יום שבת, 19 בדצמבר 2009

תרבות קולינארית במיטבה

שתי תערוכות וקורס אחד, הם מה שהופך אותי שמח יותר על התפיסה המתפתחת בארץ כי מה שאנחנו מכניסים לפינו הוא אוכל ולא רק מזון.

בקורס חדש שהתחלתי השבוע, מטעם מכון מגיד, מדבר דר' ניר אביאלי על אנתרופולוגיה של אוכל. כהנחת יסוד הציב המרצה את ההפרדה בין מזון (תזונה) ואוכל אותה מנסה להשריש בקרב ציבור החוקרים בתחומו:

תזונה – מרכיבים בסיסיים המרכיבים את גוף האדם.

אוכל – מוצרי מזון שעברו אלבורציה תרבותית. לדוגמא, הפיכתה של חיטה ללחם.

את מחקריו האנתרופולוגים עורך הדר' אביאלי בעיר הוי-אן שבויאטנם, ואת הקורס "מזון למחשבה: אנתרופולוגיה של אוכל" מעביר אחת לשבועיים בשכונת הדר יוסף. אם לשפוט על פי ההרצאה הראשונה, הקורס יהיה גדוש ומרתק. אני ממליץ בחום למי שמעוניין.

ואם כבר בתרבות עסקינן, אמליץ על שתי תערוכות העוסקות באוכל וסמליותו בפורמטים אומנותיים שונים ומגוונים.

תערוכה אחת בה הספקתי לבקר, היא "תארוחה". תערוכת צילומים שתהיה פתוחה עד 09/01/2010 בגלריה צילום בעם (רח' בית אלפא 13, תל אביב 03-6247695). מדובר בגלריה קטנה המצויה במרכזו של סטודיו ובית ספר לצילום. יש לי חיבה למקום הן משום שלמדתי שם קורס קצר בצילום פורטרטים והן משום שהמבנה והסטודיו בפרט מזכירים את מתחם האומנות המודרנית השוקק שברובע היהודי הישן בברלין (Hackesche Hofe).

התערוכה אמנם קטנה אך חלק מהצילומים בה מעניינים מאוד ומוצגים בצורה שהעין מסרבת לעזוב ולהמשיך הלאה.

מתוך הקומוניקט שהופץ לקראת הפתיחה:

"תארוחה – תערוכת צילומים קבוצתית המציגה אוכל מנקודת מבט אחרת ומזמינה את הצופה לבדוק את תחושותיו והמשמעות שהוא נותן לאוכל.

אוכל הוא לא רק משביע רעב. אוכל הוא חוויה אוניברסלית, חושנית, המחוברת לעולמנו הפיסי, הרגשי והתרבותי. הוא אמצעי פיצוי וענישה, מקור למאבקים ומהלכים פוליטיים, כלי ביטוי לרגש ובניית קשר והשתקפות של מעמד חברתי.

תארוחה היא תערוכת צילומים קבוצתית החושפת דימויים מעולם האוכל מנקודת מבטם של 14 צלמים. התערוכה מציגה תמונות של מזון בשלבים שונים של מוכנות והגשה, ממצבו כחומר גלם חי דרך עיצובו כמנה מוגשת לאכילה ועד הפיכתו לפסולת. האוכל מצולם בתוך הבית ומחוץ לו, בהקשרים שונים תוך עיסוק באסתטיקה של האוכל, בזמניותו ובמשמעויות המוענקות לו.

הצופה נחשף לחומרי הגלם, לטקסטורות ולצבעוניות של האוכל בגלגוליו השונים ומוזמן לבדוק את התחושות המתעוררות בו ואת המשמעות שהוא עצמו נותן לאוכל."


תערוכה שניה אליה טרם הספיקותי ללכת היא "אבטיחים – מוטיב האבטיח באמנות הישראלית". תערוכה זו מוצגת במוזיאון בית ראובן עד לתאריך 17/02/2010(רח' ביאליק 14 תל אביב, טלפון 03-5255961). תערוכה זו מציגה הן ציורים החל משנות ה-20 של המאה הקודמת והן צילומים משלוש העשורים האחרונים. האבטיח שנתפס אצל רובינו כמסמל את הקיץ והים מגיע בתערוכה זו כאלמנט פולקלוריסטי, פוליטי, חברתי ומיני.

