יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

לילית עם הילית

פוסט אורחת של הילית נעמת

"תבואו, יהיה כיף!" הבטחתי לקובי ועמי. אז פעם אחת נאכל כשר, מה כבר יקרה? וזה למטרה טובה- פוסט אורח שלי!

את לילית אני מכירה עוד מהגרסה הישנה שלה- מסעדה חלבית, טעימה ונעימה שהיינו משפחתי ואני נוהגים לפקוד על מנת לחגוג ימי הולדת ושאר אירועים בלוח השנה.

מאז לילית הפכה לבשרית ועברה ממאז"ה לבית אסיה (לא יותר פשוט להכשיר את המטבח?). היא מתויגת כ"גורמה כשר" ובתכלס' אין לה הרבה מתחרים באזור שיאתגרו אותה מבחינה קולינרית כשרה.

וחבל שכך.

נכנסו לאווירה פלצנית. הזמנו שולחן לשלישי בערב ונאמר לנו בכניסה להמתין מעט עד שיתפנה השולחן, עניין מעט תמוה מאחר והמקום היה ריק כמעט לחלוטין. אותי דברים כאלו מעצבנים, אבל החלטתי להיות נשמה טובה ולהחליק על זה. חוצמזה שהייתי רעבה.

למנות ראשונות הזמנו ניוקי כמהין (48 ש"ח), סשימי דג ים ב"בלאדי מרי" (47 ש"ח) ואספרגוס בגריל עם ביצה עלומה (48 ש"ח). הניוקי (שנראה כי נעשו במקום, ועל כך הערכתי הכנה) היו בינוניים וזאת בעיקר בשל תחושת רכות מוגזמת יחד עם זאת הרוטב היה מצוין וחוסל על ידי כליל. נתחי הדג שבמנת הסשימי שחו ברוטב עגבניות דל, אבל המנה הייתה חביבה ומסתורית- מהיכן הגיע טעם האניס למרק? האם אלו הדברים הירוקים ששחו לצד הדגים? מנת האספרגוס והביצה הייתה בעצם סוג של אגז-בנדיקט רק בלי הטוסט, ולא נרשמה התלהבות מטעם הדוגמים. אותי הלהיבה העובדה שהיה במנה "תרד תורכי", שזה כמו תרד רגיל, רק עגול יותר, או משהו כזה.

לעיקריות הזמנו פפרדלה (72 ש"ח) אך אבוי! הפסטה בושלה יתר על המידה (כמו לוקשים במרק, בלשונו הציורית של קובי) והוחזרה למטבח. אחראי המשמרת האדיב הסביר לנו שיכול להיות שהבעיה היא בחך שלנו, מכיוון שמדובר ב"פסטה טרייה" ואולי אין אנו מבינים במרקמה של "פסטה טרייה". מיותר לציין כי הערה זו הרתיחה אותנו לחלוטין, אבל ציינתי בכל זאת. לאחר שהתקבלה המנה בשנית, היא הייתה קצת יותר סבירה ופחותה משקלית אבל לא נראה כי הדוגם החביב נפל מהכיסא.

בנוסף הוזמן חזה אווז עם תפוחי אדמה חדשים (98 ש"ח). כן כן, תפוחי אדמה חדשים לחלוטין. כל כך חדשים שאפילו לא המציאו להם עדיין שם. לטעמי, חזה האווז היה עסיסי וטעים. כן, טעים זו הדרך שלי לתאר מזון שמוצא חן בעיני!
מנה נוספת שהוזמנה היא דף אורז עם נתחי בשר (78 ש"ח) שהייתה בעצם נתחי אנטריקוט מיובשים עם ממרח פלפלים ועוד כמה קשקושים מצופים בדף אורז. המנה הייתה תפלה לחלוטין וגרמה לקובי להאמין שככה זה עם האוכל הכשר. גם אחרי שהמלחתי את המנה היטב, לא הגיח שום שביב של טעם אל אוויר העולם.

את הארוחה ליווינו ביין של יקבי כרמל, הסדרה האזורית, יוהנסברג ריזלינג, 2006 (24 ש"ח לכוס), אשר התאפיין בחמיצות מרובה מדי לדידו של קובי, ובדיאט ספרייט (12 ש"ח)- בציר מעולה, תודה ששאלתם!

קינחנו את הארוחה בשניים אספרסו ואחד הפוך בחלב סויה (כשר, שכחתם?) ולו רק בשל העובדה שהאישה האמונה על שולחננו (מלצרית) הזכירה את המילה "טפיוקה" עת דיקלמה את תפריט הקינוחים (מילה שמעבירה בי אישית צמרמורת עזה!).

