ג'מס - כשכשרות ואיכות נפגשים בפתח תקוה

פתח תקווה, עיר הולדתי, מתפתחת בקצב מהיר בשנים האחרונות. התפתחות אזורי התעשייה בעיר, ובעיקר כניסתן של חברות היי-טק, יצר ואקום קולינארי בעיר, וואקום שהיה גם קודם בהשוואה לכל מקום שפוי שבו אנשים ניזונים מאוכל, אלא שאין ספק שכניסתן של חברות אלו הרחיבה את הואקום עם גידול באוכלוסייה הצורכת אוכל משוכלל יותר מפלאפל חתוכה אותו אני אוהב בכל ליבי.

רוב המסעדות שמילאו את הוואקום הן רשתות מזון, איכותיות יותר או פחות. לשמחתי כי רבה, מצאתי פנינה אמיתית שהדהימה אותי פעמיים - מסעדת ג'מס.

מדובר הן על מסעדה שמתפקדת גם כמבשלת בירת בוטיק (בהחלט מסעדה ייחודית בעיר פתח תקוה) והן על מסעדת בשרים כשרה.

מי שכבר מכיר את טעמיי, יודע שכשרות ומסעדות איכות אינן הולכות שלובות זרוע בנחת ברחוב. נהפוך הוא. אני מודה, ג'מס שברו את רצף הניסיונות הרע שלי וכך גם של הפרטנרים השונים שסעדו עימי שם. טאבו ה"אני לא אוכל במסעדה כשרה" מוחזר למגירה לעת עתה ומפנה את מקומו ל"ננסה, אולי יהיה טוב כמו בג'מס".

אז אם הגעתם לפתח תקוה, קריית מטלון, סורו לעבר רחוב מגשימים, שם תמצאו מבנה בעל חלל גדול מאוד המכיל בר ומקומות ישיבה סביב שולחנות בכל גודל וצורה. מתוך החלל תנו מבטכם אל עבר מיכלי נירוסטה גדולים. אלו הם מיכלי בירה המיוצרת במקום ועליה אפרט בהמשך. כאן המקום להזהיר מפני ישיבה על הכיסאות הגבוהים בצידה הימני של הכניסה – בקיץ חם אימים בחורף קור כלבים, תחליטו מה יותר גרוע. לגבי שאר החלל אין לי כל תלונות, כל מקום טוב.

אפתח בסיפורן של שתי מנות ראשונות נהדרות שטעמתי לפחות 4 פעמים ונהניתי מהן בכל פעם מחדש. המנה הראשונה היא מנת ירקות מטוגנים בבצק בירה (מעיין טמפורה) מוגשות עם מטבל כוסברה פיקנטי. שילוב נדיר, נכון, אבל אפילו עמי שנגעל רק למראה עלי כוסברה רעננים שמנפנפים לו לשלום מדוכן השוק, נשבה בקסמו של המטבל. המטבל משתלב בצורה פנטסטית עם ירקות שמרקמם תמיד נשמר פריך ונעים. אפשר היה לסיים כאן אלמלא היו עוד דברים נהדרים בג'מס.

נקניקיות דיאבלו עם פוטטוס

המנה השניה שחובה לציין היא "פוטטוס", פלחי תפוחי אדמה מתובלים בתערובת תבלינים מרעננת, פריכים מבחוץ ורכים בפנים. לכאורה פשוט ואפילו מקדונלדס מגישים כאלו, אבל אל תתבלבלו הפוטטוס האלו הם סוגה עילית בתחום תפוחי האדמה.

במנות העיקריות המגוון נע בין סלטים שונים, נקניקיות, עוף ואנטריקוט (לא, אין המבורגר). ראשון אציין את כריך המיטבול. הכריך הוא בעצם לחמניה ארוכה שבתוכה יושבים להם מעוכים כדורי בשר ברוטב עגבניות עסיסי. בכל פעם שאני אוכל את המנה הזו אני נזכר בסלופי ג'ו בגלל הצורה הרשלנית שבה הבשר נוטה לנטוף על צידי הלחמניה (אין קשר בין הטעמים של מיטבולס וסלופי ג'ו). מנה קרובה לליבי.