מתוך אתר בית ראובן:

" האבטיח נתפס כאחד מסמליו היותר מובהקים של הקיץ המקומי, כפרי ה"כל-ישראלי" המשרה בסביבתו אוירה "עממית" ו"אותנטית". אלא שאסופת העבודות המשתתפות בתערוכת הסתיו של בית ראובן אינן משקפות אותו תת-מודע אבטיחי קולקטיבי של חופש גדול, ים ושאר תענוגות קיץ.

דימויי האבטיחים בתערוכה מזוהים ברובם לא עם פנטזיה ים-תיכונית על "המקום" אלא עם מזרח תיכון קונקרטי, עם בן המקום עצמו – עם הערבי, התימני, המזרחי, ולפעמים הם טעונים ביצריות ואפילו באלימות.

לפנינו גלריה של ייצוגים במדיות שונות שהמשותף לכולם הוא לא רק האבטיח עצמו אלא ממד ההתבוננות והבחינה העצמית הגלום בייצוגו. לכאורה מתחלקת התערוכה לשתי חטיבות: עבודות היסטוריות, ציורים של בני הדורות הראשונים אשר משנות ה-20 ואילך הציגו את האבטיח בהקשר של חגיגת המזרח ובאווירה פולקלוריסטית של תמונת הווי, ועבודות משלושת העשורים האחרונים - במיוחד בצילום - המחברות את האבטיח לגופניות ולמיניות וגם מימד פוליטי-חברתי לא נעדר מהן.

מקומו של האבטיח בעבודות המאוחרות מטעין בדיעבד גם את העבודות "ההיסטוריות", וכמעט מאלץ לקרוא אותן קריאה ביקורתית. שתי עבודות חדשות של סיגלית לנדאו זוכות לחשיפה ראשונה בתערוכה: ניצבת על אבטיח בים המלח (מזרקה, נביעה מהטבור) - פסל ברונזה קלאסי ומפתיע מבחינה זו ביחס לעבודת הוידיאו המוכרת של האמנית, ו-דמעות הבּטיח בו אבטיחים, מלח בישול וצלחות נחושת יוצרים מעין מזרקה. "


מאחל לכם הנאה צרופה ועוד הרבה מזון למחשבה,

קובי קלייטמן

יום שבת, 12 בדצמבר 2009

לפיד קרמיקה - זיכרונות ילדות


נוסטלגיה פעמים רבות נתפסת כחיבור שלנו לשורשים. אך מהי בעצם נוסטלגיה אם לא געגוע לדברים שחלפו ואינם? זיכרונות מאירועים שעיצבו אותנו לאורך השנים, רגעים עם אנשים שהיו ואינם, ומקומות שהיוו מרכז חיינו ונעלמו עם השנים החולפות ביעף.

אני מודה כי אני מרבה לחשוב על מה שנעלם, על לכתם של אנשים ועל חוסר הוודאות שהחיים טומנים בחובם. רגע אתה מחבק את האנשים הקרובים אליך ורגע הם נמוגים.

אנחנו דואגים לתעד ולהנציח את הארעיות הגשמית שלנו בכל אמצעי אפשרי, החל בצילומים משפחתיים וכלה בכתיבה אוטוביוגרפית או כל סוג אחר של תיעוד, שילכוד את זיכרונותינו באלבומים ובדפי היומנים. גם אלו יכולים להיעלם או להיחרב בצורה זו או אחרת ויחד עם זאת הם עמידים הרבה יותר מפני פגעי הזמן.

