גרניטה - שוקולד והנאות החיים בדרום סיציליה

למחרת לינתנו בסירקוזה, אחרי סיבוב במונומנטים ההיסטוריים של העיר ובכללם האמפיתיאטרון העתיק, הדרמנו אל עבר העיירה הציורית נוטו רק כדי להתקרר מעט באכילת הגלידה בה העיר מפורסמת. כמה דאב ליבי כשהגענו אל הגלידריה וגילינו שיומיים קודם לכן נסגרה לשיפוצים.

אלא שברחוב המקביל גילינו את Café Sicilia (שם מקורי ומפתיע), שם שקענו לתוך קערות גרניטה בטעמי לימון, שקדים וקפה, ולצידן קנולו וניל ובריוש. טעמי הגרניטה ומרקמה שבו את ליבנו ודאבון הלב היה כלא היה. בעודנו מתבוננים על תלמידי בית הספר יוצאים לארוחות הצהריים, כפית רדפה כפית אל תוך פינו המשתוקק לעוד מהטעמים האדירים הגולשים לתוכו כאילו אנחנו גומעים מנקטר הלימון, הקפה והשקדים. אין נפלא מכך.

משם המשכנו ל-Portopalo Di Capo Passero כדי לצפות בנקודה הדרום מזרחית של האי ולגלות שעונת התיירות הסתיימה שם באופן מוחלט. עיירת רפאים הוא כינוי מחמיא למה שראינו.

משם פנינו היו מועדות לעיר מודיקה במטרה יחידה, והיא לטעום מה-Dolceria Bonajuto, השוקולד המפורסם כל כך של העיר. הגעה למודיקה גרמה לנו להתאהב בנופיה הקסומים. החלטנו להישאר ללילה ב-Hotel De Mohac, מלון קטן וקסום, שלצד דלפק הקבלה שלו רצפת זכוכית המתנשאת 15 מטרים מעל לבאר אליה זורמים חלק ממי נחל העובר בקרבת מקום.

לאחר שהתמקמנו במלון ניגשנו לחנות המפעל של Dolceria Bonajuto, על מנת להתנסות בשוקולד המיוחד. מדובר בשוקולד בעל מרקם גרגירי, כמעט חולי, הנובע מגרגירי הסוכר שלא הומסו בו עד תום. המרקם יכול להיתפס כבעייתי בעיני אחדים, או מיוחד ומאתגר בעיני אחרים, והדרך הכי טובה לאכול את השוקולד של מודיקה היא להמיס את הקובייה בחלל הפה בסבלנות הראויה. מגוון השוקולדים גדול מאוד ואת כולם ניתן לטעום בחנות ריחנית כאילו הייתה חנות המפעל של ווילי וונקה. לשאלתנו האם השוקולד מיובא גם לישראל קיבלנו תשובה שלילית.

ממודיקה המשכנו לקלטג'ירונה, עיר אמני הקרמיקה, בה נמצא גרם בן 142 מדרגות כשעל כל אחת דוגמת קרמיקה אחרת. כן, עלינו למעלה ברגל, רק כדי להישטף יחד עם הרחובות כשלפתע נפתחו ארובות השמיים וגשם החל לרדת עלינו כל הדרך חזרה למטה.

בקלטג'ירונה מצאנו מקום לארוחת צהריים, שוב בעזרת mi scuzi ושוטר חביב. אכלנו במקום ששמו Ristorante-pizzeria la piazzeta. מקום חביב שיושביו מקומיים. הזמנו מספר מנות פתיחה, בהן ברוסקטות עגבניות, פשטידת תרד, שכבות חציל ופרושוטו, צלחת גבינות קצ'וטה עם פלפל שחור שלם שהייתה אנמית, מאפי ריקוטה חמימים בציפוי פירורי לחם ושקדים פרוסים ועוד.

