‏הצגת רשומות עם תוויות קובי קלייטמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קובי קלייטמן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 ביוני 2011

טשרניחובסקי 6 - ההפתעה



מאוד מפתה לפתוח ביקורת על טשרניחובסקי 6 בשורה: "טשרניחובסקי שש שעה חמש רק תבוא לבד...". אז אחרי שנמנעתי מכך בגבורה שאין שניה לה, אספר לכם על מקום שאמנם בעליו קוראים לו ביסטרו אבל ביסטרו (=מהר בשפה הרוסית) הוא לא אחת התכונות המאפיינות את מי שישב במסעדת הבוטיק הזו.

אחרי שנכנסים לטשרניחובסקי 6 ומתמקמים ליד החלון הצופה אל שוק בצלאל ההומה או מתרווחים על הספה הרחבה וצופים אל חלל המסעדה, הדבר היחיד שמתחשק לעשות הוא לשקוע בשיחה עם המארחת שתמיד מזכירה לי מעט את עפרה חזה. לא חובה, אבל אפשר גם בהחלט פשוט לשתוק וליהנות מהאווירה הנינוחה והביתית.

בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי חוזר בהזדמנויות שונות למקום הזה. החיוך אותו חיוך, האוכל אותו אוכל והשלטים עם המילים הפולניות בפונטיקה עברית נותרו על הקירות כאילו הייתה זו מסעדונת אירופאית ששומרת על להבתה הקטנה ועל נאמנות לדרכה משך שנים.

טשרניחובסקי 6 מצטיין בתפריט יינות רחב, אך יקר מאוד ובתפריט אוכל שאינו מייצג מסעדות יוקרה אבל בהחלט מספק את המצופה ממנו, כך שכל סועד ימצא משהו שיערב לחיכו.



הפעם האחרונה שבה ביקרתי במקום הייתה מיד אחרי הפנינג הגאווה בגן מאיר. למי יש כוח לצעוד בחום התל אביבי?! עדיף להתחבק במקום ממוזג וטעים. כך מצאנו את עצמנו צועדים לכיוון ההפוך מהמצעד לעבר זרועותיה של המארחת המקסימה שלנו לשיחה ארוכה והפתעה גדולה.

בשלווה היחסית שתקפה את תל אביב של מצעד הגאווה, רק שוק בצלאל נותר הומה אדם. כך התמקמנו בתוך המסעדה צופים בנחת אל הקונים.

לא נותר לנו אלא להזמין מנות שכבר למדנו לאהוב. נקניקיות שרקוטייר מבשר עגל ובשר לבן עם גבינת פיקורינו בתוכן מלוות פירה וכרוב סגול ושניצל פרמז'ן ברוטב עגבניות עם קוביות תפוחי אדמה.

מנת הנקניקיות הייתה טעימה כתמיד, גבינת הפקורינו המומסת בתוך הנקניקייה פרצה לעבר המזלג שלי כאילו רצתה לומר "אכול אותי בעודי חמה", הבשר היה טעים וליווי הפירה הנימוך והכרוב היו מצוינים כתמיד.



שמה המלא של מנת השניצל יש להודות לא עושה עימה חסד, אלא שמדובר במנה מהנה של שניצל גדול עם פרמזן מוקרם ועגבניות. כמויות הרוטב מדודות כך שאינן הופכות את השניצל לסמרטוטי אלא מותירות אותו במרקמו הטבעי והטעים.




אני חייב לציין עוד מספר מנות שניתן למצוא בתפריט אותן טעמתי בהזדמנויות אחרות. מנת בף בורגיניון על אף שאינה המנה הקלאסית, מעניינת וטובה בעיקר לערבי חורף. צלחות הנקניקים והגבינות מציגות מבחר יפה של הקולינריה האירופאית וסלט הרוקפור על אף שמכיל ירקות בריאים גם הוא טעים מאוד.

היינו אמנם ארבעה אנשים סביב השולחן אך בחרנו להזמין רק שני קינוחים פאי לימון ופאי שוקולד. להפתעתנו הרבה הגיעו לשולחננו ארבעה קינוחים מתנת הבית. להזמנה שלנו התווספו פאי אגסים ופאי גבינה.