הזכרתי בפוסט הקודם שלי על נלו את המפעל בו עבד אבי - "לפיד". המפעל היה אחד מבין שלושה מפעלים בולטים לייצור קרמיקה בארץ (לפיד, נעמן, חרסה) ושכן ממש מעבר לפינה בה שוכנת מסעדת נלו, על דרך אילת ביפו.לפיד שהייתה בבעלות קונצרן כור, שסגר את המפעל (בימי ישראל קיסר כמזכ"ל ההסתדרות, אם אני זוכר נכון) בסוף שנות השמונים של המאה ה-20.

מפעם לפעם היה אבי מביא אותי למפעל לסיורים במה שנראה היה לי אז כאולמות רחבי ידיים, מכוסים באבק החרס. אני זוכר היטב את התנורים הלוהטים, שגודלם גם כן היה כחדר ושימשו לשריפת תוצרי המפעל, את הפס הנוסע עם כוסות הקפה בעיצובה של ציונה שימשי עליהם עזרתי באחת הפעמים להדביק מדבקות ריבועיות אדומות של הלוגו "לפיד". עוד אני זוכר ניסיונות של אחותי ושלי להמציא מחדש את המונח אמנות נאיבית אגב ציור על כוסות, צלחות ומרקיות שחלקן קיימות עד היום.

עבור ילד ב-10 שנותיו הראשונות היה המפעל קסם של מקום. דבר לא היה חסר שם - לכלוך, אנשים מקסימים שלחלקם המצאתי שמות (כמו פלפל, בעקבות תקרית בה זריתי על לשונו בטיול המפעל לטבריה פלפל שחור), קרמיקה רכה לשחק עימה ו"שיעורי" ציור מאמניות נפלאות ואבא אחד כמובן שדאג להיות המכונאי הכי טוב במפעל.

אם ישנם ביניכם כאלו שאינם מכירים את תוצרת לפיד או שלא שמעו עליה, מספיק יהיה אם תהפכו מעט מן המאפרות, כוסות, ואזות, צלחות שיש לכם בבית או בבית חברי משפחתכם הבוגרים יותר ומיד תגלו את המילה "לפיד" אם בדפוס או בכתב יד. לא מעט פסלים ייצר המפעל הזה שכיום נחשבים פריטי אספנות של ממש.

קרמיקה ששווקה לכל וועדי העובדים, קרמיקה דה לוקס במחירים שווים לכל נפש. קרמיקה שהייתה ועודנה כמעט בכל בית בישראל. אם אתם לא מאמינים לי מספיק שתסתכלו בסלון של ליאורה ויורם מהסדרה קרובים קרובים ותבינו איזו השפעה הייתה למוצרים הללו על עיצוב הפנים של המאה הקודמת בישראל.

יום שבת, 5 בדצמבר 2009

סושי סמבה - מהומה על לא מאומה

אחותי הלכה לפני זמן מה לרכוש לעצמה כריות לסלון ביתה. באחת החנויות פגשה אחותי מוכרת בעלת מאפיינים ערסיים קלים שניסתה להלהיב אותה על ידי הדגמת אפקט בד ייחודי שבלט על אחת הכריות. "את רואה?" אמרה המוכרת אגב ליטוף הבד "פעם זה נעים, פעם זה לא, פעם זה נעים ופעם זה לא". ממכרת ככל שהייתה ההרגשה בעת ליטוף הבד, הייתה זו רק סיבה נוספת לעוד סיבוב בין חנויות העיר. סיבוב נוסף שתם בכניסה לאותה החנות ממש וברכישת 2 כריות "פעם זה נעים ופעם זה לא".

אני נזכר בסיפור זה, כיוון שהרגשה דומה הייתה לי כשאני מסכם את כל אותן 4 הפעמים בהם הייתי במסעדת סושי סמבה שבאזור ההיי-טק מלא ההייפ של רמת החיל. פעם אחת לא הספיקה לי על מנת לאמוד את טיב המקום. גם הפעמים השנייה והשלישית העלו עדין ספקות באשר למה עומד מאחורי הקונספט ולמה אני לא מצליח להבין אם אני אוהב או שונא את המקום הזה. בפעם הרביעית נפל לי האסימון.

