Joya not so Joyfull

ג'ויה היא רשת מסעדות פופולארית השייכת לרשת ארקפה. סניף רמת החיל מהווה נסיון לא רע ליצור אוירה כמו-איטלקית אבל גנכשל במקומות החשובים באמת.

אני אוהב מסעדות איטלקיות, זה ניכר בבלוג ובכרס שלי. לכן ביקור במסעדה המתעתדת להיכלל בקטגוריה של מסעדה איטלקית כג'ויה שברח' הברזל 4 ברמת החיל הינו בגדר חובה גסטרונומית לעצמי ולאומה כולה.

לרוב מסעדות ברמת החיל ממקומות בחללים תעשייתיים, ענקי ממדים ומנוכרים. ביקור במסעדת ג'ויה גילה כי מעצביה הצליחו ליצור, דווקא בחלל כה גדול, אוירה אינטימית ומזמינה המפעילה את החושים מבלי להתאמץ. מוזיקה איטלקית מתנגנת ברקע, סרט ניאו-ריאליזם איטלקי מרצד מעל הבר, כשלתפאורה המחושבת הותאמה תאורה רכה ומחמיאה.

בין חלקיה השונים של המסעדה חוצצים מדפי עץ גדולים עליהם מונחים אחר כבוד מוצרים איטלקיים כלימונצ'לו, יינות אדומים, שימורים, ארגזי ירקות (בשביל האווירה הכפרית), רטבי פסטות ומקררים המכילים קופסאות פסטה ממותגות של "ג'ויה", מוכנות לבישול ביתי.

בקצה החדר ממוקם בר גדול ובצידו תנור לבנים ואורו הזהוב תורם עוד לרכות המקום. מעל הבר עומדים כחיילים במסדר צנצנות ירקות מוחמצים יפהפיות.

למרות שהרגשתי כאילו הגעתי ליריד מכירות מוצרי איטליה, שכן גם התפריט היה מעוטר בפרסומות למכוניות פיאט, מים מתוצרת סן פלגרינו וחברת התעופה האיטלקית, לא התפתיתי לרכוש ממוצרי המקום. מהר מאוד הבנתי שאת מה שאני רואה במקררים בעצם מחממים ומגישים לי בצלחת.

מלצרית ופרח אדום בראשה הגיעה אל שולחננו באווירה נינוחה מדי, משל היינו חבריה שבאו לאכול בביתה. לא אהבתי את הגישה. גם את שאלתה מאוחר יותר לא אהבתי. למרות שמדובר בסלנג מקובל, השאלה "הכל בסדר עם המנות שלכם?" העלתה בי תמיהה האם המנות אכן תוכלנה להשיב? למה לא לשאול אותנו אם אנחנו נהנים מהמנות. המנות כבר ז"ל, שלומן לא ממש חשוב לאף אחד.

למנה ראשונה הזמנו קרפצ'יו. כמו בכל המסעדות הגיעה צלחת לבנה גדולה עליה פרוסות קרפצ'יו כשבמרכזה עלי אורוגולה, תלתלי פרמזן, טפטופי שמן, מלח גס ולחם קלוי בצד. המנה הייתה מאכזבת מאוד. מלח גס שפוזר בגסות, טעמו של השמן שנבחר ללוות את המנה היה חיוור ואילו פרוסות הבשר - אם כבר בחרה המלצרית להאנישן - נעכרו מצער על שעוללו להן עד כדי כך שתש כוחן מלהציג טעם משלהן.

בעודנו מנגבים את ידינו מהשמן שעטף בצורה מוגזמת את הלחם הקלוי שהוגש לנו, הגיעו אל שולחננו מנת פפרדלה דניה ופיצה מעוטרת בארטישוק (קרצ'ופי) ופרושוטו.

