צעד פולני לאדם, צעד תימני לאנושות

שוב מגיע חודש אלול, ואיתו תהיות וחששות לא מעטים בנוגע לשאלת השאלות – היכן נערוך השנה את ארוחת החג עמוסת מזון המלכות? שאלה כבדת משקל המחווירה רק אל מול החשש הגדול ביותר: פקקי התנועה האימתניים שמצפים לנו ביציאה מבית הוריי, כשמשפחתי הקרובה חוברת לבית המשפחה המארחת.

הפעם ההזמנה הגיעה כהפתעה מיוחדת מבת דודתי, נורית. זו הפעם הראשונה שאנחנו חוגגים בביתה שבראשון לציון, ובהרכב מיוחד. אם נהייה פולנים עד הסוף – לזכותה יאמר שהאירוע נערך חודשיים בלבד לאחר לידת ביתה השנייה אחרי תשעה חודשים בהן סחבה כרס הריון אימתנית. אם לא הייתי יודע אחרת הייתי אומר שהיא גידלה בביטנה 4 ק"ג דגים לגפילטעפיש משך 9 חודשים, מחשש פן לא יוותר דבר בשווקים אחרי פשיטת הבריגדות האשכנזיות.

הזכרתי את הרכב סובבי שולחן החג המיוחד. במקרה תש"ע מדובר על תערובת חותכת של מזרח ומערב – מאלו שהגיעו לכאן על מרבד קסמים מתימן ומאלו שקיפלו קריסטלים בתוך מרבד כזה בבית בפולניה, אולי מתוך מחשבה שכשיגיעו לארץ ימכרו אותם במחירי קסם שימצבו אותם בדיזינגובה פינת ארלוזרובה. שני הצדדים נותרו עם השטיח ועם הרבה כבוד רמוס, אבל עם ברק בעיניים בכל הקשור להצלחתם להגיע למדינת ישראל, הארץ המובטחת.

בת דודתי, נצר לעדה הפולנית, התחתנה עם בחור נצר לעדה התימנית. שומר מצוות ברוב שעות היממה ומקיים מצוות אדוק – פעמיים לפחות עד כה. אחיו, גם הוא עשה את אותה המחווה לקיבוץ הגלויות הישראלי והתחתן עם נצר לעדת הגפילטעפיש וה"רוטט הזה".

מרכז הסוכנות היהודית שהוקם לכבוד ראש השנה בסלון ביתם יצר שולחן מעניין מאוד, עליו נחו חזרת לצד חילבה, גפילטע לצד ג'ת ומיני מזונות רבים בצלחות הראשונות שלא ידעתי את מטרתם עד לחזרתם של הגברים מבית הכנסת. מאחר והגענו ברכב, העדפנו אבי, גיסי ואני לוותר על תענוג תקיעת השופר בבית הכנסת (כבר תקענו בצופר הרכב בין הפקקים).

עם חזרת הגברים מבית הכנסת, בעלה של בת דודתי החל מסביר את סדר התפילות ואת חיבור תפילות ראש השנה עם תפילות יום השישי המסורתיות. מילה אחת שהוציא מפיו גרמה לאחותי ולי להתבונן זה בזו במחשבה על שטיח מעופף הביתה עם או בלי הקריסטלים. המילה מאה (100) הגיעה יחד עם הסבר על 100 תפילות שיש להתפלל בערב זה טרם ניגשים לארוחה. מילה מפחידה המילה מאה. מאה שנה, מאה דקות, מאה קלוריות של רעב שמקרקרות בבטני, לא פשוט...

לשמחתנו התבדינו מהר מאוד ולאחר שירי יום השישי וברכות על כל מיני המזונות שהונחו בצלחת (תפוח בדבש, לוביה, דלעת, גרגרי רימון ועוד) ניתנה הפקודה ברוב הדר כתקיעת שופר בהתקפות ישראל את אויביהם, להסתער על האוכל.

האוכל בעיני היה מצוין, כזה שנעשה בהרבה אהבה ועם כוונות נכונות. קינוח פרפה החלבה ש"נוקד" ברמיזות רום היה מצוין גם הוא למרות שהיה פרווה. השולחן היה ערוך לעילא והמסובים רבי עניין וחן. לדבר אחד לא הצלחתי להתחבר – החילבה. למרות שאני מנסה בכל פעם מחדש, אינני מצליח להבין את ערגתם של אנשים אליה.

המינוס הגדול בערב חגיגי שכזה הוא שמאחר ומדובר באנשים שומרי מסורת, לא ניתן היה לצלם את מטעמי ושולחן החג. כל שנותר לי הוא לנצור את הערב הזה בליבי, חף מתמונות אך עשיר בזיכרונות טובים.

שנה טובה,

קובי