למנות הפרימי, שהיו בשבילנו גם העיקריות במקרה זה כיוון שלא חפצנו בבשר, הזמנו 2 סוגי פסטות – פסטה ברוטב עגבניות וחצילים ראגו ורביולי מלבניים ממולאים בפרושוטו מגורד, תפוח אדמה ופטריות ברוטב חמצמץ עם פיסטוקים .

אני חייב לציין משהו בקשר לעגבניות. אמנם חלפו ארבעה וחצי חודשים מאז ביקורי במקום, אלא שבעודי כותב שורות אלה אפי ובלוטות הטעם שלי לא מפסיקים לרגע להרהר ולהעלות מחדש את טעמי העגבניות הנפלאים. עגבניות כמו אלו שליוו את ארוחתנו, בהן מגולם השילוב הנפלא של מתיקות וחמיצות שבעגבנייה בשלה, והמרקם המדויק כל כך כשהיא בשיאה, נדמה שהן כמו גודלו בגינת הירק של תושבי המקום, בניגוד לעגבניות החווה המסחרית, עתירות גנטיקה יפה וחסרת טעם.

הרגשת השובע והגשם שהחל לטפטף הנביטו בנו את התחושה שצריך לסכם את היום ולמצוא מקום לינה. כך, הודות להמלצת אנשי לונלי פלאנט היקרים, קרה שהחלטנו לנסוע למלון בעיירה שכלל לא הייתה במסלול המתוכנן – Piazza Armerina. מצאנו את עצמנו בעיירה קטנטונת, שכוחת אל, מגיעים לכיכר הקתדרלה המרכזית ועולים לתוך ה-Suite d'autore art design gallery hotel, מלון שכולו חווית עיצוב פורצת דרך. לאחר שסקרנו את כל חדרי המלון, שהיה ריק מאורחים, בחרנו את החדרים בהם רצינו ללון. סיימנו את היום בחוויה ייחודית במלון שכמותו לא עלה בדעתנו למצוא ב"חור" באמצע סיציליה.

kubsuh

מה הקשר בין ארכימדס והפסטה שווארמה?

חלפנו על פני ערים ועיירות עם שמות שמתגלגלים על הלשון כאילו היו גלידה סיציליאנית הנמסה בפה לאיטה בטעמים מתפוצצים מחיוּת, עלינו על הר הגעש אתנה עד לגובה בו פסענו בתוך העננים מכוונים תנועת ציפורים נודדות, עד שלא יכולנו עוד ללחות ולרוחות הקרות. חמה ככל שתהיה האתנה בבטנה, עורה מקפיא.

ברדתנו מההר, המשכנו לעיר הבאה במסע. גמאנו 100 ק"מ נוספים על אוטוסטראדה A18 עד הגיענו לסירקוזה, עיר הולדתו של ארכימדס. ניסיון לאתר מלון שהומלץ על ידי lonlyplanet הביא אותנו אל ספק מלון לתרמילאים ספק בורדל כושל. לאחר הבעות פליאה רבות על רוחבם הרב של כבישי העיר המנוגד לתפיסה הרווחת בשאר האי, מצאנו עצמנו במקרה מול מלון 4 כוכבים מרהיב ביופיו שהזמין אותנו להתארח במחיר מצחיק שלא יכולנו לסרב לו. למלון קוראים Grand Albergo Alfeo והוא שוכן ב- Via Nino Bixio 5 (מומלץ לגזור ולשמור).

הרעב שוב קרא לנו, אך בסיציליה כמו בסיציליה המסעדות נפתחות אחרי 19:00. התחלנו שיטוט בעיר העתיקה המצויה על חצי אי יפהפה. אבי, שעד מהרה שוב אמר את מילות הקסם "mi scuzi", פצח בשיחה יוקדת עם חבורת שוטרים מקומית ששמחו לשמע השאלה "איפה אתם אוכלים את ארוחותיכם החגיגיות".

