טאורמינה החוויה הסיציליאנית הראשונה שלי

500 קילומטרים ביום אחד. זהו המרחק שעלינו לחצות כדי להגיע מנאפולי לאי המופלא, סיציליה.

יצאנו לדרך בגשם זלעפות, שלשמחתנו היה מנת חלקינו רק במהלך הנסיעה. מרבית הדרך השתרכה על פני כבישים שנבנו בגובה רב. כך מצאנו את עצמינו לא פעם מרחפים בין עננים צחורים, בעוד הם מלטפים את פסגות ההרים ומסתירים את הנמוכים יותר לחלוטין. הרגשנו כאילו יופיטר ליווה אותנו לטיול במחוזותיו הכמוסים.

השעות חלפו, הגלגלים נשחקו והופ – אנחנו במעבורת של Villa San Giovann, השמש שוקעת במערב, מבט אחרון לפרידה מהיבשת ואנחנו על האי בחופה של סיציליה. משם עוד 50 הק"מ האחרונים לאותו יום, שהובילו אותנו לשערי העיר Taormina. העיר הראשונה במסענו הסיציליאני.

* * *

טאורמינה היא עיר עתיקה שנוסדה במאה השמינית לפנה"ס על שטח של 13 קמ"ר ובגובה 204 מטרים מעל פני הים. מצאנו את רחובה הראשי של העיר תחום בין שני שערי כניסה ואפילו מגיני דוד בתוך מבני המשטרה המקומית ומלון פאר ששכן בסמוך לו. לשאלתנו האם היו אלו בתי כנסת עתיקים נענינו בשלילה ובהסבר כי באזור זה בפאתיה של העיר העתיקה שכן הגטו/המתחם היהודי העתיק.

מבני העיר צנועים והעיקריים שבהם מסודרים לאורך הרחוב הראשי Corso Umberto. מבט אל הנוף מבעד למרפסת הרחוב התלויה על מצוק, עוצר נשימה ביום ובלילה. מפל צבעי הים התיכון והמפרצונים הקסומים אינם מתירים צל של ספק כי ההייפ סביב העיר מוצדק לחלוטין.

* * *

כבר ערב, כולנו עייפים, אפילו עליזה גבאי שהתנגנה לה כל הדרך בתקליט היחיד שהוציאה אי פעם הצטרדה מעט. בכל זאת ההדרנים ארכו יותר מההופעה הצנועה שנתנה במכונית. אבל לפנינו נותר עוד מאמץ קבוצתי אחרון: מציאת מקום ללון בו.

הפעם, בניגוד לנאפולי, החוויה לא הייתה מפחידה. טארומינה נראתה ידידותית מאוד, אם כי ככל שהתקדמנו, רחובותיה הפכו צרים יותר ויותר. בסופו של דבר מצאנו מקום לינה מקסים ברחוב מקביל לרחוב הראשי בעיר העתיקה. מלון חמים מעוטר קיטש, בן 7 חדרים ברח' Via Circonvallzione.

ישנם רבים כאלו, אך הסבירות למצוא מקום לינה פנוי במחיר הגון גבוהה יותר בדמדומי עונת התיירות. ערים רבות בסיציליה, כפי שתקראו גם בהמשך, מהוות מוקדי משיכה לתיירים ולאיטלקים נופשים. מספר מלונות הפאר רב מספור, וגם בטאורמינה גילינו כמה מלונות שהכניסה אליהם דמתה לכניסה לארמון.

לאחר מנוחה קצרה ירדנו אל הקבלה, שם נשאל הפקיד ע"י אבי את השאלה החשובה מכל, "היכן אתה אוכל את ארוחותיך?". הפקיד כיוון אותנו אל מסעדת Trattoria Rosticepi בכיכר הכניסה הדרומית לעיר העתיקה ברחוב Via San Pancrazio. מסעדה מקושטת בכלי מטבח מנחושת, קירותיה עץ עד למחציתם, כיסאות עץ ושולחנות מעוטרים מפות לבנות צחורות ומלצרית חייכנית הזמינו אותנו פנימה אל חוויה קולינארית ראשונה בסיציליה.

