הוטל מונטיפיורי - בוטיק עם שיק

הפעם הראשונה מרגשת ומעוררת השתאות. בפעמים הבאות מתרגלים מהר יותר ומתרכזים באוכל. הכניסה להוטל מונטיפיורי.

הוטל מונטיפיורי הינו מלון בוטיק יפהפה הממוקם באחת הפינות האהובות עלי בתל אביב, מונטיפיורי מספר 36. מקום בו שכנה פעם מסעדת ארטישוק, אליה התנקזו לא מעט אושיות תרבות תל אביביות, בהיותה גם גלריה. המבנה שנבנה בשנת 1929, מכיל כיום מלון קטן אלגנטי ומסעדה בקומת הקרקע.

העושר המלווה את המקום אינו מותיר ספק באשר להשקעה הרבה בכל פינה ופינה במקום, מהכניסה, דרך העיצוב וכלה באוכל והשירות. יש אף שיכנו את המסעדה פלצנית מכמה סיבות. ראשית, בעיצוב בולטת נוכחות קווי מתאר מאוד נקיים, רצפת עץ שחורה ממורקת, שולחנות בצבע דומה, מפות צחורות, כיסאות עטויי בד לבן לצד כורסאות עור שחורות ועצי דקל שמזכירים לי סצנות ממועדוני הימורים בסרטי שחור לבן. שנית, התפריט משלב בעושר רב את מטבחי אירופה והמזרח הרחוק במחירים שאינם דווקא שווים לכל כיס. אלו משרים בהוטל מונטיפיורי אוירה יוקרתית, אפילו אירופאית, ובעוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה.

בביקוריי במקום התאמצתי למצוא פגמים. מצאתי אחד שניתן לפתור בפשטות ואחד שצריך לעבוד עליו. למרות רמת השירות הגבוהה, תשומת הלב הרבה וטיפופן של המלצריות על קצות אצבעותיהן במהלך פינוי כלים מהשולחן ומילוי כוסות שהתרוקנו, כאילו כלל אינן נוכחות במקום, ישיבה בסמוך לעמדת המחשב שלהן מזכירה מהר שאנחנו בישראל ושרצוי תמיד להתרחק ממוקדי התאספות כאלו, שכן הם נוטים להפוך במהרה לעמדת קשקשת המלבינה לא אחת את פני הסועדים האחרים במסעדה. הפתרון – בקשו שלא לשבת ליד העמדה. הפגם השני יפורט בפסקת הקינוחים.

עוד אני חייב לציין לטובה את תפריט היינות ובמיוחד את היין המצוין שליוה אותנו בארוחותינו. יין צרפתי, ממחוז אלזס של מתוצרת Pfaffenheim שנת 2006. מדובר ביין בעל צבע זהוב, העשוי מזן ענבים שאני אוהב במיוחד ולא רק בגלל הקושי לבטא את שמם – גוורצטרמינר. מבלי להיות מומחה ביין יכולתי להבחין בקלות בטעמי פירות שנעמו לי מאוד. אני לא יודע לומר האם החמיצות הקלה שליוותה את היין בהמשך מעידה על כך שעבר מעט את שיאו או שזהו נדבך נוסף במורכבותו. מישהו?

את הסועדים מלוות מנות לחם המוגשת בשמפניירה המרופדת מפית בד לבנה, יחד עם כלי קטן ובו חמאה צהובה. במנות הראשונות הזמנו בהזדמנויות השונות מנות שרק אחת מהן לא ערבה לחיכי והיא קרפצ'יו סלק שהוצעה בתפריט מיוחד ליום בו ביקרתי. מנה שאמנם מציגה נכון במראה ובטעם את אשר מובטח בה, אך מיותרת לחלוטין בעיני בתפריט המכיל כל טוב.

מנות שהצטיינו לטעמי באגף המרקים הן קונסומה, רביולי כבד אווז וגספאצ'ו. הקונסומה הוא מרק העשוי ציר מזוכך. זכיכותו של המרק מזכירה מי מעיין זכים בתוכם משתכשכים רביולי ממולאים כבד אווז שטעמי הברנדי שנותרו בהם סחררו אותי ואת הכיסא עליו ישבתי. הגספאצ'ו היה מן המצוינים שטעמתי, במרקם ואיזון מושלמים שהספרדים היו מקנאים בו.

