‏הצגת רשומות עם תוויות נלו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נלו. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 12 בדצמבר 2009

לפיד קרמיקה - זיכרונות ילדות


נוסטלגיה פעמים רבות נתפסת כחיבור שלנו לשורשים. אך מהי בעצם נוסטלגיה אם לא געגוע לדברים שחלפו ואינם? זיכרונות מאירועים שעיצבו אותנו לאורך השנים, רגעים עם אנשים שהיו ואינם, ומקומות שהיוו מרכז חיינו ונעלמו עם השנים החולפות ביעף.

אני מודה כי אני מרבה לחשוב על מה שנעלם, על לכתם של אנשים ועל חוסר הוודאות שהחיים טומנים בחובם. רגע אתה מחבק את האנשים הקרובים אליך ורגע הם נמוגים.

אנחנו דואגים לתעד ולהנציח את הארעיות הגשמית שלנו בכל אמצעי אפשרי, החל בצילומים משפחתיים וכלה בכתיבה אוטוביוגרפית או כל סוג אחר של תיעוד, שילכוד את זיכרונותינו באלבומים ובדפי היומנים. גם אלו יכולים להיעלם או להיחרב בצורה זו או אחרת ויחד עם זאת הם עמידים הרבה יותר מפני פגעי הזמן.

הזכרתי בפוסט הקודם שלי על נלו את המפעל בו עבד אבי - "לפיד". המפעל היה אחד מבין שלושה מפעלים בולטים לייצור קרמיקה בארץ (לפיד, נעמן, חרסה) ושכן ממש מעבר לפינה בה שוכנת מסעדת נלו, על דרך אילת ביפו.לפיד שהייתה בבעלות קונצרן כור, שסגר את המפעל (בימי ישראל קיסר כמזכ"ל ההסתדרות, אם אני זוכר נכון) בסוף שנות השמונים של המאה ה-20.

מפעם לפעם היה אבי מביא אותי למפעל לסיורים במה שנראה היה לי אז כאולמות רחבי ידיים, מכוסים באבק החרס. אני זוכר היטב את התנורים הלוהטים, שגודלם גם כן היה כחדר ושימשו לשריפת תוצרי המפעל, את הפס הנוסע עם כוסות הקפה בעיצובה של ציונה שימשי עליהם עזרתי באחת הפעמים להדביק מדבקות ריבועיות אדומות של הלוגו "לפיד". עוד אני זוכר ניסיונות של אחותי ושלי להמציא מחדש את המונח אמנות נאיבית אגב ציור על כוסות, צלחות ומרקיות שחלקן קיימות עד היום.

עבור ילד ב-10 שנותיו הראשונות היה המפעל קסם של מקום. דבר לא היה חסר שם - לכלוך, אנשים מקסימים שלחלקם המצאתי שמות (כמו פלפל, בעקבות תקרית בה זריתי על לשונו בטיול המפעל לטבריה פלפל שחור), קרמיקה רכה לשחק עימה ו"שיעורי" ציור מאמניות נפלאות ואבא אחד כמובן שדאג להיות המכונאי הכי טוב במפעל.

אם ישנם ביניכם כאלו שאינם מכירים את תוצרת לפיד או שלא שמעו עליה, מספיק יהיה אם תהפכו מעט מן המאפרות, כוסות, ואזות, צלחות שיש לכם בבית או בבית חברי משפחתכם הבוגרים יותר ומיד תגלו את המילה "לפיד" אם בדפוס או בכתב יד. לא מעט פסלים ייצר המפעל הזה שכיום נחשבים פריטי אספנות של ממש.

קרמיקה ששווקה לכל וועדי העובדים, קרמיקה דה לוקס במחירים שווים לכל נפש. קרמיקה שהייתה ועודנה כמעט בכל בית בישראל. אם אתם לא מאמינים לי מספיק שתסתכלו בסלון של ליאורה ויורם מהסדרה קרובים קרובים ותבינו איזו השפעה הייתה למוצרים הללו על עיצוב הפנים של המאה הקודמת בישראל.

יום שישי, 13 בנובמבר 2009

מסעדת נלו - לעוף כמו טיל

כשהגעתי למסעדת נלו שברחוב אילת, נתקפתי גלי נוסטלגיה עזים. הנוסטלגיה לא הייתה תוצר של סעודות רבות במסעדה הרומנית הותיקה, כי אם דווקא תוצאה של מה שמעבר לפינת הרחוב בו שוכנת המסעדה. לכל הצברים שבינינו ולאלו שעלו לארץ לפני שנות ה-90, כלי קרמיקה מתוצרת "לפיד" וודאי אינם זרים. גם אם לא הבחנתם בכך שחלק מהמאפרות, ואזות, צלחות וכוסות הקפה הישנים שלכם הם כאלו, נסו להופכם ומיד תזהו את הלוגו שאצלי מזוהה עם הילדות "לפיד".