בצק הפיצה היה פריך ודק, אך לא שביר. נהניתי מהבצק כפי שלא אוכל להעיד על שאר חלקי הפיצה. הקרצ'ופי, שהגיע מתוך צנצנות המוכרות לי מהסופר השכונתי, נבצע לחתיכות גדולות אשר פוזרו באופן לא אחיד,  מה שיצר עומס משקל בלתי נסבל על הפיצה הדקה. עקב כך ניסיון לאכול פיצה עם הקרצ'ופי התגלה כבלתי אפשרי, כיוון שהרמת משולש העיפה את התוספת אל הצלחת. גם הסכין, אותה סכין שהושארה על השולחן כשהמלצרית פינתה את צלחת הקרפ'ציו, לא התאימה לחיתוך הפיצה ולכן לא יכלה להיות לי לעזר. רוטב העגבניות היה טעים ואילו את הפרושוטו חיפשתי, אך ללא הועיל. הוא ככל הנראה הלך לבדוק מה שלומו מבלי שוב.

הפפרדלה הייתה דקה מדי ורכה מדי. קשה היה לקרוא לה פפרדלה. דווקא הרוטב היה מוצלח באופן יחסי וחתיכות השום שהיו מורגשות בו באופן בולט מצאו אצלנו פינה חמה בלב. נתנו למנה הכוללת ציון נמוך בעיקר בשל הפסטה שלא הצליחה לעמוד בסטנדרטים סבירים. אם פפרדלה זו הייתה מגיעה לפסטיבל הפפרדלה שבעיר Gemmano באיטליה, היא הייתה מנודה מכל עיר או פסטיבל אפשריים.

את הארוחה סיימנו בקפוצ'ינו קטן מבית "ארקפה" שהיה דווקא טוב מאוד.

לסיכום, ג'ויה היא מקום שבו מחממים ומגישים. לדעתי לא אחטא לאמת אם אומר שהמנות הנמכרות בקופסאות מתוך המקררים המעטרים את חלל המסעדה הן גם המנות שמחוממות במטבח ומוגשות אחר כבוד לשולחנות הסועדים במחירים שאינם מצדיקים את התוצאה.

אבל גם לחמם ולהגיש צריך לדעת. פסטה אינה משהו שצריך לזרוק למים רותחים לבשל עד רכות ולשטוף במים קרים, כפי שרות סירקיס לימדה אותנו בשנות ה-80. בפסטה גלומה מסורת ואמנות, שכן היא מעשה ידי אדם שיש לכבד ולהכין בצורה נאותה. אינני יודע מה השכלתם של הטבחים במסעדה, אבל אם הם רוצים להתקדם בתחום הקולינארי לא הייתי ממליץ לרשום את ג'ויה כמסעדה איטלקית שבה עבדו בקורות החיים.

kubush

נאפולי כמעט רק בשביל הפיצה

אחת מהערים שנחרטו עמוק בזיכרוני היא נאפולי ולאו דווקא בשל מעלותיה. גם פחד מותיר את רשמיו בבני האדם ומי כמוני יודע.

אפתח בהמלצה חמה לכל אלו שטרם ביקרו בנאפולי, ובכוונתם להגיע אליה באמצעות רכב פרטי: עצרו דקה לפני הכניסה לעיר, נשמו עמוק ותתכוננו לשכוח כל מה שלמדתם על נהיגה נכונה/בטוחה. אז ורק אז תהיו מוכנים באמת להיכנס לעיר.

הכניסה לנאפולי ברכב פרטי שקולה להיסחפותם של דגים בזרמי האוקיינוס, או אם תרצו בצורה פשטנית יותר כאוס מתוכנן מראש.

עת הגיעו שעות בין ערביים של היום הנהדר שחווינו, אף אחד לא יכול היה להכין אותי לאימה שעומדת בפתח. הכניסה לעיר לחיפוש מלון ללון בו את שתי הלילות הבאים תפסה אותי אחוז אימה, בעודי אוחז את הגה המכונית בשתי ידי בזמן שעיני לומדות לרצד כל אחת לכיוון ומראה שונה.