הכוונה קלה אל עבר היעד הבא לכיבוש וכעבור רבע שעה מצאנו את עצמינו בתוך סמטה ציורית, עומדים בני המסעדה המתוכננת כשסיציליאנית מבוגרת פונה אלינו ומנסה להסביר שהמסעדה עתידה להיפתח בעוד כשעה. אבי האיטלקי שלנו, ניסה לשכנעה להזמין אותנו לארוחה בביתה, אך חרף החנופות שכוונו כחיצי קופידון אל ליבה של הישישה, נאלצנו לכתת רגלינו שעה נוספת ולהשקיט את רעבוננו.

כשחזרנו קיבל אותנו בעל המקום בסבר פנים יפות והושיבנו בתוך חדרה הפנימי של המסעדה. שוב מפות צחורות, מפיות בד אדומות כיין והרבה קיטש שלפתע הפסיק להיות קיטש אלא מציאות יפה, מכובדת ומכבדת כפי שהיא בכל מקום בסיציליה.

שוב הופתענו מהאוכל. אט אט התחלתי להבין שככל שהאי יהיה קטן, נמצא בכל אחת מרוחות השמיים אוכל מעט שונה עם השפעות מעט שונות. הצטיינות יתרה קיבל טעם הירקות האגרסיבי. אגרסיבי, כיוון שזה שנים רבות שלא טעמתי טעמים כל כך עזים ושורשיים של ירקות שנדמה כי זה אך נקטפו מבין עלי הצמח הסוככים עליהם.

לאחר שבחרנו להחזיר את כד יין הבית שהיה לא טוב, הזמנו יין אדום מסוג Chiarmonte 2008 של יקב Firriato העשוי מענבי Nero d'avola המפורסמים של סיציליה. הייתה זו טעימה ראשונה ליין המופק מענבים מפורסמים אלה, הבקבוק חוסל וזו הביקורת שלי עליו לפעם זו.

את היין ליווינו בצלחות אנטיפסטי שבעל המקום בחר עבורנו ובריקוטה. צלחות לבנות הוגשו כשריקוטה גולמית מעוטרת שברי פיסטוקים מונחת עליה. כפי שציינתי בפוסטים קודמים, טעם הריקוטה הסיציליאנית היה עשיר וכך גם מרקמה, והיא כלל אינה דומה לריקוטה שאנו מכירים בארץ. צלחות האנטיפסטי הכילו 7 פריטים מסודרים במעגל – פרוסת נקניק, זוקיני צלוי, חציל צלוי, תרד, פשטידת כרובית, גלילת חביתה ממולאת ריקוטה וסלט קר שמזכיר גיבץ'/רטטוי במרכז הצלחת.

גם עבור מנות הפרימי (ראשונות) נתנו לבעלים חופש אמנותי. הדבר היחיד שנשאלנו לאורכה של הארוחה הייתה השאלה Di terra o Di mare? כלומר האם על המנות להיות מן היבשה או מן הים. הפעם החלטנו להישאר עם רגלינו על הקרקע ולתת לעמי ואיתן לנוח מחוויות הדגים שעברו יום קודם לכן.

המנות שהונחו על שולחננו כללו פסטה farfalle שהלמה בי לחלוטין, שכן טעם הרוטב שליווה אותה היה כשל שווארמה ביתית. טעמתי ונפלתי. ברוטב מצאתי קארי, פיסטוקים, קימל, כרוב אדום ונתחי בשר. מעולם לא תיארתי לעצמי שילוב טעמים כזה במרכיבים הללו. נפלא. המנה השנייה הייתה פנה בשמנת, שקדים וריקוטה עם נגיעות קורנית והשלישית הייתה ספגטי עם עגבניות מיובשות ושמן חמניות שעשה למצב רוחנו המרומם גם כך רק טוב.

למנות עיקריות כבר לא היה כוח אבל היינו חייבים לטעום ולכן ביקשנו צלחת בשרים מעורבת. קיבלנו צלחת עם שלושה סוגי בשר, עגל, בקר וצבי במשרים שונים. היה טעים אבל כבר יותר מדי.