מנה עיקרית שניה שחובה לציין היא נקניקיות דיאבלו המורכבות מאנטריקוט וכבש. גם כאן הופתעתי לגלות שגם בתוך כשרותה של המסעדה הנקניקיות יכולות להיוותר עסיסיות ועשויות בדיוק נפלט על הגריל. נראה שהנקניקיות נעשות במקום. אזהרת מסע פורסמה לגבי נקניקיות אלו: פיקנטי עד חריף. תלוי במצב רוחו של מי שעשה אותן. קיימים עוד שני סוגים של נקניקיות – "נקניקיות בומביי" (נכון, קריצה להודו וזניחת בשר הפרה לטובת פרגית, עוף ותבלינים הודים) וכן "נקניקיות ג'מס" המשלבות תערובת בשרים ובצל – נקניקיות נפלאות גם כן.

מנה עיקרית אחרונה עליה אספר היא חזה עוף עם רוטב צ'ימיצ'ורי. אני בטוח שבעניין החזה גברים רבים היו זונחים את החזה המוכר ומפנים מבטם אל עבר המנה הכל כך טעימה הזו. אין זו מנה שהומצאה בג'מס ואין בה כל המצאה של שף צמרת, אבל היא מצויינת! כפי שהיא, אל תשנו אותה, נשנשו אותה.

כריך מיטבולס

השירות בג'מס אינו מן הטובים שפגשתי, אך אין בו כדי לפגום מן ההנאה. המקום לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה והשירות שניתן על ידי ציבור "סטודנטיאלי" חביב, לפעמים בינוני וקשוב במידה חלקית. מאידך, אני לא חושב ששירות מוקפד ומהודק היה מייצג את המקום נאמנה.

ועכשיו לחלק החשוב ביותר – הבירות. בניגוד למסעדות הבירה עליהן כתבתי בעבר (נורמה ג'ין, פורטר אנד סאנס ועוד), הבירות מיוצרות במקום ואף ניתן לרכוש בקבוקים ולקחת הביתה. וכמו בכל מקום המכבד את עצמו ניתן כמובן להזמין מגש טעימות המכיל כוסות מוקטנות של כל טעמי בית ג'מס – אמבר אייל, דארק לאגר, חיטה, פילזנר (לאגר צ'כי), 8.8 (אייל בלגי), סטאוט (אייל אירי). היות ואני מתחבר מאוד לבירות בעלות צבעי הענבר התחברתי באופן טבעי לאמבר אייל ולאייל הבלגי. צבען אכן ענברי, הן אינן כבדות מדי ומלוות את המנות הבשריות כמו כפפה ליד. את האמבר אייל מלווה טעם אגוזי מקסים ואת בירת החיטה למשל מייצגים אפילו תבלינים ארומטיים דוגמאת ציפורן.

על מכשול אחד טרם התגברתי והוא הקינוחים במסעדה כשרה בשרית. לכך אינני מוכן נפשית או מנטאלית. יחד עם זאת, אמשיך לפקוד את ג'מס מעת לעת בשמחה רבה ואף אשמח למצוא מקומות נוספים ברמה זו.

kubush

לילית עם הילית

פוסט אורחת של הילית נעמת

"תבואו, יהיה כיף!" הבטחתי לקובי ועמי. אז פעם אחת נאכל כשר, מה כבר יקרה? וזה למטרה טובה- פוסט אורח שלי!

את לילית אני מכירה עוד מהגרסה הישנה שלה- מסעדה חלבית, טעימה ונעימה שהיינו משפחתי ואני נוהגים לפקוד על מנת לחגוג ימי הולדת ושאר אירועים בלוח השנה.

מאז לילית הפכה לבשרית ועברה ממאז"ה לבית אסיה (לא יותר פשוט להכשיר את המטבח?). היא מתויגת כ"גורמה כשר" ובתכלס' אין לה הרבה מתחרים באזור שיאתגרו אותה מבחינה קולינרית כשרה.

וחבל שכך.

נכנסו לאווירה פלצנית. הזמנו שולחן לשלישי בערב ונאמר לנו בכניסה להמתין מעט עד שיתפנה השולחן, עניין מעט תמוה מאחר והמקום היה ריק כמעט לחלוטין. אותי דברים כאלו מעצבנים, אבל החלטתי להיות נשמה טובה ולהחליק על זה. חוצמזה שהייתי רעבה.