ובכן, היה מאכזב. הרגשתי כי רצוני להעלות את קרנו של הבישול הכשר לא צלח. יצאנו מ"לילית" עמוסי קיטורים ועם דחף עז לגלידה (או סורבה, לשמור על אפקט הכשרות). דחף אשר דוכא באכזריות עקב העייפות שהשתלטה עלינו.

אך לא אמרתי נואש! עוד נמצא את הכשרה הטובה שלנו. בעזרת השם.

שלכם,
הילית נעמת

יום שני, 21 בספטמבר 2009

צעד פולני לאדם, צעד תימני לאנושות

שוב מגיע חודש אלול, ואיתו תהיות וחששות לא מעטים בנוגע לשאלת השאלות – היכן נערוך השנה את ארוחת החג עמוסת מזון המלכות? שאלה כבדת משקל המחווירה רק אל מול החשש הגדול ביותר: פקקי התנועה האימתניים שמצפים לנו ביציאה מבית הוריי, כשמשפחתי הקרובה חוברת לבית המשפחה המארחת.

הפעם ההזמנה הגיעה כהפתעה מיוחדת מבת דודתי, נורית. זו הפעם הראשונה שאנחנו חוגגים בביתה שבראשון לציון, ובהרכב מיוחד. אם נהייה פולנים עד הסוף – לזכותה יאמר שהאירוע נערך חודשיים בלבד לאחר לידת ביתה השנייה אחרי תשעה חודשים בהן סחבה כרס הריון אימתנית. אם לא הייתי יודע אחרת הייתי אומר שהיא גידלה בביטנה 4 ק"ג דגים לגפילטעפיש משך 9 חודשים, מחשש פן לא יוותר דבר בשווקים אחרי פשיטת הבריגדות האשכנזיות.

הזכרתי את הרכב סובבי שולחן החג המיוחד. במקרה תש"ע מדובר על תערובת חותכת של מזרח ומערב – מאלו שהגיעו לכאן על מרבד קסמים מתימן ומאלו שקיפלו קריסטלים בתוך מרבד כזה בבית בפולניה, אולי מתוך מחשבה שכשיגיעו לארץ ימכרו אותם במחירי קסם שימצבו אותם בדיזינגובה פינת ארלוזרובה. שני הצדדים נותרו עם השטיח ועם הרבה כבוד רמוס, אבל עם ברק בעיניים בכל הקשור להצלחתם להגיע למדינת ישראל, הארץ המובטחת.

בת דודתי, נצר לעדה הפולנית, התחתנה עם בחור נצר לעדה התימנית. שומר מצוות ברוב שעות היממה ומקיים מצוות אדוק – פעמיים לפחות עד כה. אחיו, גם הוא עשה את אותה המחווה לקיבוץ הגלויות הישראלי והתחתן עם נצר לעדת הגפילטעפיש וה"רוטט הזה".

מרכז הסוכנות היהודית שהוקם לכבוד ראש השנה בסלון ביתם יצר שולחן מעניין מאוד, עליו נחו חזרת לצד חילבה, גפילטע לצד ג'ת ומיני מזונות רבים בצלחות הראשונות שלא ידעתי את מטרתם עד לחזרתם של הגברים מבית הכנסת. מאחר והגענו ברכב, העדפנו אבי, גיסי ואני לוותר על תענוג תקיעת השופר בבית הכנסת (כבר תקענו בצופר הרכב בין הפקקים).

עם חזרת הגברים מבית הכנסת, בעלה של בת דודתי החל מסביר את סדר התפילות ואת חיבור תפילות ראש השנה עם תפילות יום השישי המסורתיות. מילה אחת שהוציא מפיו גרמה לאחותי ולי להתבונן זה בזו במחשבה על שטיח מעופף הביתה עם או בלי הקריסטלים. המילה מאה (100) הגיעה יחד עם הסבר על 100 תפילות שיש להתפלל בערב זה טרם ניגשים לארוחה. מילה מפחידה המילה מאה. מאה שנה, מאה דקות, מאה קלוריות של רעב שמקרקרות בבטני, לא פשוט...

לשמחתנו התבדינו מהר מאוד ולאחר שירי יום השישי וברכות על כל מיני המזונות שהונחו בצלחת (תפוח בדבש, לוביה, דלעת, גרגרי רימון ועוד) ניתנה הפקודה ברוב הדר כתקיעת שופר בהתקפות ישראל את אויביהם, להסתער על האוכל.

