נדר סודי מאוד עליו לא ידעתי, לשמור על האוכל שלי.

חלפו הימים ולמדתי עברית, אבל יפה דוברת העיראקית והעברית, נותרה אילמת בשפה הפולנית.

מגן הילדים הנפלא של הלנה ושרה יש לי עוד זיכרון שמלווה אותי עד היום, ובעיקר בכל פעם שאני רואה אשכול ענבים עסיסי.

אם תפגשו מוכר בשוק פתח תקווה העונה לשם בני דעו לכם שכל מצבור הענבים שהוא מחזיק שייך לי בבלעדיות. וכל זאת למה?

בשעות הארוחה בגן הילדים ישבתי אני, ילד פולני רזה, סתור שיער ונטול פרוטקשן, ולידי ישב בני, שאינו שייך לעדה הפולנית, שהיה ילד מגודל ומשום כך גם רעב יותר.

בימי הקיץ היו מלוות אותי סבתי ואימי לגן כשבאמתחתי שקית ענבים ירוקים מנותקים מזמורותיהם. מלאכה לא קלה שניכר כי הושקע בה זמן לא מועט, כל זאת כדי שאוכל לקנח את ארוחת העשר בפרי מתנובת הארץ.

מאוד אהבתי ענבים, וגם בני אהב מאוד ענבים. את הענבים שלי הוא אהב. דווקא את אלו שהוכנו עבורי באהבה רבה. בני כך התברר העדיף שלא לאכול את "פרי העשר" שלו, שוודאי הצריך מאמץ אכילה רב יותר, אלא טעם עד כלות מ"פרי העשר" שלי.

כך קרה שעד שיפה יקירתי שתחיה לא העירה לנשים שבחיי (אימי וסבתי) כי אינני זוכה לאכול את הקינוח המיוחל, לא ידעתי מהו טעמם של הענבים הירוקים העסיסיים.

מאז חלפו להם 30 שנים ובני גדל להיות בעל דוכן בשוק פתח תקווה. וודאי מרוויח יותר ממני ואוכל יותר ענבים ממני. ועדיין, בכל פעם שאני עובר לידו, אני לא מעז להזכיר לו את החוב המוסרי שלו כלפי. בעיקר כי היום הוא מגודל עוד יותר ונראה רעב עוד יותר.

אולי אם אפגוש את יפה שוב, ביום מן הימים, אבקש ממנה להסתובב עימי בשוק ולנסות לגבות את חובי בעודי מסתתר מאחוריה. אישה מבוגרת ממני ב-30 שנים ונמוכה ממני בכ-15 ס"מ. ואולי סתם אמשיך לעבור מפעם לפעם ברחובות העיר שהשתנתה לה כל כך עם השנים, מחפש את יפה כדי לומר שלום ואת בני כדי לראות כיצד הוא מפלח אבטיח.

שלכם,

kubush

יום שבת, 2 ביולי 2011

מה עשיתי אצל בוב ריקרד בלונדון?

הלוואי ובכל יום הייתי יכול למצוא את עצמי יושב וכותב על עוד מסעדה בלונדון. למרבה הצער, ביקורי האחרון באנגליה היה קצר עד כדי דגימת מסעדה איכותית אמיתית אחת.

בשכונת סוהו הצבעונית והגאה של לונדון מתרכזות לא מעט מסעדות. אחת מהן היא Bob Bob Richard השוכנת ב – 1 upper St. James st. . מכל המסעדות בהן יכולתי לבחור, למה בחרתי דווקא בזו?

ובכן נסיעתי הראשונה וודאי שלא האחרונה ללונדון, הייתה יחד עם אימי למטרות משפחתיות. היות וכך חיפשתי מסעדה שקשה יהיה שלא למצוא בה משהו לנפש פחות הרפתקנית משלי. כך מצאתי מסעדה שתפריטה מבוסס על אוכל בריטי לצד רוסי ותפריט קינוחים מאתגר.