על קינוח אי אפשר לוותר ולכן לאחר מנוחת לוחמים מכובדת ביקשנו vin santo מתוק ולא סמיך אך קר מאוד יחד שהגיע עם פיסות שומשום מקורמל וזנגוויל מסוכר. סיום מתוק ליום מתוק.

kubush

שוק הדגים והבשר של קטניה

07:00 וקטניה מתעוררת ליום חדש. בעוד הרחובות הצדדיים עודם ספונים בדמדומי הלילה שחלף, ברחוב הראשי Via Vittorio Emanuele II אנשים ממהרים לעבודה ותלמידי תיכון לבושים במיטב מחלצותיהם ממתינים בתחנות האוטובוס. תנועת המכוניות והאנשים גוברת ככל שמתקרבים לכיכר הראשית Piazza Duomo, הלא היא כמו בכל עיר איטלקית עתיקה שמכבדת את עצמה ולכן נבנתה סביב כנסיה מרכזית.

מאחורי הבתים התוחמים את צידה המזרחי של כיכר רחבת ידיים זו, מסתתר שוק שמתעורר לחיים חדשים ממש ברגעים אלו.

אני מתקרב ומתרגש.

אם לא די בכך שאני לגמרי לבדי בעוד חבריי מתנמנמים בין ציפויי הסאטן החובקים כל חלקה טובה במיטות המלון, אני מתחבט כל הדרך באיזו עדשה להשתמש לאילו צילומים. בעיקר אני מתרגש לראות שוק דגים ובשר אמיתי, כזה שעוד טרם ראיתי דומה לו בהיקפו ובססגוניותו. מצפה לראות את השוק כפי שניסיתי לדמיין ערב קודם בעודי יושב במסעדה במרכזו של שוק ריק.

עוד רגע קט לפני הכניסה לשוק אני עוצר למראה תעלת מים זורמים ובה שני גברים מדושנים בסרבלי פלסטיק מנקים את תחתית התעלה. התבוננתי בהם ארוכות מבצעים את מה שנדמה היה מלאכתם בעשורים האחרונים והבנתי שאני מביט באחד התפקידים החשובים ביותר המאפשרים את קיומו של השוק אליו אני עומד לפסוע. שני האנשים הללו, דואגים לזרימת מים תקינה מהנהר שעובר מתחת לעיר אל האבנים המרצפות את השוק כולו. אלמלא זרימת המים הבלתי פוסקת ריחות השוק המעוררים והמפתים היו הופכים במהרה לצחנה נוראית שהייתה מבריחה את הקונים וסביר שגם את הרוכלים בסופו של דבר.

פסיעות אחדות אל תוך השוק חשפו בפני רחבה גדולה עליה מביטים בעניין רב חבורת פנסיונרים ומספר רחובות המתפצלים ממנה. לכל אחד מהרחובות נושא קולינארי משלו.

הרחבה והרחובות הצמודים לה הם שוק הדגים ופירות הים. הפנסיונרים הסקרנים צפו, כך מסתבר, בקרב היומי בין שני רוכלים על המחירים אותם יציגו לציבור הקונים על גבי השלטים. קרב שלא נדם, גם לא כעבור שעה וחצי משחלפתי על פני הרוכלים בפעם הרביעית.

הרחובות הפרוסים מעל לרחבה הם איזורי ממכר הבשר ואילו הרחובות הצדדיים יותר הם הרחובות בהם נמכרות גבינות ארומטיות, זיתים, סלטים, לחם וירקות ופירות. נדמה כאילו קיים מדרג ברור בין סוגי האוכל כמו בתרבויות רבות אחרות המקדשות מאכלים מסוימים בעוד אחרים נתפסים כדבר נלווה או מאוס.