בסיומה של הארוחה ביקשתי לפגוש את השף, שהתגלה כבעליה הגאה של טרטוריה משפחתית מסורתית המבשל יחד עם מי שהוא כנראה גיסו. בכניסה למטבח, מלווה במתורגמן המדהים שלי, מצאנו את השף עסוק בחיתוך בשר למנות שאינן מפסיקות לזרום מהמטבח הצנוע אל לקוחות המסעדה. השף היה נבוך משטף המחמאות שהרעפתי עליו בתרגומו האדיב מעברית לאיטלקית של ידידי אבי וינברום. עוד יותר התמוגג השף לשמוע כי זהו לילנו הראשון בסיציליה וכי הוא זה שהפך אותו לחוויה קולינארית בלתי נשכחת.

התנהגות מסוג זה היא עניין חריג מבחינתי, אך הרגשתי חובה לגלות את ליבי בפני מי שכל חטאו היו ידי זהב שלמדו את אמנות הכנת מאכלי אימו.

המנות שאכלנו לוו ביין הבית, יין לבן בעל ריח עובש קל ופירותי מעט שהותיר בחך שאריות מענגות ששילבו זרועות בהנאה רבה עם מנות הפתיחה. בין מנות הפתיחה אזכיר מנות אנטיפסטי, פרושוטו וקוקטייל חסילוני גמבי עם פרוסות תפוז ורוטב אלף האיים תוצרת בית שלא מזכיר ולו במעט את תוצרת בקבוקי הרוטב שמלווה אותנו בכל פינה בארץ. בנוסף, כנהוג בכל מסעדה אליה נכנסנו, הגיעו גם מקלוני גריסיני פריכים.

בין מנות הפרימי (ראשונות) הזמנו ספגטי עם וודקה וגבינת גורגונזולה. מנה מצוינת שהצליחה, למרות האלמנטים החריפים המגיעים מתוך הוודקה והגבינה החריפה, לשמור על איזון מרשים בין מרכיביה ולענג אותנו.

המנות העיקריות כללו סקלופינה (סינטה עגל דקה) ששחה להנאתו ברוטב פטריות ופלפל ירוק פיקנטי, טליאטלה א-לה שף (האח לשף!), כתיתה בנוסח סיציליה ודג חרב מגולגל. את מנת הכתיתה הזמנתי אני והופתעתי כשהגיע לידי סטייק בגודל הצלחת עליה הוגש, מטוגן בחמאה ומצופה פירורי לחם פריכים ומלווה בצ'יפס מצוין.

לקינוח הזמנו קינוח סיציליאני מסורתי, קסטה סיציליאנית. מדובר במנה שאינה אטרקטיבית למראית לעין, בשל צבע הקרם המצפה אותה בגווני ירוק כמעט זרחני. אלא שהטעם עולה עשרות מונים על המראה. הצבעים הם צבעי מאכל טבעיים כנהוג ברחבי סיציליה, והריקוטה בגרסתה הסיציליאנית אינה דומה כלל ועיקר לגבינת הריקוטה שאנחנו מכירים בארץ. במהלך הטיול נתקלתי בשימושים רבים לגבינת הריקוטה ובמרקמים שונים שהפתיעו בכל פעם מחדש.

השילוב של אוירה נפלאה, אוכל טוב ומלצרית שהנעימה את זמננו המסו אותי. פשטות אלגנטית מקופלת בעשייה שכל כולה אהבה לעניין. היה זה פתיח משובח לטיול בסיציליה ובפרט בעיר הראשונה טאורמינה.

עד הפעם הבאה,

kubush

נאפולי כמעט רק בשביל הפיצה

אחת מהערים שנחרטו עמוק בזיכרוני היא נאפולי ולאו דווקא בשל מעלותיה. גם פחד מותיר את רשמיו בבני האדם ומי כמוני יודע.

אפתח בהמלצה חמה לכל אלו שטרם ביקרו בנאפולי, ובכוונתם להגיע אליה באמצעות רכב פרטי: עצרו דקה לפני הכניסה לעיר, נשמו עמוק ותתכוננו לשכוח כל מה שלמדתם על נהיגה נכונה/בטוחה. אז ורק אז תהיו מוכנים באמת להיכנס לעיר.

הכניסה לנאפולי ברכב פרטי שקולה להיסחפותם של דגים בזרמי האוקיינוס, או אם תרצו בצורה פשטנית יותר כאוס מתוכנן מראש.

עת הגיעו שעות בין ערביים של היום הנהדר שחווינו, אף אחד לא יכול היה להכין אותי לאימה שעומדת בפתח. הכניסה לעיר לחיפוש מלון ללון בו את שתי הלילות הבאים תפסה אותי אחוז אימה, בעודי אוחז את הגה המכונית בשתי ידי בזמן שעיני לומדות לרצד כל אחת לכיוון ומראה שונה.