למנות ראשונות הזמנו ניוקי כמהין (48 ש"ח), סשימי דג ים ב"בלאדי מרי" (47 ש"ח) ואספרגוס בגריל עם ביצה עלומה (48 ש"ח). הניוקי (שנראה כי נעשו במקום, ועל כך הערכתי הכנה) היו בינוניים וזאת בעיקר בשל תחושת רכות מוגזמת יחד עם זאת הרוטב היה מצוין וחוסל על ידי כליל. נתחי הדג שבמנת הסשימי שחו ברוטב עגבניות דל, אבל המנה הייתה חביבה ומסתורית- מהיכן הגיע טעם האניס למרק? האם אלו הדברים הירוקים ששחו לצד הדגים? מנת האספרגוס והביצה הייתה בעצם סוג של אגז-בנדיקט רק בלי הטוסט, ולא נרשמה התלהבות מטעם הדוגמים. אותי הלהיבה העובדה שהיה במנה "תרד תורכי", שזה כמו תרד רגיל, רק עגול יותר, או משהו כזה.

לעיקריות הזמנו פפרדלה (72 ש"ח) אך אבוי! הפסטה בושלה יתר על המידה (כמו לוקשים במרק, בלשונו הציורית של קובי) והוחזרה למטבח. אחראי המשמרת האדיב הסביר לנו שיכול להיות שהבעיה היא בחך שלנו, מכיוון שמדובר ב"פסטה טרייה" ואולי אין אנו מבינים במרקמה של "פסטה טרייה". מיותר לציין כי הערה זו הרתיחה אותנו לחלוטין, אבל ציינתי בכל זאת. לאחר שהתקבלה המנה בשנית, היא הייתה קצת יותר סבירה ופחותה משקלית אבל לא נראה כי הדוגם החביב נפל מהכיסא.

בנוסף הוזמן חזה אווז עם תפוחי אדמה חדשים (98 ש"ח). כן כן, תפוחי אדמה חדשים לחלוטין. כל כך חדשים שאפילו לא המציאו להם עדיין שם. לטעמי, חזה האווז היה עסיסי וטעים. כן, טעים זו הדרך שלי לתאר מזון שמוצא חן בעיני!
מנה נוספת שהוזמנה היא דף אורז עם נתחי בשר (78 ש"ח) שהייתה בעצם נתחי אנטריקוט מיובשים עם ממרח פלפלים ועוד כמה קשקושים מצופים בדף אורז. המנה הייתה תפלה לחלוטין וגרמה לקובי להאמין שככה זה עם האוכל הכשר. גם אחרי שהמלחתי את המנה היטב, לא הגיח שום שביב של טעם אל אוויר העולם.

את הארוחה ליווינו ביין של יקבי כרמל, הסדרה האזורית, יוהנסברג ריזלינג, 2006 (24 ש"ח לכוס), אשר התאפיין בחמיצות מרובה מדי לדידו של קובי, ובדיאט ספרייט (12 ש"ח)- בציר מעולה, תודה ששאלתם!

קינחנו את הארוחה בשניים אספרסו ואחד הפוך בחלב סויה (כשר, שכחתם?) ולו רק בשל העובדה שהאישה האמונה על שולחננו (מלצרית) הזכירה את המילה "טפיוקה" עת דיקלמה את תפריט הקינוחים (מילה שמעבירה בי אישית צמרמורת עזה!).

ובכן, היה מאכזב. הרגשתי כי רצוני להעלות את קרנו של הבישול הכשר לא צלח. יצאנו מ"לילית" עמוסי קיטורים ועם דחף עז לגלידה (או סורבה, לשמור על אפקט הכשרות). דחף אשר דוכא באכזריות עקב העייפות שהשתלטה עלינו.

אך לא אמרתי נואש! עוד נמצא את הכשרה הטובה שלנו. בעזרת השם.

שלכם,

הילית נעמת

הקומה ה-11

את מקומם של פיגומי מגדלו המרובע של מתחם עזריאלי תפס כבר מזמן מגדל גבוה ובתוכו מלון בבעלותו של לב לבייב. ההגעה למקום פשוטה שכן במגדלים ניתן להבחין מכל מקום בגוש דן, אלא שאליה וקוץ בה - איך עולים לקומה ה-11?

מעליות - יש

כפתורים - יש

דלת נפתחת במעלית - יש

כפתורים בתוך המעלית - אין!

מתברר שאת הקומה אליה פלוני בוחר לעלות יש לבחור בטרם הכניסה למעלית. ניחא.