כמי שעבד בקונדיטוריה ולמד להעריך קינוחים בדרך מעט שונה, אני מוריד את הכובע בפני המארחת שלנו לא בגלל ההפתעה הנעימה, אל בגלל שגיליתי כי היא זו שהכינה את עוגות הפאי הנהדרות שאכלנו. לא נותר פירור מעוגות הפאי, ואילו לא היינו עוצרים את עצמנו גם הצלחות היו נאכלות.




בצקי הפאי היו פריכים, נימוחים ומהטובים שאכלתי מעודי. פאי הלימון הצטיין במראהו וטעמו העדין, פאי השוקולד נראה כאילו ריחף מעל עננים כשהוגש מעל אבקת סוכר, פאי האגסים בקרם שקדים היה קלאסיקה בהתגלמותה ופאי הגבינה המדמם היה נ-ה-ד-ר!
כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה כוונה טובה בקלאסיקות של עולם הקינוחים.


איציק צדק – "אין יום גאווה מוצלח בלי לגמור בטשרניחובסקי 6" ואני אוסיף – אין כמו טשרניחובסקי 6 כדי לנקות את הראש, לאכול טוב ולצפות על תל אביב הקדחתנית מתוך הפינה המושלמת בעיר.

יום ראשון, 21 במרץ 2010

המטבחון - אנתרופולוגיה בשירות הקולינריה


בשנה האחרונה צעדתי לראשונה בחיי בין סמטאות שכונת כרם התימנים עליהן לא ידעתי דבר, על אף היכרותי עם שוק הכרמל וסביבתו. הייתה זו חוויה נפלאה, הסמטאות הזעירות, המבנים הנושנים שאופיים הנפלא נשמר משך כל השנים. לכן מפתיע היה להיתקל בשני בניינים, חריגים בארכיטקטורה של הכרם, ששופצו באופן רהבתני והעלו בזיכרוני ארכיטקטורה ברלינאית המשלבת בטון וצבעים קרים בתוספות עץ רך. מראה המבנים הללו הזכיר באופן מיידי את נווה צדק, שאיבדה את אופייה הייחודי עם כניסת הנובורישים שהפכו את המבנים הצנועים למנומנטים גרנדיוזיים של בטון, ואת השכונה לאחד המקומות היקרים ביותר בארץ.



לפני שלושה שבועות סיירתי בנחלאות ירושלים ובשוק מחנה יהודה הסמוך להן בהדרכתו הנפלאה של דר' ניר אביאלי, אנתרופולוג שעיקר התמחותו היא אנתרופולוגיה של אוכל. היה זה שיעור מסכם לקורס בן 7 מפגשים עליו כתבתי כאן בעבר.

במהלך סיורנו בנחלאות שמעתי לראשונה בחיי את המונח ג'נטריפיקציה. ג'נטריפיקציה הוא מונח הבא לתאר את חדירתן של אוכלוסיות ממעמד בינוני-גבוה לתוך שכונות מגורים נחשלות. "התברגנות שכונות" אך לא רק - שכן זוהי רק אחת מתוצאותיו של תהליך רחב.

התוספות הארכיטקטוניות המודרניות שחדרו לכרם התימנים מהווים חלק מתהליך הג'נטריפיקציה בשכונות בולטות בתל אביב וירושלים. לפני הכרם היו אלה שכונת נווה צדק , נחלת בנימין ואיזור אנדרומדה ביפו. בירושלים ניתן למצוא את התהליך בנחלאות, עין כרם, המושבה הגרמנית, טלביה ועוד.

אין ספק שרווחת תושבי שכונת נווה צדק כיום הינה לעין ערוך גבוהה הרבה יותר מזו שהייתה בשכונה כשאבי עלה ארצה בשנת 1968 והתגורר בבית דודו ברחוב שבזי. גם המשיכה התיירותית אל השכונה גדלה עשרות מונים ולראיה הסיורים המאורגנים לשכונה, בתי הקפה הקוקטיים, המסעדות החדשות, מבחר האמנים המציגים את ביתם כסטודיו פתוח ושיפור תוואי השכונה והשירותים העירוניים המוצעים לתושביה.

