תרבות קולינארית במיטבה

שתי תערוכות וקורס אחד, הם מה שהופך אותי שמח יותר על התפיסה המתפתחת בארץ כי מה שאנחנו מכניסים לפינו הוא אוכל ולא רק מזון.

בקורס חדש שהתחלתי השבוע, מטעם מכון מגיד, מדבר דר' ניר אביאלי על אנתרופולוגיה של אוכל. כהנחת יסוד הציב המרצה את ההפרדה בין מזון (תזונה) ואוכל אותה מנסה להשריש בקרב ציבור החוקרים בתחומו:

תזונה – מרכיבים בסיסיים המרכיבים את גוף האדם.

אוכל – מוצרי מזון שעברו אלבורציה תרבותית. לדוגמא, הפיכתה של חיטה ללחם.

את מחקריו האנתרופולוגים עורך הדר' אביאלי בעיר הוי-אן שבויאטנם, ואת הקורס "מזון למחשבה: אנתרופולוגיה של אוכל" מעביר אחת לשבועיים בשכונת הדר יוסף. אם לשפוט על פי ההרצאה הראשונה, הקורס יהיה גדוש ומרתק. אני ממליץ בחום למי שמעוניין.

ואם כבר בתרבות עסקינן, אמליץ על שתי תערוכות העוסקות באוכל וסמליותו בפורמטים אומנותיים שונים ומגוונים.

תערוכה אחת בה הספקתי לבקר, היא "תארוחה". תערוכת צילומים שתהיה פתוחה עד 09/01/2010 בגלריה צילום בעם (רח' בית אלפא 13, תל אביב 03-6247695). מדובר בגלריה קטנה המצויה במרכזו של סטודיו ובית ספר לצילום. יש לי חיבה למקום הן משום שלמדתי שם קורס קצר בצילום פורטרטים והן משום שהמבנה והסטודיו בפרט מזכירים את מתחם האומנות המודרנית השוקק שברובע היהודי הישן בברלין (Hackesche Hofe).

התערוכה אמנם קטנה אך חלק מהצילומים בה מעניינים מאוד ומוצגים בצורה שהעין מסרבת לעזוב ולהמשיך הלאה.

מתוך הקומוניקט שהופץ לקראת הפתיחה:

"תארוחה – תערוכת צילומים קבוצתית המציגה אוכל מנקודת מבט אחרת ומזמינה את הצופה לבדוק את תחושותיו והמשמעות שהוא נותן לאוכל.

אוכל הוא לא רק משביע רעב. אוכל הוא חוויה אוניברסלית, חושנית, המחוברת לעולמנו הפיסי, הרגשי והתרבותי. הוא אמצעי פיצוי וענישה, מקור למאבקים ומהלכים פוליטיים, כלי ביטוי לרגש ובניית קשר והשתקפות של מעמד חברתי.

תארוחה היא תערוכת צילומים קבוצתית החושפת דימויים מעולם האוכל מנקודת מבטם של 14 צלמים. התערוכה מציגה תמונות של מזון בשלבים שונים של מוכנות והגשה, ממצבו כחומר גלם חי דרך עיצובו כמנה מוגשת לאכילה ועד הפיכתו לפסולת. האוכל מצולם בתוך הבית ומחוץ לו, בהקשרים שונים תוך עיסוק באסתטיקה של האוכל, בזמניותו ובמשמעויות המוענקות לו.

הצופה נחשף לחומרי הגלם, לטקסטורות ולצבעוניות של האוכל בגלגוליו השונים ומוזמן לבדוק את התחושות המתעוררות בו ואת המשמעות שהוא עצמו נותן לאוכל."

תערוכה שניה אליה טרם הספיקותי ללכת היא "אבטיחים – מוטיב האבטיח באמנות הישראלית". תערוכה זו מוצגת במוזיאון בית ראובן עד לתאריך 17/02/2010(רח' ביאליק 14 תל אביב, טלפון 03-5255961). תערוכה זו מציגה הן ציורים החל משנות ה-20 של המאה הקודמת והן צילומים משלוש העשורים האחרונים. האבטיח שנתפס אצל רובינו כמסמל את הקיץ והים מגיע בתערוכה זו כאלמנט פולקלוריסטי, פוליטי, חברתי ומיני.

מתוך אתר בית ראובן:

" האבטיח נתפס כאחד מסמליו היותר מובהקים של הקיץ המקומי, כפרי ה"כל-ישראלי" המשרה בסביבתו אוירה "עממית" ו"אותנטית". אלא שאסופת העבודות המשתתפות בתערוכת הסתיו של בית ראובן אינן משקפות אותו תת-מודע אבטיחי קולקטיבי של חופש גדול, ים ושאר תענוגות קיץ.

דימויי האבטיחים בתערוכה מזוהים ברובם לא עם פנטזיה ים-תיכונית על "המקום" אלא עם מזרח תיכון קונקרטי, עם בן המקום עצמו – עם הערבי, התימני, המזרחי, ולפעמים הם טעונים ביצריות ואפילו באלימות.

לפנינו גלריה של ייצוגים במדיות שונות שהמשותף לכולם הוא לא רק האבטיח עצמו אלא ממד ההתבוננות והבחינה העצמית הגלום בייצוגו. לכאורה מתחלקת התערוכה לשתי חטיבות: עבודות היסטוריות, ציורים של בני הדורות הראשונים אשר משנות ה-20 ואילך הציגו את האבטיח בהקשר של חגיגת המזרח ובאווירה פולקלוריסטית של תמונת הווי, ועבודות משלושת העשורים האחרונים - במיוחד בצילום - המחברות את האבטיח לגופניות ולמיניות וגם מימד פוליטי-חברתי לא נעדר מהן.

מקומו של האבטיח בעבודות המאוחרות מטעין בדיעבד גם את העבודות "ההיסטוריות", וכמעט מאלץ לקרוא אותן קריאה ביקורתית. שתי עבודות חדשות של סיגלית לנדאו זוכות לחשיפה ראשונה בתערוכה: ניצבת על אבטיח בים המלח (מזרקה, נביעה מהטבור) - פסל ברונזה קלאסי ומפתיע מבחינה זו ביחס לעבודת הוידיאו המוכרת של האמנית, ו-דמעות הבּטיח בו אבטיחים, מלח בישול וצלחות נחושת יוצרים מעין מזרקה. "

מאחל לכם הנאה צרופה ועוד הרבה מזון למחשבה,

קובי קלייטמן