מעבר לפינה שוכנים שרידיו של אחד משלושה מפעלי הקרמיקה שרכש בזמנו קונצרן כור ובהנהגתו של קיסר גם סגר אותם (חרסה, לפיד ונעמן). אבי היה מכונאי במפעל לפיד ואני הייתי מגיע לצייר על צלחות, מרקיות ולצפות בתנורי הענק צורבים את יצירות האמנות האחרונות שלי. מכונות הפלא שמצדן האחד הוכנס גליל קרמיקה לחה ובצידן השני (מרחק שכילד נראה היה אינסופי) היו יוצאות כוסות בהדפס שהוזמן ע"י ועד עובדים זה או אחר, עד היום מהלכות כקסם בזיכרונותיי הרבים מהמפעל הישן.

ההגעה למסעדת נלו, הזכירה לי שפעם נראתה המסעדה כמו דוכן פינתי, מעושן ותמיד גדוש באנשים שזולגים בתור ארוך לרחוב. גם היום המסעדה גדושה באנשים והריחות המיתמרים מארובות הגריל כמעט דומים לאלו שזכרתי (חסר בהם ריח העשן של מפעל "לפיד"). הדוכן לעומת זאת, הפך למסעדה רחבת ידיים בעלת שני אולמות סועדים. את חיים נלו המנוח לא הכרתי, אך הורי טוענים שגודל המסעדה בהחלט תואם את מימדיו שלו.



ברומניה התנהג כרומני, נכון, אבל לא שתיתי צוייקה ולמרות זאת שידורי MTV רומניה הצליחו להפנט אותי כמו שאף ערוץ טלוויזיה או תוכנית לא היפנטו אותי זה זמן רב. שנות השמונים מתרחשות עכשיו בכפרים הסובבים את בוקרשט. באחת הפעמים בהם ביקרתי בנלו, סעדתי בחברת מספר אנשים ביניהם המעצב והאמן צחי כהן שאיבחן בדיוק רב את בגדי המרננים כבגדיהן של דיוות שנות השמונים שלנו דוגמת ירדנה ארזי, עפרה חזה ושלל כריות כתפיים אחרות.

לא את כל התפריט הבנתי אז שאלתי ולא תמיד שמחתי מהתשובות. כך למשל שאלתי את מלצריתנו (רומניה אותנטית) מהי שעועית דפוקה. תשובתה – "מנה מאוד טעימה שתגרום לך לטוס הביתה ולא לנסוע" (לא נגעתי בציטוט ולא במלצרית). המנה אכן הייתה טעימה ונתנה אותותיה רק למחרת.



האוכל הרומני לשמחתי הרבה עתיר שום שאני אוהב מאוד ומעריך מאוד מאז לימד אותי אדם יקר בשם כרמי "שום" שלהחזיק שום עטוף בכיס יכול להביא רק מזל טוב. מנות ראשונות כמו כבד קצוץ עם שבבי בצל מטוגן ומיובש, איקרה וכבושים בטעם ביתי מהווים פתיח טעים ומבטיח לארוחה הגדולה.


את המנות העיקריות הבשריות של נלו קשה שלא להלל, הרי זו ההתמחות של המקום. רומניה ובשר הולכים יפה מאוד ביחד. יעידו על כך רומנים רבים שבטנם הולכת לפניהם. אם אתם הולכים לנלו, אל תצאו משם לפני שטעמתם מהקבב המפורסם הדחוס ומלא השום. סינטה לבנה, סטייק חזה עוף, אנטריקוט בקר כל אלו גם הן נרשמו כמנות עסיסיות ומצויינות. אם אינכם רומנים או לכל הפחות נצר לעדה, מקום לקינוח כבר לא יהיה לכם – אני ערב לכך.

את הארוחה בנלו מלוות מלצריות שעל בשרן צרובה תודעת שירות המותאמת לאוכלוסיה הפוקדת את המקום. לא מדובר בשירות יוקרתי ולא בשירות מזלזל. זהו שירות המותאם לקצב חיים תוצרת יוצאי רומניה – מותאם ללקוחות שכפי שהגדירה המלצרית באחת הפעמים – רוצים את המנה עוד לפני שהזמינו אותה. את המלצרית יחד עם המנה על הצלחת ואת החשבון בכלל לא רוצים לראות. (מישהו אמר משהו על רומנים וקמצנים?)



אני נהניתי ואפילו למדתי כמה מילים טעימות ברומנית. תחסכו לכם את ברליץ ולכו לנלו – יותר זול, יש אוכל ויש לי בדיחה: שר החוץ נכנס למסעדה רומנית ומזמין צ'ורבה. פתאום נכנס שר הפנים ושואל אותו "כמה?". "שבע" עונה שר החוץ. "מה שבע?" מתבלבל שר הפנים. "מה כמה?" עונה לו שר החוץ..." (מתוך מערכון המוסך מאת יוסי בנאי בביצוע הגשש החיוור)


בתיאבון,

kubush