צביון המסעדה מהכניסה אליה, דרך השירות וכלה בעיצוב, זועקים יוקרה. כך תמצאו כי בתפריט המילה Luxury אינה מדירה את רגליה בשום שלב, השירות אירופאי, העיצוב קיטשי באופן מטריד המלצרים לבושים מקטורנים ורודים והמלצריות מקטורנים כחולים, האוכל מוקפד מאוד וגולת הכותרת מבחינתי היא כפתור המוצמד לצידו של כל שולחן והמוקדש להזמנת שמפניה בלבד.

כמה שמחתי לשמוע שלמלצרית שלנו יש מבטא שקיויתי שיהיה פולני או רוסי, למרבה הצער היה זה דבר היחיד שאיכזב אותי בכל הביקור . אמנם התכוננתי מראש לתרגם בע"פ את תפריט המסעדה לאימי שאינה דוברת אנגלית, אלא שגיליתי במהרה שזו אינה משימה פשוטה כפי שחשבתי וקיוויתי שהמלצרית תוכל להיות לי לעזר.



לאחר לבטים עמוקים, למנות ראשונות החלטנו להזמין טרטר עגל מעוטר בביצת שלו בשבילי ומנת הרינג בכבישה ביתית ועם סלט סלק קלאסי לאימי. רציתי לטעום את הז'וברובקה תוצרת בית של בוב אבל היא אזלה. התנחמתי ביין סוביניון בלאן ניו-זילנדי מצויין – Tinpot Hut, Marlborough, New Zealand 2010.

על אף הפרסום הרע שקיבלו מנות הטרטר באנגליה בעקבות הפרות שהשתגעו להן לפני מספר שנים, הייתה זו אחת ממנות הטרטר הטעימות שאכלתי ולמען גילוי נאות, הפעם הראשונה שטעמתי ביצת שלו. המנה שנארזה בצורה אובאלית על גבי הצלחת נראתה אלגנטית מאוד כשלוותה בביצת שלו קטנה, לבנה מנוקדת.
מנת ההרינג הייתה כמצופה ולא יותר מכך.



מנות הקוויאר שטעמנו היו וודאי נהדרות אם היה לנו הכסף להזמינן. אולי יבוא יום ועוד אטעם את טעמן הענוג של ביצי בלוגה המפורסמות כל כך.



למנות עיקריות בחרנו, צ'יקן קייב בשבילי ובשר לחי חזיר עם פירה לאימי. המנות הגיעו כעבור זמן רב לשולחן (מאוחר יותר למדתי שהשירות בכל המסעדות בהן ביקרתי באנגליה היה איטי להחריד, אך מבלי כל תלונות של הסועדים. ככל הנראה כך מקובל). טעמן של המנות הצדיקה כל דקה לה המתנו. בשר לחי החזיר שאימי אכלה היה רך והרוטב שליווה את המנה עסיסי ומתובל היטב. מנת צ'יקן קייב שלי גם אם נדושה מעט, זרחה בתוך מחבת הכסף שבה הונחה כשהובאה לשולחני וטעמה היה מצוין. בשר העוף היה עסיסי והציפוי פריך ומנחם.



מנת הקינוח הייתה גולת הכותרת מבחינת תפיסת האסתטיקה של המקום. לשולחננו הגיעה ברוב טקס והדר צלחת שעל גביה מונחים 4 פירות פטל עם עיטור עלי זהב בשורה כחיילים במסדר ולידם כדור מוזהב עגול ומדויק. המלצר ענוד כפפת כותנה צחורה אחז בידו כלי כסף שהכיל רוטב שוקולד חם מאוד.


הרוטב שהחל לזלוג אט אט על כדור השוקולד המוזהב, המס את כיפתו וחשף את תוכנו. בתוך כדור השוקולד נח מוס שוקולד אוורירי וטעים יחד עם חתיכות ג'לי תפוז ופסיפלורה קטנות בתוכו. הטעם גן עדן, השילוב שבין חמיצות קלה ומתיקות היה סיום נהדר לארוחה נהדרת.




אני חייב להודות בשלב זה שאינני יודע אם אחזור שוב למסעדה הזו בביקור הבא בלונדון, לא מפאת אכזבה, נהפוך הוא, אלא מהסיבה שיש עוד כל כך הרבה מה לטעום בלונדון. היא מחכה לי שאשוב.


שלכם,


Kubush