הדגים ומאכלי הים תופסים את המקום הגדול ביותר בשוק הרחבה והרחוב היוצא ממנה. לכאורה המקום הנמוך ביותר של השוק אבל הפונקציונאלי ביותר היות והאזור חייב בהזרמת מים. הבשר שבתרבויות רבות תופס מקום ראשון בחשיבותו נמצא מעל הרחבה, משקיף אליה בעוד הקונים יכולים להשקיף אליו בנוחות. אינני בטוח שבקטניה כעיר נמל מרכזית חשיבות הבשר גבוהה מחשיבות הדגה. גבינות ושאר ירקות ומאכלים ממוקמים ברחובות הצדדיים כאילו יש בכך אמירה של חשיבות משנית ולא יותר מכך.

מדרג השוק הוא לא אחת ראי החברה. מעניין מה אנתרופולוגים היו אומרים על הסידור שתיארתי.

ירדתי אל שוק הדגים, שם גיליתי את הים במלוא הדרו. הרוכלים היו עסוקים כל אחד בשלבים השונים של הכנת הדוכן ליום הקניות. היו שעסקו בפיצוח צדפות ממינים וצבעים שונים, היו שעסקו בשליית דגים מתוך הדליים המלאים, היו שעסקו בפיזור ערמות קרח על משטחי שיש עליהם יניחו בקפידה עוד רגע קט דגים מסוגים שונים, קיפודי ים קטנים, חסילונים וסרטנים.

המחזה היפה ביותר בו הבחנתי נראה כמאפיין ייחודי לשוק זה. כל הרוכלים עסקו בסופו של דבר בהנחת מרכולתם באופן ציורי וייחודי כל אחד לדוכן שלו. נראה שסידור הדגים וקישוטם, אם באצות או בירק אחר, תפס את החשיבות הגדולה ביותר ואת הריכוז הרב ביותר. חלק מהרוכלים סידרו את הדגים בשורות, אחרים בצורות עגולות, אחרים מגדול לקטן או בערימות מתוכננות. ניכר היה ששלב הסידור היה עדין, קריטי ועילה לפריצת מלחמת עולם בין הרוכלים אם היה מי מהם שהעז ליצור רפרודוקציה של יצירת האומנות שאך זה יצר חברו.

לאחר סקירת שוק הדגים עליתי אל שוק הבשר, שם מצאתי ערב רב של גילאים. כאן גיליתי שלגיל יש כבוד. בעוד הקצבים המבוגרים והמנוסים ללא כל צל של ספק עסקו בפילוט וחיתוך נתחי בשר השונים, סידרו הצעירים את התוצרת תחת חלונות הזכוכית. נוכחתי שאין חלק בבעל חיים שלא ניתן לאכול שכן הכל היה תלוי או מפורק, מוכן לכל מתכון. מהלך שיטוטי בחלק זה של השוק הבחנתי בנער צעיר נושא מגש עם כוסות קטנות של אספרסו חם מכוסות נייר כסף אל רוכלי השוק. היה זה מחזה שהזכיר במקצת את שוק מחנה יהודה הירושלמי.

כניסה לרחובות הפנימיים יותר הסבה לי את העונג הרב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי בבוקרו של יומי האחרון בקטניה. רוכלים היו עסוקים בביקוע גלגלי גבינה גדולים. לחות הבוקר גרמה לריחות המשכרים להמריא הישר לחלל הרחוב ואל אפי שלא ידע מנוחה מאותו הרגע. עצרתי ליד אחד הרוכלים שהקסים אותי בעודו חותך גלגל פרמזן לחצי, מקרב אותו אל אפו על מנת לבחון את טיבו ורק לאחר מכן מניח אותו במקומו למכירה.

כך מצאתי את עצמי משוטט שיכור ולא מיין בין דוכני גבינות, נקניקים וסלטים עד אשר הגעתי למסקנה שאם לא אשים מיד פעמי לעבר המלון, שם חברי ודאי כבר עסוקים באכילת ארוחת בוקר, הם יאבדו עימי קשר לעולמי עד.