את קסמה הבראשיתי של השכונה אחריו תרים התיירים בבקרם בה, לא ימצאו עוד. השכונה אמנם יפה ופסטורלית מאוד, אך לא נותר בה קמצוץ ממה שהג'נטרי "החריבו" מבלי להתכוון לכך. לא תוכלו למצוא יותר את רוז'ה מתווכחת עם מסעודה על הרעש בין 14 ל-16, לא תמצאו יותר את ילדי השכונה משחקים בכדורגל בין כבישי השכונה, אפילו את ג'ולי שעד לפני מספר שנים חיממה את האוכל המצרי המשובח שלה על פתיליות במסעדה שהכילה בדוחק רב 2 שולחנות כבר לא תמצאו שם.



מרבית תושביה המקוריים של שכונה זו כמו של האחרות אותן ציינתי, עזבו, הגבול המטושטש שבין המרחב הציבורי לזה הפרטי הפך ברור, מוגדר ומגודר, ריחות התבשילים הביתיים הפכו לריחות פיח הג'יפים העירוניים והפיוז'ן וזיכרונות מהשכונה של פעם ניתן היום למצוא רק בקטעים מסרטים נוסטלגיים כמו קזבלן.

תהליך דומה עובר גם על שכונת כרם התימנים התחומה מדרומה בשוק הכרמל, מצפונה ומזרחה ברחוב אלנבי ובמערבה ים. אותם שני בניינים אליהם שמתי לב לפני כשנה, הולכים ומתרבים בקצב איטי יחד עם עלייה דוהרת במחירי הנדל"ן והופעתן של מסעדות "שוק" לאניני טעם לצד מסעדות פועלים.

אני מודה שלא תכננתי לבקר באזור ואלמלא הייתה זו יד המקרה שהביאה אותי יחד עם עמי בצהרי יום שישי לפני מספר שבועות לשכונה סביר שגם לא הייתי פוקד אותה עד לסיום תהליך הג'נטריפיקציה שלה, או אז תהפוך בנקל ליעד נוסף לסיורי התיירים וקורסים לצלמים חובבים. עתה משמצאתי את הפנינה הזמנית הזו, אשוב לחקור ולמפות את רזיה הקולינאריים.

בפינת הרחובות רבי עקיבא וגדרה שוכן נושא המחקר הראשון שלי – המטבחון. המטבחון היא מסעדה שנושקת לשוק הכרמל הומה האדם מחד ומאידך ריחוקה מספר מטרים מהציר המרכזי, מותיר אותה שקטה וכמעט אנונימית למי שחולף על פני הדוכנים בתוך השוק.




במבט ראשון נראית המסעדה כמסעדת פועלים קלאסית, הן במבט חטוף על התפריט והן מבחינת הנקיון הכללי. אפילו החתול שהוא לוגו המסעדה, מגובה בחתול אמיתי ומציק. למרות זאת עולות מספר תהיות שרק בביקור השני יכולתי לשייכן לתופעה אליה התוודעתי לאחרונה.

ראשית, אני מרגיש חובה להתייחס לעובדי המסעדה. המלצריות הן אחד המחזות הביזאריים ביותר שנתקלתי בו. חיוך מאולץ ונחמדות השמורה למדריכות מטווחים צהליים, לבוש שוודאי נרכש במכירת סוף העונה של הסדרה תהילה ואקססוריז פלסטיק-שיק. בביקור השני הצלחתי לצפות בעובדי המטבח שחלקו מצוי מצידו השני של הכביש, מול מרפסת המסעדה. האנשים שיצאו ונכנסו לשם הזכירו לי את תיאוריו של אנתוני בורדיין בספרו "סודות מחיי המטבח" את אנשיו שלו.

"..אולי פרטי הקריירה הפחות ממזהירה שלי יוצרים אצלכם את הרושם, שטבחי הפס הם תמהונים מפגרים ובלתי מוסריים מכורים לסמים, פליטים, ערב-רב עברייני של שיכורים, גנבים, זנזונות ופסיכופתים. אתם לא רחוקים מן האמת, אם כך. העסק הזה, כפי שמסביר זאת סקוט בראיין, השף המוערך בכל שלושת הכוכבים, מושך אליו "אלמנטים מן השוליים", אנשים שדבר מה בחייהם השתבש ללא תקנה. אולי הם לא הצליחו לסיים את התיכון, אולי הם בורחים מפני משהו – אישה לשעבר, היסטוריה משפחתית מחורבנת, צרות עם החוק, חור עלוב בעולם השלישי שאין בו שום אפשרות להתקדם. או אולי, כמוני, הם פשוט אוהבים להיות כאן."