האוכל בעיני היה מצוין, כזה שנעשה בהרבה אהבה ועם כוונות נכונות. קינוח פרפה החלבה ש"נוקד" ברמיזות רום היה מצוין גם הוא למרות שהיה פרווה. השולחן היה ערוך לעילא והמסובים רבי עניין וחן. לדבר אחד לא הצלחתי להתחבר – החילבה. למרות שאני מנסה בכל פעם מחדש, אינני מצליח להבין את ערגתם של אנשים אליה.

המינוס הגדול בערב חגיגי שכזה הוא שמאחר ומדובר באנשים שומרי מסורת, לא ניתן היה לצלם את מטעמי ושולחן החג. כל שנותר לי הוא לנצור את הערב הזה בליבי, חף מתמונות אך עשיר בזיכרונות טובים.

שנה טובה,
קובי

יום שישי, 11 בספטמבר 2009

הוטל מונטיפיורי - בוטיק עם שיק

הפעם הראשונה מרגשת ומעוררת השתאות. בפעמים הבאות מתרגלים מהר יותר ומתרכזים באוכל. הכניסה להוטל מונטיפיורי.

הוטל מונטיפיורי הינו מלון בוטיק יפהפה הממוקם באחת הפינות האהובות עלי בתל אביב, מונטיפיורי מספר 36. מקום בו שכנה פעם מסעדת ארטישוק, אליה התנקזו לא מעט אושיות תרבות תל אביביות, בהיותה גם גלריה. המבנה שנבנה בשנת 1929, מכיל כיום מלון קטן אלגנטי ומסעדה בקומת הקרקע.



העושר המלווה את המקום אינו מותיר ספק באשר להשקעה הרבה בכל פינה ופינה במקום, מהכניסה, דרך העיצוב וכלה באוכל והשירות. יש אף שיכנו את המסעדה פלצנית מכמה סיבות. ראשית, בעיצוב בולטת נוכחות קווי מתאר מאוד נקיים, רצפת עץ שחורה ממורקת, שולחנות בצבע דומה, מפות צחורות, כיסאות עטויי בד לבן לצד כורסאות עור שחורות ועצי דקל שמזכירים לי סצנות ממועדוני הימורים בסרטי שחור לבן. שנית, התפריט משלב בעושר רב את מטבחי אירופה והמזרח הרחוק במחירים שאינם דווקא שווים לכל כיס. אלו משרים בהוטל מונטיפיורי אוירה יוקרתית, אפילו אירופאית, ובעוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה.


בביקוריי במקום התאמצתי למצוא פגמים. מצאתי אחד שניתן לפתור בפשטות ואחד שצריך לעבוד עליו. למרות רמת השירות הגבוהה, תשומת הלב הרבה וטיפופן של המלצריות על קצות אצבעותיהן במהלך פינוי כלים מהשולחן ומילוי כוסות שהתרוקנו, כאילו כלל אינן נוכחות במקום, ישיבה בסמוך לעמדת המחשב שלהן מזכירה מהר שאנחנו בישראל ושרצוי תמיד להתרחק ממוקדי התאספות כאלו, שכן הם נוטים להפוך במהרה לעמדת קשקשת המלבינה לא אחת את פני הסועדים האחרים במסעדה. הפתרון – בקשו שלא לשבת ליד העמדה. הפגם השני יפורט בפסקת הקינוחים.

עוד אני חייב לציין לטובה את תפריט היינות ובמיוחד את היין המצוין שליוה אותנו בארוחותינו. יין צרפתי, ממחוז אלזס של מתוצרת Pfaffenheim שנת 2006. מדובר ביין בעל צבע זהוב, העשוי מזן ענבים שאני אוהב במיוחד ולא רק בגלל הקושי לבטא את שמם – גוורצטרמינר. מבלי להיות מומחה ביין יכולתי להבחין בקלות בטעמי פירות שנעמו לי מאוד. אני לא יודע לומר האם החמיצות הקלה שליוותה את היין בהמשך מעידה על כך שעבר מעט את שיאו או שזהו נדבך נוסף במורכבותו. מישהו?

את הסועדים מלוות מנות לחם המוגשת בשמפניירה המרופדת מפית בד לבנה, יחד עם כלי קטן ובו חמאה צהובה. במנות הראשונות הזמנו בהזדמנויות השונות מנות שרק אחת מהן לא ערבה לחיכי והיא קרפצ'יו סלק שהוצעה בתפריט מיוחד ליום בו ביקרתי. מנה שאמנם מציגה נכון במראה ובטעם את אשר מובטח בה, אך מיותרת לחלוטין בעיני בתפריט המכיל כל טוב.