חוויה קולינארית ואנתרופולוגית מהמדרגה הראשונה.

שבת שלום,

kubush

טאורמינה החוויה הסיציליאנית הראשונה שלי

500 קילומטרים ביום אחד. זהו המרחק שעלינו לחצות כדי להגיע מנאפולי לאי המופלא, סיציליה.

יצאנו לדרך בגשם זלעפות, שלשמחתנו היה מנת חלקינו רק במהלך הנסיעה. מרבית הדרך השתרכה על פני כבישים שנבנו בגובה רב. כך מצאנו את עצמינו לא פעם מרחפים בין עננים צחורים, בעוד הם מלטפים את פסגות ההרים ומסתירים את הנמוכים יותר לחלוטין. הרגשנו כאילו יופיטר ליווה אותנו לטיול במחוזותיו הכמוסים.

השעות חלפו, הגלגלים נשחקו והופ – אנחנו במעבורת של Villa San Giovann, השמש שוקעת במערב, מבט אחרון לפרידה מהיבשת ואנחנו על האי בחופה של סיציליה. משם עוד 50 הק"מ האחרונים לאותו יום, שהובילו אותנו לשערי העיר Taormina. העיר הראשונה במסענו הסיציליאני.

* * *

טאורמינה היא עיר עתיקה שנוסדה במאה השמינית לפנה"ס על שטח של 13 קמ"ר ובגובה 204 מטרים מעל פני הים. מצאנו את רחובה הראשי של העיר תחום בין שני שערי כניסה ואפילו מגיני דוד בתוך מבני המשטרה המקומית ומלון פאר ששכן בסמוך לו. לשאלתנו האם היו אלו בתי כנסת עתיקים נענינו בשלילה ובהסבר כי באזור זה בפאתיה של העיר העתיקה שכן הגטו/המתחם היהודי העתיק.

מבני העיר צנועים והעיקריים שבהם מסודרים לאורך הרחוב הראשי Corso Umberto. מבט אל הנוף מבעד למרפסת הרחוב התלויה על מצוק, עוצר נשימה ביום ובלילה. מפל צבעי הים התיכון והמפרצונים הקסומים אינם מתירים צל של ספק כי ההייפ סביב העיר מוצדק לחלוטין.

* * *

כבר ערב, כולנו עייפים, אפילו עליזה גבאי שהתנגנה לה כל הדרך בתקליט היחיד שהוציאה אי פעם הצטרדה מעט. בכל זאת ההדרנים ארכו יותר מההופעה הצנועה שנתנה במכונית. אבל לפנינו נותר עוד מאמץ קבוצתי אחרון: מציאת מקום ללון בו.

הפעם, בניגוד לנאפולי, החוויה לא הייתה מפחידה. טארומינה נראתה ידידותית מאוד, אם כי ככל שהתקדמנו, רחובותיה הפכו צרים יותר ויותר. בסופו של דבר מצאנו מקום לינה מקסים ברחוב מקביל לרחוב הראשי בעיר העתיקה. מלון חמים מעוטר קיטש, בן 7 חדרים ברח' Via Circonvallzione.

ישנם רבים כאלו, אך הסבירות למצוא מקום לינה פנוי במחיר הגון גבוהה יותר בדמדומי עונת התיירות. ערים רבות בסיציליה, כפי שתקראו גם בהמשך, מהוות מוקדי משיכה לתיירים ולאיטלקים נופשים. מספר מלונות הפאר רב מספור, וגם בטאורמינה גילינו כמה מלונות שהכניסה אליהם דמתה לכניסה לארמון.