אוכלוסיית הסועדים נעה בין תושביה החדשים של השכונה, בורגנים לובשי שרוולים וסנדלים מלווים בעגלת תינוק יוקרתית, סטודנטים לאומנות שכנראה שמחליפים אקססוריז עם המלצריות, חבורות צעירים שגילו את השכונה זה מכבר וצמאי דעת כמוני. תושביה המקוריים של השכונה אינם פוקדים את המקום ואם כן אינם מובחנים.

האוכל, מוגדר כאוכל ביתי. ממבט חטוף בתפריט המוצג על קירה הפנימי של המסעדה אכן מדובר באוכל ביתי, אם כי לא ברור לאיזה בית שייך. בין המנות העיקריות תמצאו קיבוץ גלויות שיערב לכל חיך שיבקש לפקוד את המסעדה. כך תמצאו מג'דרה לצד לזניה, מוסקה לצד גיבץ', חמין צמחוני לאוכלי העשב המודרניים שבינינו וקוסקוס. במנות הראשונות שוכבות מנת כבד קצוץ מסורתית לצד סלט רוקפור וסלט טבולה לצד לביבות בטטה. אכן ערב רב של טעמים ביתיים.


במבחן הטעימות התגלה המטבחון כאופציה לא רעה לארוחת בוקר משביעה וכארוחת צהריים טעימה במחירים בינוניים. אמליץ בחום על החמוצים שהזכירו לי את אלו שאימי מכינה, ארוחת הבוקר העשירה, הממולאים והקוסקוס. גם הכבד הקצוץ זכה לחיסול ממוקד אם כי טוב היה לו היו מסירים ממנו מעט ממתיקותו. אפילו בפולניה הוא לא מתוק.


לסיכום, אין עוררין באשר לטריות המוצרים, השירות המוזר, האוכל הטעים ולכך שצריך למהר ולמצוא את מסעדות המקור של השכונה בטרם יתפוס תהליך הג'נטריפיקציה תאוצה ולא יוותר להן זכר. למטבחון, אשוב גם בעתיד לאכול ולצפות.

שלכם,
קובי קלייטמן

יום שבת, 31 באוקטובר 2009

קסמים לא רק באגדות - מל ומישל

בדומה לצעידתה של דוגמנית נעולת עקבי מחט על מסלול דוגמנות, גם מסעדה צריכה לדעת את דרכה בנבכי מתחרותיה על הררי הסגנונות הקיימים בארץ ובתל אביב בפרט. מל ומישל מהלכת קסמים מעל לכל אלו המכנות עצמן מסעדות רומנטיות וממצבת עצמה (בקלות יחסית יש לציין) כאחת המסעדות הקסומות, אינטימיות ורומנטיות שפגשתי בשנים האחרונות.

מעוצבת באלגנטיות איטלקית כפרית, קוקטית וכמעט שאינה בולטת לרחוב בן יהודה הסואן, נחה לה מסעדת מל ומישל כפנינה איתנה בזרמים חזקים. מסעדה בכל מובן המילה לו אנו מייחלים בכל פעם שכפות רגלינו דורכות במה שלא אחת נותר לא יותר ממעטפת. במקרה מל ומישל יש מעטפת, יש תוכן ויש על מה לספר.

בין פנים המסעדה לרחוב הגועש מפריד חצי וילון תחרה שמספיק לשיכחה מטרדות היום ושקיעה למהות אחרת. אינני ממליץ על ישיבה בצידה החיצוני של המסעדה שם תאבדו כל תחושה שתיארתי עד כה למרות שתוכלו "להנות" מטיבול ניקוטין ופחמן חד חמצני ייחודיים.

בפתחו של ערב במסעדה מוגש לחם ע"ח הבית. הלחם משובץ פרי יער יבש ומעט מטוגן לדרגה המזכירה פרנץ' טוסט עבה. יחד עם הלחם מוגשת באופן מסורתי צלוחית שמן זית בצירוף חומץ בלסמי. כבר בפעם הראשונה שביקרתי במקום שמתי לב למתקתקות יתר מעניינת מאוד מכיוון הבלסמי או אז התברר כי במל ומישל עושים שימוש בחומץ בלסמי מיושן ומצמצמים אותו לכדי הדגשת מתיקותו.