נסחפתי בשעה 17:00 לתוך הויה דה לה רוזה האישית שלי. כבישים עירוניים מרוצפים אבנים קטנות ועקומות, מהירות ממוצעת של 70 קמ"ש, כיכרות שזכות קדימה בהן היא אכן זכות שיש למתי מעט, תמרורים שמזמן הפכו ללא יותר מסרח עודף לנוף העירוני המפוקפק, הולכי רגל שספק אם ראו אי פעם מעברי חציה ומהגרים שככל שהתקרבו למכונית בשני הצמתים היחידים בהם נאלצתי לעצור כך הייתי בטוח שכותרות העיתונים של יום המחרת יעוטרו בתמונותינו. נאפולי על המפה.

בסופו של סיוט הגענו למלון המיועד, או אז גילינו כי מחיריו הפכו פרועים מאז הפעם האחרונה בה אבי ואיתן השתכנו בו. כחלוצים לפני המחנה, החלו אבי ואיתן לנדוד ברחובות הסמוכים על מנת למצוא מלון או חדר מיון בשבילי.

הסתגרתי ברכב דולק עם חלונות ודלתות אטומים באמצעיתה של מה שנראה כשכונה מפוקפקת, וכעבור כחצי שעה חזרו הסיירים וכיוונו אותי למלון לא רחוק. מלון פשפשים (vergilius) בו, כך מתברר, גרים גם מהגרים בחדרים שכורים.

לא אכביר על מראו המלבב של מה שהיה בעברו הרחוק בית מפואר והיום לא יותר ממלון דירות, נטול חנית אורחים שנעילה כפולה של הדלתות בו מומלצת גם על ידי הפקידים המאיישים קבלה מצוחצחת בלובי מצוחצח מעוטר קיטש ודיכאוני להחריד (אגב זהו מיקום התאספות למשטרה המקומית בשעות הערב).

לאחר מנוחה והתארגנות יצאנו לרחובות העיר לחפש את מה שאבי זכר כפיצרייה הטובה ביותר בה אכל מימיו. כבשנו ברגלינו את רחובותיה המטונפים ועתירי השיפוצים של נאפולי בחיפוש אחר פיצריית TRIANON. בדרכנו ציינו חברי כי חלק מהשיפוצים שבמלוא הדרם אנו חוזים נותרו כפי שהיו לפני 6 שנים. ואני חשבתי שבארץ הבניה איטית.

הגענו לרחוב Via Pietro Collectta שם נשמעה אנחת רווחה כשראינו שתי פיצריות עמוסות. האחת מצידו השמאלי של הרחוב, פיצרייה ששמה מוזכר גם בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" Pizzeria da Michele. בפיצרייה זו מעט מאוד מקומות ישיבה מה שלא מפריע לעשרות אנשים לצבוא על פיתחה בהמתנה לכניסה או לקחת פיצה הביתה. פנינו היו מועדות לשפתה הימנית של המדרכה אל בית מספר 46 בו שוכנת ממתינה רק לנו, פיצריית טריאנון.

גילינו פיצרייה הפרוסה על פני שלוש קומות של בניין ישן. בכל אחת מהקומות צוות מלצרים ותנור אבן לאפיית פיצות. קרמיקה ממיטב הסגנון האיטלקי המזעזע מחפה את קירות המקום ולא מעט כתבות משבחות כולל אלו של הניו יורק טיימס. במקום גרם מדרגות צר שמיועד בעיקר למי שטרם זלל את הפיצה שלו. אני מבטיח לכם שאחרי פיצה כזו יכול רק אדם אחד לשרוד את המעבר בכל פעם.

הפיצה אכן שונה כל כך מכל מה שהספקתם להכיר בארצנו הקטנטונת. מדובר בפיצה המורכבת מבצק דק ורך שהזכיר לי את מרקמו של מלאווח עבה בגודל מגש פיצה משפחתי ובמחיר מגוחך. הרטבים מצטיינים בטריותם ומגיעים במבחר גדול מאוד ובהרכבים מסקרנים. הפיצה עצמה מחייבת אכילה בסכין ומזלג שכן היא כורעת תחת נטל הגבינה והרוטב.