מנות שהצטיינו לטעמי באגף המרקים הן קונסומה, רביולי כבד אווז וגספאצ'ו. הקונסומה הוא מרק העשוי ציר מזוכך. זכיכותו של המרק מזכירה מי מעיין זכים בתוכם משתכשכים רביולי ממולאים כבד אווז שטעמי הברנדי שנותרו בהם סחררו אותי ואת הכיסא עליו ישבתי. הגספאצ'ו היה מן המצוינים שטעמתי, במרקם ואיזון מושלמים שהספרדים היו מקנאים בו.

מנות ראשונות נוספות מומלצות הן סלט שרימפס באטריות צלופן הלקוח מן המטבח הויאטנמי וקרפצ'יו פילה בקר בשמן אגוזים. את סלט השרימפס ליוותה להקת שרימפס, בהחלט כמות יפה ומפתיעה בהתייחס לנהוג במסעדות אחרות בארץ. פלפל אדום חריף שהשתרבב לו על ז'וליאנים של מלפפון טרי היה מתון בחריפותו והשתלב בחן רב עם עלי הנענע והכוסברה שפוזרו במנה. על אף שפגשתי מנות דומות בעבר, זו הייתה מעודנת ומתאימה לחיך שפוי בבחינת תערובת הטעמים. סיימתי את המנה בליווי קול ב' ללהקת השרימפס. על הקרפצ'יו פילה בקר חוץ מלומר שהיה משובח ומומלץ אין מה להוסיף.

למנות העיקריות ניגשים אחרי מנוחה קלה ובתיאום מושלם עם המלצריות, שטורחות לשאול למועד הגשת המנות השונות מבעוד מועד. במנות שטעמנו היו שניצל עגל ברוטב טרטר, מוסר ים על טליאטלי עם חמאה ושמיר ומנת פילה בורי עם אורז בכלי נפרד.


השניצל שכיסה את הצלחת, ואת מרבית השולחן בשל גודלו, היה טוב אם כי לא מנה שהייתי מזמין שוב במסעדה כהוטל מונטיפיורי. פילה בורי הייתה מנה משובחת, עשירה בטעמים ועשויה לעילא. מוסר ים על טליאטלי היא מנה שאם הייתה חלק מקונצ'רטו וודאי הייתה הקאדנצה שכן במנה הפשוטה במראה טמונה גדולתו של השף. הקפדה על איזון מדוד בין כמות החמאה והשמיר לבין עסיסיות הדג שניכר כי נצרב בזהירות רבה, ובין טעם הטליאטלי ודרגת העשייה שלו, היא סוד הצלחתו של השף וצוותו. אין צורך להפגין וירטואוזיות רק במנות סבוכות. המצוינות היא בפיתוח הפרטים הקטנים.

בפעם הראשונה שהגענו למקום, לא רצינו קינוח, אלא אספרסו קצר בלבד לסיום. באופן מפתיע הרשתה לעצמה המלצרית שלנו להביא לנו "קינוח" על חשבון הבית, באמתלה שלא יכלה לתת לנו לצאת את המקום מבלי לטעום מקינוחיו. הסורבה שהוגש לנו אכן היה טעים מאוד, על אף שמבחינתי סורבה הוא מנת ביניים לרענון החך ושילוב המילה קינוח היא המצאה ישראלית גרידא.


בפעם השנייה היינו רעבים לטעום מקינוחי המקום. מעבר לכוס "שוט" שמולאה פטיסייר בינוני (חמים מדי כנראה בשל הקצפה הגונה לפני ההגשה או הכנה בסמיכות לזמן ההגשה) עליה נחה רבע תאנה סקסית, הזמנו עוגת גבינה אפויה. העוגה לצערי הייתה מאכזבת. למרות טעמה הלימוני העדין וההגשה היפה על צלחת לבנה החפה מכל תוספות, שתי נקודות תורפה בלטו בעוגה. אחת היא שאפייתה של העוגה לא הושלמה עד תום. שנייה היא העדר בולט של טעם דחוס וגבינות שמנות כפי שציפיתי מעוגה זו. ההרגשה הכללית בעת אכילת העוגה הייתה של כפייה מבית מדרשה של מירי בלקין.