הפעם האחרונה בה ביקרתי במל ומישל התקיימה בנוכחותם של 3 מלווים שנועם השיחה עימם יחד עם 2 בקבוקי יין רוסו מונטפוליצ'יאנו 2006, טוסקנה הותירו אותנו מרוצים ומחייכים משך כשעתיים וחצי. עמי, אבי ואיתן אשר בררנותו וחקרנותו של כל אחד מהם (כולל אותי כמובן) בתחום הקולינארי עולה על האחר הסבה לי עונג וציפייה לבאות.

התפריט מחולק כמיטב המסורת האיטלקית לאנטיפסטי, Primi ו- Secondi על אף שהדמיון בין איטליה והתפריט על מרכיביו ואופן הכנתם חלקיים בלבד, אם כי אין בכך כל פגם שהרי המסעדה מגדירה עצמה איטלקית-אירופאית-ים תיכונית (שילוב המאפשר כמעט הכל מהכל). טוב עשו בעלי המסעדה שצירפו לתפריט תפריטון צידי המכיל Picola – מנות שחלקן קיים ב – Primi ומגיעות כמאמר התפריט קטנות יותר (ובכך פתרו לסועד הישראלי דילמות רבות).

בין המנות הראשונות שראויות לשבח מצאתי אספרגוס בצבע ירוק משגע שבישולו הופסק בדיוק רב ואז נצרב בעדינות שהותירה בו קריספיות וטעם נפלאים עם ביצה עלומה. מנת ירק שוק בציר עגל ולימון התגלה כקולורבי מבושל בציר חלומי ונושנש מבלי להותיר זכר גם לציר. מנת קרפצ'יו קלאסי עם מלח גס, שמן זית, בלסמי, אורוגולה ופרמזן זכתה גם היא להוקרה רבה. מנת סרדינים כבושים זכתה להתלהבות פחותה בשל מליחות יתר, שלי דווקא לא הפריעה. תלונה אחת אני חייב לציין – בכל הפעמים בהם ביקשתי לטעום מהברזואולה של מל ומישל התברר כי היא חסרה. יש שתי אופציות – להוריד אותה מהתפריט או לשלוח לי מנה הביתה.

עד כאן בקבוק יין ראשון.

הגיע זמנן של המנות העיקריות לפרוט על נימינו. התרשמתי מאוד מהפוטנציאל הממומש של נקניקיות הבית המורכבות תערובת עגל, בשר לבן וגבינת פיקורינו, חגיגה אמיתית, כל ביס מהנקניקיות קירב אותי לאלוהים ועד שיצאתי מהמסעדה צמח לי שטריימעל (מזנבת בעברית) על הראש. מנה נוספת שהרשימה אותי היא ניוקי פריזאי (gnocchis à la parisienne) שהוא ניוקי העשוי מבצק הדומה לבצקן של פחזניות, מבושל וצרוב בגבינה - מעדן אמיתי. מנה נוספת שראויה לציון היא מנת נתחי הסינטה שהזמנתי באחת הפעמים, הנתחים הסבו לי עונג רב במידת עשייתם, כפי שהתבקש, ובטעמם המצוין.

בעוד בלוטות הטעם מגורות, אציין בקינוחים את הטירמיסו כחוויה מתקנת לכל מי שטועם אותו. השירות במקום שקט, אדיב, אלגנטי, סבלני ומקצועי מאוד והרי לשם כך ראוי להשאיר טיפ מכובד.

ככלל אוכל להפליג ולספר עוד ארוכות אודות התאהבותי במקום, אלא שעוד אני כותב שורות אלו עולות בי תמונות, ריחות וטעמים מציפים את חלל פי. כל שנותר לי הוא לשלוח אתכם עם פתק מחובש השטריימל הטרי לפינה הקסומה של מל ומישל.

עד כאן בקבוק יין שני.

שלכם,

קובוש

יום שלישי, 25 באוגוסט 2009

תמונות מאתמול בערב
















שלכם,
קובוש


יום שלישי, 14 ביולי 2009

האם מצאתי את ברצלונה בלה צ'אמפה דל מאר?

