יום רביעי, 15 באפריל 2009

לא שבעתי בביאלה


ביום רביעי האחרון החלטנו ללכת לביאלה. ביאלה הא מסעדה ברחוב הארבעה בתל אביב, מקום שחלפתי על פניו פעמים רבות, אך לאו דווקא נמשכתי להיכנס פנימה למטרת ארוחה מלאה. הסיבה לדעתי נעוצה בכך שהוא מזכיר יותר בית קפה מאשר מסעדה בעיצוב הפתוח להתבוננות סקרני הרחוב.

ההחלטה ללכת לביאלה נפלה היות ורצינו לאכול ארוחה משביעה אך לא כבדה מדי. נכנסנו למקום שהיה ריק מאדם (חוץ מצוות המקום כמובן). אני חייב לציין שבמרבית המקרים בהם פסחתי על המקום, תפוסתו הייתה גבוהה. כנראה שהכנות למימונה הכריעו את הכף עבור רבים. למרות שהמקום התמלא מעט במהלך ארוחתנו, יצוין כי השירות היה קשוב וידידותי לכל אורכו.

ברחוב הארבעה בו מספר מסעדות לא קטן יחסית לאורכו המוגבל, כולן אינטימיות באופן יחסי או סגורות לחלוטין בפני הרחוב. ביאלה לעומת חברותיה מאוד מוארת, כולה זכוכיות שקופות ועושה רושם חובבני יותר מחברותיה המקיפות אותה משני עברי הרחוב. מהלך ישיבתנו בביאלה התחזקה עמדתי זו כיוון שרבים נכנסו אליה בבקשה לבחון את התפריט – חלקם נשארו לאכול וחלקם המשיכו הלאה. הייתה זו הפעם הראשונה שפגשתי בתופעה זו. מבחינת המסעדה, אני חושב שזה ממצב אותה כידידותית אבל לא משכנעת מספיק, מבחינת האנשים מדובר במעשה די מטופש שהרי אם לא נשא חן בעיניהם התפריט, לאן ילכו? למסעדה אחרת ברחוב בה לא יוכלו לבחון את התפריט מבעוד מועד? או שיפנו למסעדה שתדחה את כניסתם משום שלא הזמינו מקום מראש?

בחינת התפריט והמנות המיוחדות שצוינו על גבי לוח ירוק גדול על הקיר, אכזבה אותי מעט. מבחינת המנות העיקריות והשתייה כל מה שציפיתי לו התקיים ואף יותר. לעומת זאת, המנות הראשונות כמעט ונעדרו לחלוטין מהתפריט לבד מכ-4 סוגי סלטים, חציל ומרקים. דווקא במקום המתהדר בגישה טבעית, יכול היה להיות היצע כל כך גדול של מנות פתיחה מצוינות. התוצאה הסופית הייתה הזמנת מנת מוסר ים על מצע שקדים ירוקים, עלי גפן קצוצים גס ופטרוסלינון מסולסל ברוטב יוגורט מנוקד בסומק ומנת סלט קינואה אדומה עם נתחי חזה עוף ושתי כוסות מיץ תפוחים סחוט טרי.


בהזדמנות זו אגלה סוד קטן. מיץ תפוחים סחוט טרי יכול לקנות את עולמי ולעשות אותי מאושר ברגעי שתייתו המעטים. כך היה גם כאן המיץ היה משובב נפש.

היות והיינו הראשונים להזמין במסעדה, המנות הגיעו חיש אל שולחננו מוגשות בצורה נאה על הצלחות. דג המוסר נצלה בצורה טובה מאוד ולא נחרך והתייבש בשוליו כפי שקורה לא אחת במסעדות שונות (גם במסעדות יוקרה). המצע עליו הונח הדג היה טעים, אם כי השקדים הירוקים היו אנמיים מדי וטעמם אבד מעט ביוגורט למרות שהיה עדין. את הסומק יכולתי לראות אבל גם טעמו לא הדגים נוכחות כפי שציפיתי. מנת הסלט הייתה גם היא טעימה אם כי אולי עדיף היה אילו הייתה מוגשת עם דגש על יותר קינואה ופחות עלי חסה וחבריהם ז'וליוני הגזר. ההרגשה שהקינואה התבזבזה על מאבק טעמים עם עלי החסה הרבים דמתה לתחושת החמצה.


לקינוח הזמנו מוס שוקולד 70% ללא סוכר ומוס לימון ויוגורט. מוס השוקולד היה מצוין ונעדר סוכר כפי שהובטח, הקצפת הקלה שהשלימה אותו ממעל השתלבה מצוין ובסה"כ נהניתי מהמנה. כשמוס הלימון ויוגורט התקרב לשולחננו לא הבנתי למה מביאים לנו קערת מרק עמוקה, חששי התבדה כשגילינו שזו פשוט צורת ההגשה. המנה הונחה על מצע של פירות יער (פטל וחמוציות) וזכתה לציון סביר מינוס בעיקר בשל חמיצות פירות היער והקרום המוזר שהיה סביב כיפת המוס.

נסכם בכך שהמנות היו סבירות בטעמן אם כי בהחלט מתחת למצופה. התפריט חייב לעבור שדרוג ותוספות. לצערי, שבע לא יצאתי. נכון, עכשיו יאמרו המלעיזים, הוא שמן, יש לו ראש שמן, הוא אוהב לאכול – את כל זה הרצתי בראשי עת כתבתי את שאני כותב והתוצאה הייתה רעב גדול עוד יותר. המנות לא מתאימות למי שבונה על ארוחה שתשביע אותו במחיר הוגן. סה"כ עלות ארוחת הצהריים שלנו הייתה 220 ₪ (כולל קפה הפוך אחד).

קובי kubush

1 comments:

שלומי אמר/ה...

נשמע שגם אנשים רזים לא יצאו שבעים מהמנות.
לא נשמע כמו מקום שיש להכנס אליו כשרעבים אלא אם כן ישודרג התפריט שלהם.
לא נראה לי שאנסה בזמן הקרוב.