מסעדת נלו - לעוף כמו טיל

כשהגעתי למסעדת נלו שברחוב אילת, נתקפתי גלי נוסטלגיה עזים. הנוסטלגיה לא הייתה תוצר של סעודות רבות במסעדה הרומנית הותיקה, כי אם דווקא תוצאה של מה שמעבר לפינת הרחוב בו שוכנת המסעדה. לכל הצברים שבינינו ולאלו שעלו לארץ לפני שנות ה-90, כלי קרמיקה מתוצרת "לפיד" וודאי אינם זרים. גם אם לא הבחנתם בכך שחלק מהמאפרות, ואזות, צלחות וכוסות הקפה הישנים שלכם הם כאלו, נסו להופכם ומיד תזהו את הלוגו שאצלי מזוהה עם הילדות "לפיד".

מעבר לפינה שוכנים שרידיו של אחד משלושה מפעלי הקרמיקה שרכש בזמנו קונצרן כור ובהנהגתו של קיסר גם סגר אותם (חרסה, לפיד ונעמן). אבי היה מכונאי במפעל לפיד ואני הייתי מגיע לצייר על צלחות, מרקיות ולצפות בתנורי הענק צורבים את יצירות האמנות האחרונות שלי. מכונות הפלא שמצדן האחד הוכנס גליל קרמיקה לחה ובצידן השני (מרחק שכילד נראה היה אינסופי) היו יוצאות כוסות בהדפס שהוזמן ע"י ועד עובדים זה או אחר, עד היום מהלכות כקסם בזיכרונותיי הרבים מהמפעל הישן.

ההגעה למסעדת נלו, הזכירה לי שפעם נראתה המסעדה כמו דוכן פינתי, מעושן ותמיד גדוש באנשים שזולגים בתור ארוך לרחוב. גם היום המסעדה גדושה באנשים והריחות המיתמרים מארובות הגריל כמעט דומים לאלו שזכרתי (חסר בהם ריח העשן של מפעל "לפיד"). הדוכן לעומת זאת, הפך למסעדה רחבת ידיים בעלת שני אולמות סועדים. את חיים נלו המנוח לא הכרתי, אך הורי טוענים שגודל המסעדה בהחלט תואם את מימדיו שלו.

ברומניה התנהג כרומני, נכון, אבל לא שתיתי צוייקה ולמרות זאת שידורי MTV רומניה הצליחו להפנט אותי כמו שאף ערוץ טלוויזיה או תוכנית לא היפנטו אותי זה זמן רב. שנות השמונים מתרחשות עכשיו בכפרים הסובבים את בוקרשט. באחת הפעמים בהם ביקרתי בנלו, סעדתי בחברת מספר אנשים ביניהם המעצב והאמן צחי כהן שאיבחן בדיוק רב את בגדי המרננים כבגדיהן של דיוות שנות השמונים שלנו דוגמת ירדנה ארזי, עפרה חזה ושלל כריות כתפיים אחרות.

לא את כל התפריט הבנתי אז שאלתי ולא תמיד שמחתי מהתשובות. כך למשל שאלתי את מלצריתנו (רומניה אותנטית) מהי שעועית דפוקה. תשובתה – "מנה מאוד טעימה שתגרום לך לטוס הביתה ולא לנסוע" (לא נגעתי בציטוט ולא במלצרית). המנה אכן הייתה טעימה ונתנה אותותיה רק למחרת.

האוכל הרומני לשמחתי הרבה עתיר שום שאני אוהב מאוד ומעריך מאוד מאז לימד אותי אדם יקר בשם כרמי "שום" שלהחזיק שום עטוף בכיס יכול להביא רק מזל טוב. מנות ראשונות כמו כבד קצוץ עם שבבי בצל מטוגן ומיובש, איקרה וכבושים בטעם ביתי מהווים פתיח טעים ומבטיח לארוחה הגדולה.

את המנות העיקריות הבשריות של נלו קשה שלא להלל, הרי זו ההתמחות של המקום. רומניה ובשר הולכים יפה מאוד ביחד. יעידו על כך רומנים רבים שבטנם הולכת לפניהם. אם אתם הולכים לנלו, אל תצאו משם לפני שטעמתם מהקבב המפורסם הדחוס ומלא השום. סינטה לבנה, סטייק חזה עוף, אנטריקוט בקר כל אלו גם הן נרשמו כמנות עסיסיות ומצויינות. אם אינכם רומנים או לכל הפחות נצר לעדה, מקום לקינוח כבר לא יהיה לכם – אני ערב לכך.

את הארוחה בנלו מלוות מלצריות שעל בשרן צרובה תודעת שירות המותאמת לאוכלוסיה הפוקדת את המקום. לא מדובר בשירות יוקרתי ולא בשירות מזלזל. זהו שירות המותאם לקצב חיים תוצרת יוצאי רומניה – מותאם ללקוחות שכפי שהגדירה המלצרית באחת הפעמים – רוצים את המנה עוד לפני שהזמינו אותה. את המלצרית יחד עם המנה על הצלחת ואת החשבון בכלל לא רוצים לראות. (מישהו אמר משהו על רומנים וקמצנים?)

אני נהניתי ואפילו למדתי כמה מילים טעימות ברומנית. תחסכו לכם את ברליץ ולכו לנלו – יותר זול, יש אוכל ויש לי בדיחה: שר החוץ נכנס למסעדה רומנית ומזמין צ'ורבה. פתאום נכנס שר הפנים ושואל אותו "כמה?". "שבע" עונה שר החוץ. "מה שבע?" מתבלבל שר הפנים. "מה כמה?" עונה לו שר החוץ..." (מתוך מערכון המוסך מאת יוסי בנאי בביצוע הגשש החיוור)

בתיאבון,

kubush