לפני מספר שנים הייתי בטיול סופשבוע מטעם העבודה בעיר ברצלונה שבספרד. באחד הערבים הזמין אותנו הבעלים של החברה לפאב מדהים, שעל יופיו עלה רק יופיו של הקהל (הקווירי ברובו) שנכח במקום. לאחר ששטפנו את העיניים במראות הנעימים פרשתי ביחד עם עוד 4 אנשים והתחלנו לצעוד ברגל אל חזרה אל המלון.

כידוע, הקיבה הישראלית אינה מבדילה בין שחרית היום לדמדומיו. לכן, לאחר דיון קצר, החלטנו למצוא מקום שישביע את רעבוננו. במקרה, ממש במקרה, באחת הסמטאות הצדדיות תפס את עינינו טאפס בר שכונתי.

קסמו של המקום נבע משני אלמנטים: מקריות - מציאתו של המקום לא הייתה מתאפשרת אלמלא היינו תועים ברחובות ברצלונה, ואותנטיות - את הטאפס בר אכלסו מקומיים בלבד ואיש מבעלי המקום לא דיבר שפה אחרת מלבד ספרדית.

בכל טיול אני מוצא את עצמי מחפש את אותם מקומות שרגל תייר טרם הספיקה לדרוך בהם – כזה היה המקום. התחושה הנפלאה שליוותה את כולנו, החל ממציאת המקום וכלה באוכל (נפלא, מעניין, ציורי וטעים הם רק חלק מהתארים ההולמים את המנות שטעמתי שם), מלווה אותי עד היום.

במשך 3 השנים הבאות ביקשתי למצוא את המקום שיעלה בי שוב את אותן תחושות, שיצליח להחזיר לי את הורוד ללחיים. החיפוש אחר טאפס בר ראוי בארץ הקודש התגלה כעקר, עד ליום בו הופיעה "לה צ'אמפה דל מאר" ברחוב הארבעה בתל אביב.

מהם בעצם הטאפס? המונח מתאר מנות דגים, בשר וירקות המוגשות בכלים קטנים. בין הטאפס ישנן מנות הקרויות "פינצ'וס" (שיפוד,עוקץ) משום שהן משודכות ללחם על ידי קיסם. עיקרו של עניין הוא שטאפס בר ספרדי טיפוסי משמש מקום מפגש לחברים אחרי שעות העבודה.

היום בו גיליתי את "לה צ'אמפה דל מאר", היה יום של דה ז'ה וו חזק והחלטה על חזרה למקום עוד 3 פעמים בהרכבים שונים. המקום מתאים בדיוק לשעות בהם הרוב השפוי מסיים את עבודתו במגדלי המשרדים הסמוכים ויוצא אל הרחוב.

האכילה בלה צ'אמפה אינה מסתכמת באכילה בלבד, זוהי חוויה שלמה של מוסיקה טובה, שירות קשוב, אוכל בעזרת קיסמים וידיים וכן קאווה מצוינת (יין לבן תוסס או ה"שמפניה" הספרדית).

המקום מכיל בר עץ ארוך, שולחן אחד המורכב מחלקה העליון של חבית יין מלווה בכיסאות בר (או מעבדה כפי שאני קורא להם) ושולחנות מדף הצמודים לקירות המקום. בכל מקרה בין אם בעמידה או בישיבה, התפריט רשום על לוח ארוך מעל לראשי המלצרים שמאחורי הבר.

התפריט מחולק לטורים, כל אחד בתחום שונה (בשר, דגים, מנות קרות, מנות חמות). למרות שהכתב הוא אותיות עבריות, יכול התפריט לאתגר גם את מיטב הבלשנים הארצישראלים מאחר והמילים עצמן בשפה הספרדית. עזרת המלצרים נחוצה, אך לא במאת האחוזים, שכן חלק מהמנות מוכנות במקרר המחופה זכוכית, חלקן האחר תלוי (נקניקים) או מונח במקרר נוסף (גבינות) כך שניתן לבחור עצמאית.

בפעמים בהן הייתי במקום השתמשתי בטכניקות שונות. טכניקה אחת היא "טכניקת הטור המתחלף". משמעות טכניקה מסתורית זו היא בחירת המנה בעלת השם הסקסי ביותר מכל טור בלוח. טכניקה אחרת ואלגנטית פחות היא "טכניקת האצבע" בה אני מצביע על מנות שאני רואה במקרר או כאלו התלויות. החשש ממחסום השפה מופחת במקרה זה לחצי.