כל אחד מאיתנו הזמין פיצה משלו בעוד זרם האנשים לפיצרייה הולך וגובר עד כדי אפס מקום חצי שעה לאחר כניסתנו. הפיצות כללו פיצת עגבניות עם בזיליקום ושמנת, פיצה עם רוטב עגבניות פשוט, פיצת שבע גבינות ביניהן כחולה מגוררת ופיצה ברוטב עגבניות, שמנת ושינקן מבושל.

הפיצות הוגשו על שולחן עטור מפות נייר בסגנון אנטבה אור יהודה. השירות מבעלי הגבות המסודרות להפליא קורקטי, ולמי שעוד יבקר במקום אין לצפות לחביבות יתר. בעודנו זוללים, ככל שהתלכלכנו יותר, נהנינו יותר. כמות ציקצוקי מציצת האצבעות סביב שולחננו נדמתה לפתע למקהלת צרצרים מדושנת עונג.

אז למה לבקר בנאפולי?
היחס לאמנות הכנת הפיצה היא כמעט תיאולוגית. אפילו חנויות ג'ינס נקראות על שם המאכל הנפלא הזה. פיצה מעולם אחר.
חוץ מזה, נאפולי היא תחנה טובה ליציאה לעיירות הנופש הדרומיות של איטליה למי שאין כסף לשהייה בהן, בהנחה שהכבישים חזור אינם בשיפוצים, שוב.
את נאפולי אפשר לאהוב או לשנוא. אני שנאתי. אבל תמיד יכולה להיות פעם שנייה מתקנת.

שלכם,

kubush

איטליה היום הראשון

טיסה באל איטליה הביאה אותנו באוקטובר האחרון לטיול לאורך דרום המגף האיטלקי והאי סיציליה שנבעט ממנו באלגנטיות איטלקית השמורה בד"כ למגמות העיצוב ולגברים שלה. ארבעה גברים (אבי, איתן, עמי ואנוכי) יצאו למסע שעיקרו אנשים, אוכל, יין וערים שאת יופיין וייחודן אין די מילים לתאר.

את רומא לא בנו ביום אחד, הבנו את הרמז ולא נשארנו בה אפילו יממה אחת, מיד עם קבלת הרכב בשדה התעופה, ולאחר שהבנו איך יוצאים מהחניון מבלי לפרוץ מחסום חשמלי, מיד לאחר שהבנו שכדי לנסוע לאחור צריך להכניס הילוך קדימה, ומיד לאחר שהבנו שמפתח הוא מחווה שאינה מחייבת היום בהתנעת רכב מסוג רנו, עניין שלקח לא יותר מכחצי שעה-שעה-שעה וחצי - יצאנו לדרך.

חמושים בחששות מפני האיומים הרבים ממורשתו של נינו פרינה (הזוכה הראשון במירוץ פורמולה 1, 1950) הגלומה במגפי הנהג האיטלקי הממוצע, יצאנו משדה התעופה הישר לתוך הפקק הראשון שהמחיש לנו כמה מהר באמת אפשר לנסוע באיטליה.

המטרה הראשונה של יומנו הראשון לטיול הייתה התרעננות מטיסה ארוכה והגעה לנאפולי מרחק כ-250 ק"מ דרומה מרומא. מצאנו את עצמנו סוטים מרחק 7 ק"מ משדה התעופה לעיר Ostia שלחוף ימה של איטליה. סיבוב קצר במקום הלא חשוב הזה הביא שניים מאיתנו לשוק העירוני בחיפוש אחר שישיית מים. עשר דקות, הן הזמן ש"בוזבז" בתוך בליל ריחות פרובוקטיביים בשוק המקורה בו התערבבו עשבי תבלין שאך זה נקטפו, דגים, נקניקים וגלגלי גבינה אימתניים. בעשר דקות אלו נגזל עברי כפי שהכרתיו. החלה צעידה אל עבר עתיד שימלא תובנות שלא הכרתי עד אז.

צריך קפה בשביל להתרענן. כך מצאנו את עצמנו לוגמים קפה מצוין, מתבוננים לים התיכון בחברת 3 פנסיונרים שעצרו גם הם ליד דוכן הקפה שעל חוף הים לאחר רכיבת בוקר על אופניהם ומתענגים על הבוקר החדש הזה.

החלטנו לנסוע דרומה לאורך החוף. חלפנו על פני עיירות נופש זנוחות ועשרות קבוצות של רוכבי אופניים לבושים במיטב אופנת הרוכבים. מהירות הנסיעה הממוצעת הייתה 40-50 קמ"ש, אכן הרגשנו פרועים. זקנות קצרות רואי על הכביש היו נוסעות מהר יותר.

