שניצל שניצל תרדוף

עת הקרה פקדה את מדינתנו, יצאתי לשמור עליה במחוזותיה הדרומיים של מדינתנו הקטנה שמא תברח ולא אספיק לחוות אותה. ינואר 2008 יישמר בזכרוני לדראון עולם הפעם הראשונה בה יצאתי למילואים. התחיילתי ביחידת האם שלי ויצאתי דרומה. מסתבר שהקור של תל אביב שונה מאוד וחם הרבה יותר מהקור המצוי בקו אשקלון דרומה.

24 ימי מילואים לא הולכים ברגל (נו בטח אין לאן לברוח) יחד עם זאת מספקים חוויה מסוג אחר. חוויה שלעיתים נתפסה כחיובית - אחלה חבר'ה, קפה טורקי טוב ... ולעיתים כשלילית - בעיקר כשהשיניים נקשו מקור וגדר העמדה קפאה מעוצמת הרוח שהתלוותה לגשם העז שבמקרה דנן היה רחוק מלהיות גשם ברכה (מי משקה חול?!).

במקום בו עשיתי את שירות המילואים, אין מטבח פעיל. המטבח מכונה "מטבח מחמם". משמעות הדבר היא שהמטבח מקבל ארוחות מוכנות מאתר מרכזי, שומר על חומן של המנות עד לשעת האוכל ומגיש אותן. מצד אחד חשבתי שיש יתרון גדול בדבר שכן תורנויות המטבח של החיילים והחיילות במקום מאוד קלות ומאידך טוב שהטבח הצבאי רק מחמם ולא מכין את האוכל אחרת לא כל כך בטוח שהיינו באמת אוכלים (סיבה לדיאטה?).

השעות המוזרות שבהן אכלנו את 3 הארוחות היומיות לא הוסיפו לחוויה המתקנת ותחושת בית האבות (האוכל המחומם, ארוחת ערב בצהריים, ארוחת בוקר בלילה) רק הלכה והתגברה. לא די שטווח הגילאים שלנו היה 27-37 כל החיילים הסתכלו עלינו כעל כאלו שפס מקומם על פני האדמה.

מאחר ומדובר היה במטבח מחמם ארוחות הבוקר הכילו מעדנים, לחם, תה ובמקרה הטוב חביתה שלמרבה ההפתעה כן הוכנה במקום ולא הגיעה מן המוכן. ארוחות הערב הכילו את אותם המרכיבים עם ליווי של שאריותיה הצמחוניים של ארוחת הצהריים.

ארוחות הצהריים בתחילה נתפסו כלא רעות בכלל בהתייחס ליכולות הצבא. הארוחות הכילו - מרק, קוסקוס עם ירקות, שניצל ב-4 צורות שונות (מטוגן, צלוי, אפוי, טבוע בשמן), עוף, דלעת שלא נגמרה מעולם ובכל פעם הוגשה אפויה ונטולת טעם, שמן עם קצת אגרול, 4 סוגי סלטים שאף אחד לא התרשם מהם אף פעם יותר מדי וכמובן שניצל טבעול קשה כאבן (בפקודה!) לצמחונים שבינינו.

הכל היה טוב ויפה בימים הראשונים, לא אגזים אם אומר שאפילו בשבוע הראשון, אבל בשלב מסויים מיצינו את נושא השמן והשניצלים שהפכו רפטטיבים יותר ממה שהדמיון יכול היה לספוג. תהיות החלו להעלות לגבי בריאות החיילים במקום ובריאותינו שלנו אנו, האם שניצל שניצל נרדוף לעולם ועד?! האם שמן הוא מרכיב תזונתי חשוב כל כך שלא ניתן להסתדר בלעדיו או שמא לאגף הלוגיסטיקה של צהל הסכם סודי עם מפעלי קנולה ובתי החולים בסביבה המחייב אותו לשמן כל דבר עד כדי הצפה ופינוי למערך הקרדיולוגי הקרוב?

אני חייב לציין שהחיילים הסדירים במקום המורגלים לאוכל חודשים כנראה שאינם מרגישים במחנק שאותו הרגשנו אנחנו (אזרחים בשוטף וחיילים התורמים את חלקם ובריאותם למדינה בעת קריאה), או שהשמן קיבע בהם חיוך רחב שלא איפשר להם להביע רגשות אחרים.

את הזמן שהיינו צריכים להעביר בין השמירות, האוכל והקור העברנו בנסיונות למוסס את תחושות השובע אותן חשנו באמצעות הרבה קפה שחור וחטיפים שרכשנו מפעם לפעם בשקם הארעי שהיה במקום.

לפעמים בית הקפה אליו אנו מורגלים או המסעדה הטובה אליה הלכנו רק לפני יומיים יכולים להיראות כל כך רחוקים ובלתי מושגים. אולי זה הקסם שבשירות המילואים - חוויה לאחדים ואסון לאחרים אבל חוויה משותפת לחלק הארי בעמנו, חוויה שבין אם היא חיובית או שלילית יש אנשים טובים לחלוק אותה עימם.אם מישהו מחברי למילואים קורא שורות אלו - שמחתי להכיר כל אחד ואחד מכם, בזכותכם 24 ימי השניצל עברו בצורה הנעימה ביותר שיכולתי לקוות.

בהצדעה,

רס"ל kubush