כפי שציינתי השירות הוא מהטובים שחוויתי בארץ, בהתחשב בהווי המקום. בבואכם בפעם הראשונה למקום ייערך עבורכם סיור אוריינטציה בתפריט הקיר, אחריו אני מבטיח לכם שלבד משבבי מידע קלושים לא תזכרו דבר. כך פותחה טכניקת "המלצר הוא בשבילך, שמור עליו" בה ניתנה לבחור המקסים שעמד מולנו הזכות לבחור את המנות בעצמו, עם מספר כללי מסגרת פשוטים. הוא עשה את עבודתו נאמנה בזמן שחברי ואני נהנינו עד מאוד.

בפעם האחרונה, כבר יכולתי לקיים דו שיח אמיתי עם המלצרים אודות המנות שאת חלקן בחרתי, ואחרות אותן טרם טעמתי הומלצו והוכיחו עצמן כמנצחות. קשה לטעות כשרובן המכריע של המנות מצוין.

אל תשכחו ללוות את המנות בקאווה המגיעה בכוס או בקבוק ובדרגות מתיקות/יובש שונות. הקאוות שטעמתי היו קאווה סמי סקו (חצי יבש) במתקתקות ויובש עדינים, וברוט שהייתה יבשה יותר והתאימה מאוד למנות שעירבו בתוכן פירות ים.

בין המנות שאכלתי בלה צ'אמפה וראויות לציון לשבח תמצאו המבורגר קטלוני קטן עם פפריקה מעושנת, המשווה לבשר טעם מעושן עדין שמעולם לא דמיינתי קודם לכן, קוביות סלמון כבוש, סלט תפו"א עם פרג (לא האמנתי שפרג יכול לבוא לידי ביטוי בצורה מחמיאה כל כך), סרטן רך שריון מטוגן בפירורי לחם ומוגש בליווי רוטב אלי אוליו מושחר בדיו דיונונים, מנה אלוהית של שיני שום מתקתקות (לא לדאוג – הבל הפה אינו מושפע), ברזואולה ועוד.

העלות הממוצעת של ארוחה לאדם, כולל 2 סבבי קאווה, מגיעה לפחות ממאה שקלים. השתדלו לבוא לפחות בזוג, כך תוכלו לטעום מגוון גדול יותר של מנות. והטיפ הכי חשוב - הגיעו סמוך לשעת הפתיחה, כשהמקום איננו מלא, לפחות בפעם הראשונה.

אם אתם מגיעים ללה צ'אמפה בלי מצב רוח, סביר מאוד שהמקום ירומם אתכם. אם בכל זאת הצלחתם להישאר מצוברחים, בקשה אישית לי אליכם – עזבו את המקום. אתם מקלקלים את האוכל. אל תפסחו על המקום המופלא הזה ואל תתבלבלו עם המסעדה ששוכנת לידו (היא לא באותה הליגה).

!Buen Provecho
Kubush

יום רביעי, 15 באפריל 2009

לא שבעתי בביאלה


ביום רביעי האחרון החלטנו ללכת לביאלה. ביאלה הא מסעדה ברחוב הארבעה בתל אביב, מקום שחלפתי על פניו פעמים רבות, אך לאו דווקא נמשכתי להיכנס פנימה למטרת ארוחה מלאה. הסיבה לדעתי נעוצה בכך שהוא מזכיר יותר בית קפה מאשר מסעדה בעיצוב הפתוח להתבוננות סקרני הרחוב.

ההחלטה ללכת לביאלה נפלה היות ורצינו לאכול ארוחה משביעה אך לא כבדה מדי. נכנסנו למקום שהיה ריק מאדם (חוץ מצוות המקום כמובן). אני חייב לציין שבמרבית המקרים בהם פסחתי על המקום, תפוסתו הייתה גבוהה. כנראה שהכנות למימונה הכריעו את הכף עבור רבים. למרות שהמקום התמלא מעט במהלך ארוחתנו, יצוין כי השירות היה קשוב וידידותי לכל אורכו.