אחרי שהבנו הגענו במהירות הבזק לקומה ה-11, בה שוכנת מסעדת "הקומה ה-11". מאחר והייתי אורח המסעדה מטעם האתר, הצגתי את עצמי, נעניתי בחיוך שובה לב ובאפשרות לבחור בשולחן (ייתכן כי לזכות מופלגת זו תרמה העובדה שהמסעדה לא שפעה מבקרים). מאחר וניתנה לי הבחירה בחרתי בשולחן ממנו ניתן יהיה לבחון את המסעדה מכל זווית אפשרית.

ציפיות בין שמיים לארץ

מדובר במסעדה רחבת ידיים בעיצוב מרשים ומכובד מאוד. את הרצפה מכסה דק עץ ואת התקרה מעטרות מנורות בעלות אהילים גדולים בצבע בהיר. החלונות הגדולים הצופים אל עבר מגדלי עזריאלי האחרים ונתיבי איילון, חושפים מראה יפה יותר ויותר ככל שהערב יורד על העיר ואורות מרצדים מכל עבר.

השילוב של צבעי חום ולבן יחד עם ריהוט בעיצוב עדין, משווים למסעדה בדיוק את המראה האלגנטי שרוצה המסעדה להציג כחלק מתפיסת המלון המאכלס בעיקר אנשי עסקים ואנשי העשירונים העליונים (במסדרונות שומעים בעיקר אנגלית).

תוך זמן קצר הצטרפה אלינו מארחת המסעדה, נילי שמה, לשיחה קצרה על המקום והקונספט. מסתבר שהמסעדה פתחה את שעריה לפני חמישה חודשים, אך באופן תמוה בעיני עדיין מחשיבה עצמה כמסעדה בהרצה.

על המטבח מנצח השף איתן מזרחי ועל הקינוחים שף קונדיטורית ייעודית. המסעדה פתוחה החל משעות הבוקר בהן מוגשת ארוחת בוקר לאורחי המלון בעיקר, עסקיות בצהריים וכמובן שעות הערב השלוות. תמוה שמסעדה המכוונת לקהל אמיד אינה מחזיקה בסומלייה וזאת למרות תפריט היינות (הכשרים) המגוון וההצעה לרכוש בקבוקי יין במקום.

ככלל אינני מרבה בביקורים במסעדות כשרות, אם כי אני מעריך מאוד באופן אישי קונדיטורים שמתמודדים עם גזירות המטבח הכשר. מאחר ולמטבח הישראלי-יהודי יש מסורת נפלאה של מנות ביתיות כשרות, עניין אותי לבחון הפעם כיצד מתמודדת מסעדת יוקרה עם השמירה על איכות מרכיבים גבוהה ועם הביצועים המצופים ממנה. למרות כל האמור, הגעתי למסעדה מראש עם ציפייה התואמת אוכל כשר.

פיצוחיה או סלט

בחינת התפריט הדגימה מנות שנראו מבטיחות מבחינת טעמן, אם כי במחירים גבוהים למדי. כמתאבן (קאנאפה) הובאה אל שולחננו מנת שף תאילנדית - כדור בשר עוף טחון ברוטב צ'ילי שהיה נחמד ותו לא.

בנוסף הוגשה לשולחננו פוקאצ'ה בלוויית עגבניות מיובשות, שמן זית עם בלסמי ופסטו. הפוקאצ'ה הייתה ריחנית ומצוינת.

למנות ראשונות הזמנו שלוש מנות - כבד אווז בגריל עם קונפי שרי ורוטב סאטה, קרפצ'יו סינטה וסלט שקדי עגל. המנות הגיעו יחד בתזמון מדויק. כבד האווז היה טעים מאוד ונימוך ולקונפי שרי התלוותה ארומה שאני מנחש שהייתה זנגוויל, למרות שלא קיבלנו תשובה בסגנון זה מהמטבח. רוטב הסאטה, המורכב בעיקרו מחלב קוקוס, פחות התחבר לי עם המנה ופחות מכך לקונפי. המנה הוגשה בלוויית פרוסות לחם קלוי אך רך בחמאה.

מנת הקרפצ'יו סינטה נפרסה והוגשה יפה, בלוויית רוטב בלסמי מצומצם אם כי צבע הסינטה הורוד זרחני היה מעט מפחיד. בסך הכול המנה טעימה, אם מתעלמים מהצבע. סלט שקדי העגל התגלה כסלט בעייתי בו שקדי עגל עשויים מידי, שתובל בעודף מיץ לימון עד כדי צריבת החך. את עלי הירק השונים גדשה כמות מוגזמת בכל קנה מידה של אגוזים. במקרה זה, כל המוסיף גורע. או פיצוחיה או סלט.