מתברר שכאשר בחרתי לסעוד בחברת גרופיות שמחצית מהשבוע מדברות על סושי סמבה ובמחציתו השנייה מבלות שם, האובייקטיביות והחקרנות הפכו למשימה ממעלה ראשונה. אם לא די בכך שמזל ואורית נשבו בקסם קירותיה הצבעוניים של המסעדה, מנות שצויינו על ידן כ"לא להיט" מיד הוחלפו במנות "להיט" מהתפריט ובמחמאות למקום. כך במהלך ארוחותיי "כמעט הכל טעים", "כמעט כולם יפים" (הן אגב מוסיפות חן רב למקום), השירות "כמעט מאלף" – הכל בסם הזה ממכר וכמעט בסדר.

אי אפשר לומר על האוכל שאינו מיוחד, לא רק בגלל השמות הבלתי אפשריים. אכן יש באוכל שילובים מעניינים שחלקם אף מוצלחים מאוד. אוכל לציין בשמחה רבה סלט קלמארי חם ששילב עגבניות שרי טריות ופריכות, פטריות, אספרגוס במידת עשייה מצוינת ורוטב יוזו שמהווה שילוב חמוץ מתוק מעניין. מנה נוספת שטעמתי פעמיים הייתה סמבה פיצה שהיא בצק דק עליו מרוח מיונז חריף, זיתי קלמטה, סלמון, בצל סגול וחלפיניו. מבין הפעמיים הייתה פעם אחת שבה הפיצה הגיעה נוטפת שמן, כאילו מוכנה לשיזוף על השמש. למרות זאת בבסיסה מנה טעימה מאוד.

בנוסף, תוכלו למצוא במקום מבחר מנות סביצ'ה ביניהן אני יכול לציין לטובה את הילוטייל שחיבבתי מאוד ואחרות שבהן הביצוע היה תמיד טוב. תוכלו גם למצוא, היצע גדול מאוד של סושי על סוגיו כמתבקש ממסעדה הקרויה סושי סמבה. חלקו מצוין, חלקו טוב וחלקו באחת הפעמים גרם לי לקום בשלוש לפנות בוקר עם קלקול קיבה.

הקינוחים משובבי נפש. אני ממליץ, על אף המחיר הגבוה להזמין צלחת טעימות מבחירת השף. תגלו שיצירות אומנות אינן חבויות רק במוזיאונים אפרוריים.

מבחר האלכוהול במסעדה מכובד ויקר. באגף הבירות תוכלו למצוא את הבירה ההודית "קוברה" בירת לאגר שאני מאוד מחבב וזוכר לטובה מארוחה באינדירה. הקוקטיילים מאכזבים שכן מזיגת האלכוהול לתוכם לוקה בקמצנות מרגיזה.

השירות הוא הבעייתי מכל. בפעם הראשונה שהגעתי לסושי סמבה, המתנתי למזל (שתמיד רצה מפגישה עסקית אחת לשנייה) 20 דק'. בזמן זה הושבתי ליד שולחן. הייתי השולחן הרביעי בכל המסעדה רחבת הידיים. האם יהיה זה "פולני" מצידי להתלונן על המתנה בת 17 דקות? 17 דקות שבהן המלצרית הספיקה לחלוף על פני לפחות 7 פעמים בטרם שאלה האם ארצה לשתות דבר מה? האם יהיה זה קטנוני מדי אם אתלונן על כך שכשהזמנתי במהלך הארוחה את כוס השתייה השנייה, לא טרחה המלצרית החביבה לפנות את הבקבוק הריק ולהחליף את התחתית ספוגת המים? פעמים אחרות השירות היה או מספק או ידידותי מדי. משהו לא עובד שם באגף הזה.

בעודי כותב את השורות הללו, אני מלטף ברכות מענגת את כרית "פעם זה נעים ופעם זה לא" שבינתיים הספקתי גם אני לרכוש וחושב – סושי סמבה פעם זה נעים ופעם זה לא, עניין של מזל. אז אורית ומזל תגידו לי על מה כל המהומה?

kubush