ברחוב הארבעה בו מספר מסעדות לא קטן יחסית לאורכו המוגבל, כולן אינטימיות באופן יחסי או סגורות לחלוטין בפני הרחוב. ביאלה לעומת חברותיה מאוד מוארת, כולה זכוכיות שקופות ועושה רושם חובבני יותר מחברותיה המקיפות אותה משני עברי הרחוב. מהלך ישיבתנו בביאלה התחזקה עמדתי זו כיוון שרבים נכנסו אליה בבקשה לבחון את התפריט – חלקם נשארו לאכול וחלקם המשיכו הלאה. הייתה זו הפעם הראשונה שפגשתי בתופעה זו. מבחינת המסעדה, אני חושב שזה ממצב אותה כידידותית אבל לא משכנעת מספיק, מבחינת האנשים מדובר במעשה די מטופש שהרי אם לא נשא חן בעיניהם התפריט, לאן ילכו? למסעדה אחרת ברחוב בה לא יוכלו לבחון את התפריט מבעוד מועד? או שיפנו למסעדה שתדחה את כניסתם משום שלא הזמינו מקום מראש?

בחינת התפריט והמנות המיוחדות שצוינו על גבי לוח ירוק גדול על הקיר, אכזבה אותי מעט. מבחינת המנות העיקריות והשתייה כל מה שציפיתי לו התקיים ואף יותר. לעומת זאת, המנות הראשונות כמעט ונעדרו לחלוטין מהתפריט לבד מכ-4 סוגי סלטים, חציל ומרקים. דווקא במקום המתהדר בגישה טבעית, יכול היה להיות היצע כל כך גדול של מנות פתיחה מצוינות. התוצאה הסופית הייתה הזמנת מנת מוסר ים על מצע שקדים ירוקים, עלי גפן קצוצים גס ופטרוסלינון מסולסל ברוטב יוגורט מנוקד בסומק ומנת סלט קינואה אדומה עם נתחי חזה עוף ושתי כוסות מיץ תפוחים סחוט טרי.


בהזדמנות זו אגלה סוד קטן. מיץ תפוחים סחוט טרי יכול לקנות את עולמי ולעשות אותי מאושר ברגעי שתייתו המעטים. כך היה גם כאן המיץ היה משובב נפש.

היות והיינו הראשונים להזמין במסעדה, המנות הגיעו חיש אל שולחננו מוגשות בצורה נאה על הצלחות. דג המוסר נצלה בצורה טובה מאוד ולא נחרך והתייבש בשוליו כפי שקורה לא אחת במסעדות שונות (גם במסעדות יוקרה). המצע עליו הונח הדג היה טעים, אם כי השקדים הירוקים היו אנמיים מדי וטעמם אבד מעט ביוגורט למרות שהיה עדין. את הסומק יכולתי לראות אבל גם טעמו לא הדגים נוכחות כפי שציפיתי. מנת הסלט הייתה גם היא טעימה אם כי אולי עדיף היה אילו הייתה מוגשת עם דגש על יותר קינואה ופחות עלי חסה וחבריהם ז'וליוני הגזר. ההרגשה שהקינואה התבזבזה על מאבק טעמים עם עלי החסה הרבים דמתה לתחושת החמצה.


לקינוח הזמנו מוס שוקולד 70% ללא סוכר ומוס לימון ויוגורט. מוס השוקולד היה מצוין ונעדר סוכר כפי שהובטח, הקצפת הקלה שהשלימה אותו ממעל השתלבה מצוין ובסה"כ נהניתי מהמנה. כשמוס הלימון ויוגורט התקרב לשולחננו לא הבנתי למה מביאים לנו קערת מרק עמוקה, חששי התבדה כשגילינו שזו פשוט צורת ההגשה. המנה הונחה על מצע של פירות יער (פטל וחמוציות) וזכתה לציון סביר מינוס בעיקר בשל חמיצות פירות היער והקרום המוזר שהיה סביב כיפת המוס.

נסכם בכך שהמנות היו סבירות בטעמן אם כי בהחלט מתחת למצופה. התפריט חייב לעבור שדרוג ותוספות. לצערי, שבע לא יצאתי. נכון, עכשיו יאמרו המלעיזים, הוא שמן, יש לו ראש שמן, הוא אוהב לאכול – את כל זה הרצתי בראשי עת כתבתי את שאני כותב והתוצאה הייתה רעב גדול עוד יותר. המנות לא מתאימות למי שבונה על ארוחה שתשביע אותו במחיר הוגן. סה"כ עלות ארוחת הצהריים שלנו הייתה 220 ₪ (כולל קפה הפוך אחד).

קובי kubush