מנות ראשונות נוספות מומלצות הן סלט שרימפס באטריות צלופן הלקוח מן המטבח הויאטנמי וקרפצ'יו פילה בקר בשמן אגוזים. את סלט השרימפס ליוותה להקת שרימפס, בהחלט כמות יפה ומפתיעה בהתייחס לנהוג במסעדות אחרות בארץ. פלפל אדום חריף שהשתרבב לו על ז'וליאנים של מלפפון טרי היה מתון בחריפותו והשתלב בחן רב עם עלי הנענע והכוסברה שפוזרו במנה. על אף שפגשתי מנות דומות בעבר, זו הייתה מעודנת ומתאימה לחיך שפוי בבחינת תערובת הטעמים. סיימתי את המנה בליווי קול ב' ללהקת השרימפס. על הקרפצ'יו פילה בקר חוץ מלומר שהיה משובח ומומלץ אין מה להוסיף.

למנות העיקריות ניגשים אחרי מנוחה קלה ובתיאום מושלם עם המלצריות, שטורחות לשאול למועד הגשת המנות השונות מבעוד מועד. במנות שטעמנו היו שניצל עגל ברוטב טרטר, מוסר ים על טליאטלי עם חמאה ושמיר ומנת פילה בורי עם אורז בכלי נפרד.

השניצל שכיסה את הצלחת, ואת מרבית השולחן בשל גודלו, היה טוב אם כי לא מנה שהייתי מזמין שוב במסעדה כהוטל מונטיפיורי. פילה בורי הייתה מנה משובחת, עשירה בטעמים ועשויה לעילא. מוסר ים על טליאטלי היא מנה שאם הייתה חלק מקונצ'רטו וודאי הייתה הקאדנצה שכן במנה הפשוטה במראה טמונה גדולתו של השף. הקפדה על איזון מדוד בין כמות החמאה והשמיר לבין עסיסיות הדג שניכר כי נצרב בזהירות רבה, ובין טעם הטליאטלי ודרגת העשייה שלו, היא סוד הצלחתו של השף וצוותו. אין צורך להפגין וירטואוזיות רק במנות סבוכות. המצוינות היא בפיתוח הפרטים הקטנים.

בפעם הראשונה שהגענו למקום, לא רצינו קינוח, אלא אספרסו קצר בלבד לסיום. באופן מפתיע הרשתה לעצמה המלצרית שלנו להביא לנו "קינוח" על חשבון הבית, באמתלה שלא יכלה לתת לנו לצאת את המקום מבלי לטעום מקינוחיו. הסורבה שהוגש לנו אכן היה טעים מאוד, על אף שמבחינתי סורבה הוא מנת ביניים לרענון החך ושילוב המילה קינוח היא המצאה ישראלית גרידא.

בפעם השנייה היינו רעבים לטעום מקינוחי המקום. מעבר לכוס "שוט" שמולאה פטיסייר בינוני (חמים מדי כנראה בשל הקצפה הגונה לפני ההגשה או הכנה בסמיכות לזמן ההגשה) עליה נחה רבע תאנה סקסית, הזמנו עוגת גבינה אפויה. העוגה לצערי הייתה מאכזבת. למרות טעמה הלימוני העדין וההגשה היפה על צלחת לבנה החפה מכל תוספות, שתי נקודות תורפה בלטו בעוגה. אחת היא שאפייתה של העוגה לא הושלמה עד תום. שנייה היא העדר בולט של טעם דחוס וגבינות שמנות כפי שציפיתי מעוגה זו. ההרגשה הכללית בעת אכילת העוגה הייתה של כפייה מבית מדרשה של מירי בלקין.

מילה אחרונה על השירות, כיף למצוא מקום בתל אביב שמקפיד על שרות שקט, מקצועי, קשוב, כזה הממלא את כוסות השתייה ומחליף סכו"ם מבלי להרגישו כמעט, כזה המכבד את יושביו את הרושם שמסעדה בסדרי הגודל של הוטל מונטיפיורי מנסה ליצור ובהצלחה רבה.

נשוב שוב ושוב.

שלכם,

קובי קלייטמן