רחל

לפני מספר שנים, כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטת בר אילן, במהלך אחד מקורסי היהדות הכרתי בחורה בשם ריקי. הדבר החשוב ביותר שלמדנו בשיעור ההוא היה שאם להשתעמם בקורס, אז עדיף להשתעמם ביחד. כך התיידדנו, שיחקנו הרבה בשיעורים ושוחחנו על דא ועל הא.

יום אחד הזכירה ריקי שאמא שלה עשתה הסבת מקצוע, למדה קונדיטוריה וייתכן כי מחפשים במקום עבודתה עובדים. המצוקה הכספית ששריתי בה בתקופה זו יחד עם אהבתי לכל הקשור למטבח, לא הותירו מקום לשאלות מיותרות. קפצתי על המציאה ויצרתי קשר עם אמא של ריקי, רחל.

רחל, אישה נמוכת קומה ממוצא טורקי, קיבלה אותי לעבודה בתור עוזר בקונדיטוריה. מהר מאוד החשדנות של "מה הבת שלי הביאה לי לפה" התפוגגה ומאז ועד היום, אף שהקונדיטוריה איננה קיימת יותר ודרכינו נפרדו, אנחנו חברים טובים.

שעות הפעילות של הקונדיטוריה בה עבדתי היו שעות הלילה, מה שאיפשר לי ללמוד ולהחזיק בעבודות נוספות. היינו מתחילים את העבודה בסביבות 19:00-21:00 (תלוי ביום) ומסיימים בסביבות 07:00-10:00 (תלוי ביום). העבודה הייתה קשה פיסית אך מאתגרת ומהנה מאוד.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לקונדיטוריה. מצאתי שם את רחל, הבעלים שלא הטריח עצמו לומר לי שלום (תמיד היה סנוב, גם ברגעיו הקשים ביותר שמר על פאסון) וחבר של הבעלים. כדי לעמוד על טיבי עברתי ראיון קצר אצל רחל ונבחנתי באמנות קילוף הפירות. מאוחר יותר התברר שלקילוף וחיתוך הפירות לשם עיטור הפאי יש תפקיד חשוב לא פחות מהכנת הפאי עצמו. בימים ושבועות הבאים, כשהתחלתי לפתח סוג של קביעות בקונדיטוריה, למדתי אט אט מה חותכים, באיזו צורה, איך מלבישים בצק לתבנית פאי, כמה קרם צריך למרוח ומה הולך עם מה.

בקונדיטוריה הוכן מגוון גדול של עוגות פאי: נורמד, לימון, אגסים בקרם שקדים, פקאן, אוכמניות שוקולד, פירות, שזיפים עם שטרויזל, עוגות מבצק כרוך (שוקולד או שקדים) וגולת הכותרת: שוקולדות (סופלה שוקולד).

את כל אלו עם הזמן למדתי להכין בקונדיטוריה הקטנה, קונדיטוריה צרפתית קלאסית. אחד הדברים שלמדתי להעריך ביותר אצל העוסקים במלאכה הוא העובדה שמוצר שאינו מושלם, סופו בפח הזבל. "חינוך" זה ליווה אותי במהלך עבודתי, וגם היום אינני יכול שלא לבחון בתשומת לב יתרה כל פרט ופרט בהגשתה של מנת קינוח, או כל מנה אחרת, שאני מזמין או יוצר.

העבודה עם רחל הסבה לי אושר רב. למדתי רבות על עולם הקונדיטוריה, ובפרט על המוצרים שהכנו במקום עצמו. שידרגתי את יכולותי ופיתחתי את קווי המחשבה שלי לגיוון יצירתי. מצאתי בעצמי יכולות לעבודה פיסית קשה מאוד שלא ידעתי שהיו בי. והחשוב מכל הוא שלמדתי על בשרי את מה שג'ולי אנדרוז אמרה בסרט המפורסם "מרי פופינס":
In every job that must be done, there is an element of fun. You find the fun, and SNAP! The job is a game.

כל זאת בזכות מי שהפכה ללא רק בוסית אלא גם לחברה מאוד טובה - רחל.

דמיינו לעצמכם הכנת 10 ליטרים קרם פטיסייר על רקע שירה עברית ממיטב הלהקות הצבאיות. הכנת אוזני המן לכבוד פורים בחום איום (כי המזגן הפסיק לעבוד) עם בצק פריך שנמס ביד ובעליו של המקום שאומר לרחל, "תראי, קובי עושה מטוסי סילון במקום אוזני המן" (אחד המשפטים הבודדים שאמר לי בשנה וחצי שעבדתי שם), וסיום לילה ארוך עם "נשנוש קל" של שוקולדה חמה או קפואה - מה שמגיע קודם ליד, ועוד ועוד.

רחל, בניהולה המופלא, הצליחה ללכת בדרכה של בתיה עוזיאל לא פעם, כשהיינו צריכים להכין מה שאפשר ממה שנשאר. למרות שכאן נתקלנו פעמים רבות בקושי, כי בכל הנוגע לפירות מה שנשאר הופך לריבה או ליקר - אצל רחל לכל דבר נמצא שימוש ולשמחתי הרבה גם לי נמצא.

חוויתי חוויה מופלאה שלעולם לא תשכח. היו רגעי משבר לא קלים, אך לעולם לא יוכלו להעיב על כל מה שלמדתי מרחל ומהעבודה בקונדיטוריה. בעיקר למדתי שהסבלנות משתלמת ושכל אחד יכול להפיק מעצמו הרבה יותר ממה שהוא חושב, בהכוונה נכונה ובהכרה העצמית בכך.

אני מוסר מכאן את הערכתי הרבה ואהבתי לרחל - תודה.

קובי (קובוש)