כשהתייאשנו התחלנו בעלייה לכיוון ההרים. שעת צהריים הגיעה ואנחנו עוד רחוקים מאוד מנאפולי, בדיוק כפי שהבטיח הקול המעצבן במכשיר בג'י.פי.אס. גמלה בליבנו ההחלטה כי בעיירה הבאה שתיקרה בדרכנו נחפש מקום לאכול. כך קרה שהגענו לעיר Velletri.

במעלה אחד הרחובות הבחנו במסעדה שנראה היה כי החלה את פעילותה היומית אך לא מזמן. שמה של המסעדה "Da ezio al ponte". לעמי ולי הייתה זו חוויה ראשונה מסוגה שכן זו הפעם הראשונה שלנו באיטליה. חוויה במובן החיובי של המילה, כזו שערפלה את חושינו מתוך הנאה צרופה.

שולחנות עץ ערוכים מפות הדומות לבד וילון פרחוני בצבע טורקיז, חלונות זכוכית עצומים, רצפת עץ ישנה מעלה ניחוחות עץ לח. צלחות ותעודות מזכיות בתחרויות סומלייה וראשו של חזיר בר שהיה לו יום רע אחד, מעטרים את הקירות. לראשונה בחיי האמנתי למה שהיה כתוב על שלט המסעדה, אני באמת מאמין שהמקום קיים מאז 1964.
מזל גדול היה לנו בכך שהשפה האיטלקית היא כשפת אם לאבי. אלמלא הוא, התקשורת המרבית שהיינו יכולים לייצר עם בעל המקום הייתה שפה של חיוכים ללא תוכן.

פתחנו בצלחת נקניקים וגבינות לכל סועד. על כל צלחת הוגשו ארבעה סוגי פרושוטו ושתי גבינות ; מנצ'נגו בניחוח יין עדין וגבינת קצ'וטה בארומה מעושנת קלילה. אל המנות הללו התלווה גם לחם בעל השם המוזר "אי אפשר להפסיק לנשנש אותי" ויין הבית.

מילה על יין הבית באיטליה Vino della casa. נהוג במסעדות רבות להגיש יין בית שהוא, בניגוד למוכר בארצנו, אינו יין של היקב ששילם למסעדה באותו חודש. באיטליה יין הביתה אכן מיוצר ע"י המסעדה, אם בבעלותה יקב או ביקב הסמוך אליה. מדובר ביין אדום או לבן, בעל טעם בוסרי במובן הטוב של המילה. ניתן לדמות אותו ליין שלא עבר תהליכי סינון כך שטעמיהם החזקים של הזג או של חרצני העינב באים לידי ביטוי גם הם. הקמח המלא של עולם היין.

קיבלנו יין בית אדום קר כקרח בקנקן מעוטר. הרגשה מוזרה היא לשתות יין אדום קר כל כך ועם זאת הרגשה שונה ומענגת.

מהלך ישיבתנו במקום זרמו כל העת לקוחות שנראה היה על פי קבלות הפנים להן זכו, כי מדובר בלקוחות קבועים שנהנים שנים רבות מפרי עמלן של טבחיות בעלות ידי זהב.



לאווירה הביתי והחמימה של המקום תרמו לא מעט קרני השמש שפרצו מבעד לעצי האורן שמעבר לכביש, עת הגיעו המנות העיקריות. אכלנו בשקיקה רבה ריזוטו עם חסילונים ופטריות בניחוח לימוני קרמי עדין, ריזוטו פטריות פורצ'יני שנאספו באותו היום, ספגטי עם וונגולה קטנים וספגטי ראגו שעדינותו הדהימה את כולנו. עדינות הראגו, בשילוב הספגטי שהיה בדיוק במידה המתאימה לי (לא XL הפעם), הזכירה לי את רקדני היום והערב במחול השעות מתוך הסרט פנטזיה.

שותים אספרסו קצר, מנגבים את הריר הנוטף ומתארגנים ליציאה אל עבר נאפולי.

פתיחה קולינארית נהדרת לטיול נהדר, יום שמש נפלא ותחילתה של ידידות מופלאה עם מדינת המגף. על נאפולי וסביבותיה בפוסט הבא ולאחריו סיציליה במלוא תפארתה.