מילה אחרונה על השירות, כיף למצוא מקום בתל אביב שמקפיד על שרות שקט, מקצועי, קשוב, כזה הממלא את כוסות השתייה ומחליף סכו"ם מבלי להרגישו כמעט, כזה המכבד את יושביו את הרושם שמסעדה בסדרי הגודל של הוטל מונטיפיורי מנסה ליצור ובהצלחה רבה.

נשוב שוב ושוב.

שלכם,

קובי קלייטמן

יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

על גלידה וגאווה קדומה

וודאי שאלתם את עצמכם לא פעם מה הקשר בין גלידה טובה ובין אנשי הקהילה הגאה. או אולי מעולם לא הקדשתם לזה אפילו דקה...

בחרתי להביא לפניכם הפעם ידיעה טריה מבית הגלידה המשובחת "Ben&Jerry’s". החברה הידועה במגוון הגלידות הטעימות שלה. בכל פעם שאני רואה קופסאת גלידה של החברה הזו כל מה שעובר לי בראש הוא חיקוי שלי קופץ אחרי אוגוסטוס גלופ (ע"ע צ'ארלי והשוקולדה). "Ben&Jerry’s" החליפה את שם אחת מגלידות הדגל שלה מהשם Chubby Hubby לשם Hubby Hubby (במשמעות בעל-בעל).

החלפת השם היא מחווה, מוגבלת לחודש ספטמבר, של החברה לכבוד אישור נישואים חד מיניים החודש במדינת וורמונט, הלא היא בסיס הבית של "Ben&Jerry’s" (אולי מישהו באל על ירים את הכפפה וייסד סוף כל סוף קו טיסות ישיר לוורמונט היפה?).

אין זו הפעם הראשונה שהחברה מעורבת חברתית, כך קרה גם שבעת בחירת הנשיא אובמה לנשיאות ארה"ב החליפו את אחת מגלידות הפירות שלהם לשם "Yes Pecan" על שם סיסמת הבחירות הלא רשמית שלו Yes We Can.





לכתבה המלאה

שלכם,

קובי

נ.ב.

אם מישהו נוסע החודש לוורמונט - אשמח לקופסא למזכרת :-)

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

ארומה אספרסו בר – כבר לא מדיפה ריח ארומאטי כבעבר

*פוסט אורח מאת אבי ויינברום
כאוהד מושבע של ארומה מעת פתיחת שלוחותיה בתל אביב, אני נוהג מזה שנים לשתות קפה ולאכול קרואסונים וסנדוויצ'ים בסניפים של אזור המרכז. הרשת הביאה ניחוח חדש של קפה לכל הארץ: סוג הקפה הוא בטעם קבוע גם אם אתה נכנס לסניפים שונים, וגם האוכל נעשה באותה דרך, מאותם מוצרים, ואף מוגש בצורה דומה. כלומר, בכל סניף אליו תיכנס תרגיש כאילו הוא הסניף אליו אתה רגיל. אולי הפנים מאחורי הדלפק שונים, אך הניחוח – כן, הניחוח גורם לך לומר home coffee home.

במשך השנים הרשת התפתחה, גם לחו"ל (ראה The Marker מהשבוע האחרון). בתקופה מסוימת דיברו רבות אודות הסניף הניו יורקי. בשנה שעברה נפתח סניף בברלין; ביקרתי גם בו. הביקור גרם לי תענוג ניכר: לא כ"כ בשל העוגות האירופאיות הכבדות, יותר בשל ריח וטעם הקפה; ואפילו הפנים מאחורי הדלפק שדיברו אלי עברית. לאחרונה צץ לו סניף של הרשת בו מגישים גם חומוס, מוצר נדיר לרשת. לדעתי, יש הגיון במכירת מוצר שהינו נדיר מחוץ לישראל, הגיון המבטא תשומת לב וניסיון לייחד את המקום מאחרים.


כלל ברזל בבלוג זה, ובודאי אצל הלקוח כבודד וכקבוצה, הוא הערכת טיב השרות: 1. טוב 2. יציב 3. משתפר 4. מתדרדר. לפי הערכות אלה יחזור הלקוח למקום - או לא. מסעדות ובתי קפה שונים שרדו את רוחות התקופה ושינויי ההרגלים בעולם בשל שתי סיבות עיקריות: איכות המוצר ויציבות השרות הטוב. כשאלו התדרדרו, סופם של הלקוחות שהצביעו ברגליהם, או יותר נכון בפיותיהם.