הגשה ללא רבב

למנות עיקריות הזמנו מנת פילה בקר 200 גר' בדרגת עשייה מדיום עם קג'ין (תפו"א אפוי) ומנת פילה מוסר ים עם אורז בר. אופן הגשת המנות היה ללא רבב. התוספות הגיעו בכלים קטנים דמויי סירים מברזל יצוק - הגשה יפה בכלים יקרים מאוד.

מנת הבשר הגיעה כשלצידה רוטב שהזכיר רוטב ברביקיו ועליה שני ענפי אספרגוס דקים טעימים. המנה הייתה טעימה אם כי לא מפתיעה, ולוותה ברמיזה מתקתקה לכל אורכה. צבע הבשר נשמר וורדרד כנדרש. תפוחי האדמה הצטיינו בפריכות חיצונית ורכות פנימית, והפכו את התוספת למנה מנצחת.

לעומת זאת, מנת הדג אכזבה מאוד, למעט אורז הבר שהיה טעים. אמנם המנה הוגשה בצורה נאה מאוד כשהדג נח על מצע ירקות אפויים, אך הדג עצמו היה תפל בטעמו הכולל ויבש בכל היקפו. חבל כיוון שככל שהתרחקתי מקצוות הפילה הדג היה יותר עסיסי, אם כי עדיין חסר אופי ותפל.

מסתנן אלכוהול לקינוח

לאחר שיחה נוספת עם המארחת, שהייתה מקצועית ומקסימה מאין כמותה, הזמנו בהמלצתה החמה שני קינוחים. הקינוח האחד היה ופל בלגי מלווה בשלושה סוגי סורבה והשני טארט טאטן עם "קרפצ'יו" אננס ברוטב מנטה.

מנת הטארט טאטן שהייתה חמימה ומזוגגת היטב הוגשה בלוויית סורבה פסיפלורה - שילוב יפה של חום וקור. המנה הייתה מוצלחת מאוד ורוטב המנטה העדין התאים לה כמו מכסה לסיר. אלמנט יפה שבלט בהגשת המנה, שני עלי אננס אמיתיים שנשתלו בסורבה (זהירות - דוקר - לא למאכל).

מנת הוופל הבלגי לא הפתיעה בהגשתה כקינוח הקודם. בצלחת הונחו שלושה וופלים בלגיים ועל כל אחד מהם כדור סורבה בטעם שונה. הכדורים "הודבקו" לוופל הבלגי על ידי סירופ מייפל. בצד המנה הוגשה צלוחית פירות יער לדעתי בתוספת קלה של אלכוהול. הוופלים היו מעולים אם כי כדורי הסורבה כשלו בעיקר בשל היותם מימיים מדי, מה שפגם בטעמם, ולא היו חלקים דיים במרקמם. פירות היער הניבו טעם חזק של פירות שהוצאו מהקפאה, וחבל.

התנחמנו בכוס אספרסו, שהוא תמיד סיום טוב לארוחה. להפתעתנו בעל הבית הקפיד ללוות את האספרסו הקצר בכוס סודה.

לאחר הארוחה טיפסנו במעלה המגדל לסיור מדהים בקומת הלאונג' של המלון ובסוויטות שלו. המארחת שלנו השתמשה במשפט שלא אוכל להתעלם ממנו, "אתם לא מבינים, אין דבר כזה" ואני חייב לחזק את דבריה - אתם לא מבינים, באמת אין דבר כזה. פאר והדר כאלו טרם ראיתי, כמובן שיחד עם הנוף הנשקף מהקומה ה-24 של המגדל מתקבל שילוב מנצח.

ולענייננו: מסעדה כשרה, המכוונת לאוכלוסייה ברמה פיננסית גבוהה, אינה דבר של מה בכך ומצריכה השקעה רבה. אכן ניכר כי בעלי המקום השקיעו מחשבה רבה בעיצוב המקום ובחזות המקצועית שמקרינות המלצריות.

חבל שהתוצר הסופי והקובע לא עומד בציפיות ממקום יוקרתי כל-כך, שהתגלה כלא יותר מבינוני. אם כי ייתכן שהיעדר השף בערב בו אכלנו במסעדה לא הועיל למנות שיצאו מהמטבח.

שלכם,

קובי קלייטמן

kubush

* כפי שצויין הייתי אורח המסעדה

* הביקורת מתפרסמת גם באתר תל אביב סיטי