לאחר מנוחה קצרה ירדנו אל הקבלה, שם נשאל הפקיד ע"י אבי את השאלה החשובה מכל, "היכן אתה אוכל את ארוחותיך?". הפקיד כיוון אותנו אל מסעדת Trattoria Rosticepi בכיכר הכניסה הדרומית לעיר העתיקה ברחוב Via San Pancrazio. מסעדה מקושטת בכלי מטבח מנחושת, קירותיה עץ עד למחציתם, כיסאות עץ ושולחנות מעוטרים מפות לבנות צחורות ומלצרית חייכנית הזמינו אותנו פנימה אל חוויה קולינארית ראשונה בסיציליה.

בסיומה של הארוחה ביקשתי לפגוש את השף, שהתגלה כבעליה הגאה של טרטוריה משפחתית מסורתית המבשל יחד עם מי שהוא כנראה גיסו. בכניסה למטבח, מלווה במתורגמן המדהים שלי, מצאנו את השף עסוק בחיתוך בשר למנות שאינן מפסיקות לזרום מהמטבח הצנוע אל לקוחות המסעדה. השף היה נבוך משטף המחמאות שהרעפתי עליו בתרגומו האדיב מעברית לאיטלקית של ידידי אבי וינברום. עוד יותר התמוגג השף לשמוע כי זהו לילנו הראשון בסיציליה וכי הוא זה שהפך אותו לחוויה קולינארית בלתי נשכחת.

התנהגות מסוג זה היא עניין חריג מבחינתי, אך הרגשתי חובה לגלות את ליבי בפני מי שכל חטאו היו ידי זהב שלמדו את אמנות הכנת מאכלי אימו.

המנות שאכלנו לוו ביין הבית, יין לבן בעל ריח עובש קל ופירותי מעט שהותיר בחך שאריות מענגות ששילבו זרועות בהנאה רבה עם מנות הפתיחה. בין מנות הפתיחה אזכיר מנות אנטיפסטי, פרושוטו וקוקטייל חסילוני גמבי עם פרוסות תפוז ורוטב אלף האיים תוצרת בית שלא מזכיר ולו במעט את תוצרת בקבוקי הרוטב שמלווה אותנו בכל פינה בארץ. בנוסף, כנהוג בכל מסעדה אליה נכנסנו, הגיעו גם מקלוני גריסיני פריכים.

בין מנות הפרימי (ראשונות) הזמנו ספגטי עם וודקה וגבינת גורגונזולה. מנה מצוינת שהצליחה, למרות האלמנטים החריפים המגיעים מתוך הוודקה והגבינה החריפה, לשמור על איזון מרשים בין מרכיביה ולענג אותנו.

המנות העיקריות כללו סקלופינה (סינטה עגל דקה) ששחה להנאתו ברוטב פטריות ופלפל ירוק פיקנטי, טליאטלה א-לה שף (האח לשף!), כתיתה בנוסח סיציליה ודג חרב מגולגל. את מנת הכתיתה הזמנתי אני והופתעתי כשהגיע לידי סטייק בגודל הצלחת עליה הוגש, מטוגן בחמאה ומצופה פירורי לחם פריכים ומלווה בצ'יפס מצוין.

לקינוח הזמנו קינוח סיציליאני מסורתי, קסטה סיציליאנית. מדובר במנה שאינה אטרקטיבית למראית לעין, בשל צבע הקרם המצפה אותה בגווני ירוק כמעט זרחני. אלא שהטעם עולה עשרות מונים על המראה. הצבעים הם צבעי מאכל טבעיים כנהוג ברחבי סיציליה, והריקוטה בגרסתה הסיציליאנית אינה דומה כלל ועיקר לגבינת הריקוטה שאנחנו מכירים בארץ. במהלך הטיול נתקלתי בשימושים רבים לגבינת הריקוטה ובמרקמים שונים שהפתיעו בכל פעם מחדש.

השילוב של אוירה נפלאה, אוכל טוב ומלצרית שהנעימה את זמננו המסו אותי. פשטות אלגנטית מקופלת בעשייה שכל כולה אהבה לעניין. היה זה פתיח משובח לטיול בסיציליה ובפרט בעיר הראשונה טאורמינה.

עד הפעם הבאה,

kubush