לאחר ההרצאה הזאת אגיע לעיקר דברי: אני מודיע בצער על תחילת התדרדרותה של רשתות ארומה ת"א וארומה ישראל. כאמור אני אוהד שלהם. ואולם, כאשר אני נפגש בשרות שמתדרדר אני מבין שזו תחילת הסוף.

והרי לכם דוגמאות. לפני כחודש נכנסתי ב-21:50 לסניף ארומה שברח' אבן גבירול פינת פנקס (בית וואלה) בת"א. מרחוק, על אחד המגשים, מונחים היו קרואסוני חמאה מגרים את הפה והבטן. הזמנתי "לקחת" שני סטים של קפה וקרואסון. אחראית המשמרת ענתה לי שאוכל לקבל רק סט אחד וקפה אחד, כי יש להם רק קרואסון אחד למכירה. שאלתי אותה מה עם אלה שנמצאים על המשטח המרוחק? אלה, אמרה, מיועדים למחר, הם יהפכו לקרואסונים עם שקדים. לא כל כך ידעתי מה לומר. מדוע אינך מציעה במקום קרואסון החמאה אחד שוקולד או שקדים, שאלתי? התשובה לא הייתה ברורה, מתחמקת. אגב, אותו הסניף, לידיעת הקוראים, פתוח 24 שעות ביממה, כאשר הוא נסגר בין 4 ל-6 בבוקר לניקיון. אז שאלתי מה קורה אם מגיע מישהו ב-1 בלילה, ורוצה כמוני קפה וקרואסון לקחת או לשבת? אז אגיד לו שאין, היא אמרה.

ארומה אספרסו בר, שחרתה על דגלה את הריח והטעם של המוצרים הטריים, מתפעלת סניף שבמשך כ-8 שעות אינו מספק את מה שהבטיח – קרואסון טרי, הייתכן? אגב, כך למדנו שקרואסון השקדים אינו טרי מהבוקר אלא הוא בעצם ישן מאתמול, recycled. ומה נגמר עם הקרואסון השני שלי? לאחר כיפופי ידיים ואיום שאפנה למרכז רשת ארומה הסכימה אחראית המשמרת למכור לי קרואסון נוסף.

הסניף החביב עלי ביותר, כיוון שהוא קרוב למקום עבודתי, הוא סניף איכילוב בקניון ויצמן. אני מכיר את רוב העובדים והם מכירים אותי. על המוצרים המפורסמים של ארומה נמנה גם בורקס הגבינה המלוחה (קמעה). ברוב המקרים הבצק אינו שמן במיוחד והגבינה - הגם שאינה ממלאת את הכיס בנדיבות כמו שעושה, למשל, אבולעפיה - גם היא טעימה.

דווקא סניף זה אינו מגיש ללקוחותיו את הבורקס לפני השעה 10:00 ולעיתים 11:00 בבוקר. זאת לעומת סניף רמת גן–קניון איילון, סניף בית וואלה ברח' אבן גבירול או הסניף בנמל ת"א, שם הוא ממתין לנוגסיו מוקדם יותר. אני יודע שישנם עוד סניפים שמאחרים באפית הבורקסים, אך העובדה היא שלפני מספר שנים הפריט הזה היה נגיש בשעות הבוקר המוקדמות (יחסית), ועתה לא — הוא מאכזב, אם לא מרגיז.


אם בסניף ויצמן בת"א עסקינן, משהו קצת מסריח אירע שם לאורך זמן: בסניף זה תאי השירותים היו מוזנחים תקופה ארוכה (שבועות ארוכים), מתקני נייר הטואלט שבורים ולכן התגלגלו גלילי ניר טואלט על הרצפה או היו חסרים בתאים בכלל. השבוע המתקנים סוף סוף תוקנו.

לסיכום: ארומה נולדה כרשת מלהיבה, עם מוצרים טעימים ומבחר עשיר. גם השירות ברוב במקרים יעיל ודואג ללקוח. ההצלחה הזו נולדה מהאידיאולוגיה של הרשת, שניתן לסכמה במשפט "כוס קפה מושלמת מתחילה בהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר". לצערי, ההקפדה עליה מדובר במשפט הזה, הרשום על המפיות של סניף ארומה בקניון איילון, מתחילה להישחק. כאשר ניכר רפיון בשמירה על סטנדרט עבודה על פרטיו הקטנים, לא רק של הקפה, והשרות לקוי, כדאי לבעלי העניין לתת דעתם על כך. ויפה ספל קפה אחד קודם.

אבי ויינברום