על אף ה"לוק" היוקרתי שמנסה אונמי להפגין, מדובר במסעדה טובה ובמחירים סבירים בהחלט. גם אם לא נראה לכם שמנת אורז יכולה להשביע – נסו והיווכחו בעצמכם.
גילוי נאות עצוב, מעולם לא הייתי ביפן וככל הנראה יחלפו להם עוד קיצים רבים בטרם תדרוך כף רגלי במדינה מסקרנת זו. עד שזה יקרה, אוכל להמשיך להתרווח לי על הספה בביתי וליהנות מסרטיו של הייאו מיאזקי ומקריאה בספריה של בננה יושימוטו. אגב, אם מישהו מעוניין לעניין אותי בתסריט אלטרנטיבי למציאות הקיימת, זה בדיוק הזמן להציע.
מאחר ואלטרנטיבה שכזו אין בנמצא, נאלצתי לחפש את הדבר הקרוב יותר למה שאני מזהה כאוכל יפני ברמה גבוהה מהמוצע ברחבי הארץ. כך הגעתי לפתחה של אונמי הותיקה והמוערכת - אם כי נדמה לי שלא תצליח להרשים במיוחד את מי שביקר ביפן וטעם ממטעמי המטבח היפני.
אונמי שוכנת ברחוב הארבעה, שכבר מזמן הפך לרחוב של מסעדות פופולאריות. על אף מיקומה המרכזי, אונמי כמעט חבויה מעין העוברים והשבים. לכך תורמים לא מעט חלונותיה הגדולים המוגפים וילונות אטומים היוצרים הפרדה מושלמת בין החוץ לפנים המסעדה. פנים המסעדה אינו "יפני" אלא חלל תעשייתי אשר במרכזו עומד בר מרשים ועובדים זרים המכינים מנות סושי לכל דכפין.
המאורע המיוחד הראשון באונמי מתרחש בכניסה למסעדה, במפגש עם המארחת המובילה את הסועדים לשולחנם, בזמן שהיא קוראת לחלל החדר משהו שנשמע כמו יפנית אבל יכול להיתרגם לאוזניי ההדיוט למשפט כמו "חבל שבאתם".
המאורע השני שהופך את הביקור באונמי למיוחד הוא פתיחת האנציקלופדיה, סליחה - התפריט. בכל פעם שקיבלתי את הספר הכבד הזה לידי אני מודה שהצטערתי שהוא לא מצומצם וברור קצת יותר. אומנם חלק מהמנות זכו לתמונות שמבהירות במעט מה אני עלול להזמין, אך הן אינן מונעות מקיומו של "פרדוקס אונמי": יש תפריט מפורט וברור לכאורה, אך בכל אחת מארוחותיי באונמי הצלחתי להזמין דברים שונים לחלוטין מבלי שהתכוונתי לכך. ניתן בהחלט לומר שארוחה באונמי היא מסקרנת – אינך יודע מה הזמנת ואינך יודע מה תקבל.
התפריט מחולק למה שנשמע באוזניי כקללות שונות ומשונות: זנסאי (פתיחים), נמה יאסאיי (סלטים), גוהאן מונו (מנות אורז), אוניגירי (כדורי אורז ממולאים), שוסאיי (עיקריות) ועוד. בתוך כותרות אלו מסתתרות עוד קללות לרוב שקצרה היריעה מלהכיל. יתרון בולט במקום הוא העובדה שכל סועד ימצא בתפריט דבר מה שיערב לחכו, שכן הוא מכיל ממנות צמחוניות דרך מנות בשר ודגים וכלה בפירות ים.
מאחר ויקשה עלי לתאר את המנות בפרוטרוט, כפי שאני נוהג לעשות בדרך כלל, אציין ראשית כי הטריות שלטה תמיד במנות שביקשתי. פירות הים מעולם לא הוגשו צמיגיים או עשויים מדי ותמיד אפף אותם ריח נעים (למרות שחלקם מגיעים למסעדה מוקפאים). מנות הסושי מצטיינות תמיד בטעמן וההגשה נעה בין פשוטה וענוגה ובין מפוארת ומופלאה.
מסקרן אותי בעיקר מה יפני היה חושב על המקום והביצועים, וזאת בעיקר כי יש לי ההרגשה שחלק מהמנות איבדו מעט מה"יפניות" שבהן על מנת לערוב לחך הישראלי, במה שנראה כניסיון לפיוז'ן בין שני המטבחים (כך למשל מנת שעועית ירוקה מאודה ברוטב מיסו וטחינה).
האם אונמי היא מה שמצופה ממסעדה יפנית ארץ ישראלית להיות? נדמה לי שכן. מחד, מנות קלאסיות של סושי, ומבחר מנות עיקריות שנעות בין הבינוניות למצוינות ומתומחרות במחירים סבירים.
זאת לצד ניסיונות פיוז'ן לא ברורים הניבטים מתפריט מאתגר, שאמנם כתוב בשפת הקודש,
אך לקרוא אותו לוקח לפחות חודש. אם הייתי עכשיו ביפן וודאי הייתי משתפך וצועק עוד עוד עד שבטני הייתה מתפקעת. אבל לכל חלום יש מציאות, אני חי בארץ שבה לכל אחד בעלות על האוכל של האחר. במקרה של אונמי אולי כדאי , בניגוד למגמת משרד הפנים, ללמוד סבלנות וסובלנות כלפי הזר.
kubush
רשומות