נסחפתי בשעה 17:00 לתוך הויה דה לה רוזה האישית שלי. כבישים עירוניים מרוצפים אבנים קטנות ועקומות, מהירות ממוצעת של 70 קמ"ש, כיכרות שזכות קדימה בהן היא אכן זכות שיש למתי מעט, תמרורים שמזמן הפכו ללא יותר מסרח עודף לנוף העירוני המפוקפק, הולכי רגל שספק אם ראו אי פעם מעברי חציה ומהגרים שככל שהתקרבו למכונית בשני הצמתים היחידים בהם נאלצתי לעצור כך הייתי בטוח שכותרות העיתונים של יום המחרת יעוטרו בתמונותינו. נאפולי על המפה.

בסופו של סיוט הגענו למלון המיועד, או אז גילינו כי מחיריו הפכו פרועים מאז הפעם האחרונה בה אבי ואיתן השתכנו בו. כחלוצים לפני המחנה, החלו אבי ואיתן לנדוד ברחובות הסמוכים על מנת למצוא מלון או חדר מיון בשבילי.

הסתגרתי ברכב דולק עם חלונות ודלתות אטומים באמצעיתה של מה שנראה כשכונה מפוקפקת, וכעבור כחצי שעה חזרו הסיירים וכיוונו אותי למלון לא רחוק. מלון פשפשים (vergilius) בו, כך מתברר, גרים גם מהגרים בחדרים שכורים.

לא אכביר על מראו המלבב של מה שהיה בעברו הרחוק בית מפואר והיום לא יותר ממלון דירות, נטול חנית אורחים שנעילה כפולה של הדלתות בו מומלצת גם על ידי הפקידים המאיישים קבלה מצוחצחת בלובי מצוחצח מעוטר קיטש ודיכאוני להחריד (אגב זהו מיקום התאספות למשטרה המקומית בשעות הערב).

לאחר מנוחה והתארגנות יצאנו לרחובות העיר לחפש את מה שאבי זכר כפיצרייה הטובה ביותר בה אכל מימיו. כבשנו ברגלינו את רחובותיה המטונפים ועתירי השיפוצים של נאפולי בחיפוש אחר פיצריית TRIANON. בדרכנו ציינו חברי כי חלק מהשיפוצים שבמלוא הדרם אנו חוזים נותרו כפי שהיו לפני 6 שנים. ואני חשבתי שבארץ הבניה איטית.

הגענו לרחוב Via Pietro Collectta שם נשמעה אנחת רווחה כשראינו שתי פיצריות עמוסות. האחת מצידו השמאלי של הרחוב, פיצרייה ששמה מוזכר גם בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" Pizzeria da Michele. בפיצרייה זו מעט מאוד מקומות ישיבה מה שלא מפריע לעשרות אנשים לצבוא על פיתחה בהמתנה לכניסה או לקחת פיצה הביתה. פנינו היו מועדות לשפתה הימנית של המדרכה אל בית מספר 46 בו שוכנת ממתינה רק לנו, פיצריית טריאנון.

גילינו פיצרייה הפרוסה על פני שלוש קומות של בניין ישן. בכל אחת מהקומות צוות מלצרים ותנור אבן לאפיית פיצות. קרמיקה ממיטב הסגנון האיטלקי המזעזע מחפה את קירות המקום ולא מעט כתבות משבחות כולל אלו של הניו יורק טיימס. במקום גרם מדרגות צר שמיועד בעיקר למי שטרם זלל את הפיצה שלו. אני מבטיח לכם שאחרי פיצה כזו יכול רק אדם אחד לשרוד את המעבר בכל פעם.

הפיצה אכן שונה כל כך מכל מה שהספקתם להכיר בארצנו הקטנטונת. מדובר בפיצה המורכבת מבצק דק ורך שהזכיר לי את מרקמו של מלאווח עבה בגודל מגש פיצה משפחתי ובמחיר מגוחך. הרטבים מצטיינים בטריותם ומגיעים במבחר גדול מאוד ובהרכבים מסקרנים. הפיצה עצמה מחייבת אכילה בסכין ומזלג שכן היא כורעת תחת נטל הגבינה והרוטב.

כל אחד מאיתנו הזמין פיצה משלו בעוד זרם האנשים לפיצרייה הולך וגובר עד כדי אפס מקום חצי שעה לאחר כניסתנו. הפיצות כללו פיצת עגבניות עם בזיליקום ושמנת, פיצה עם רוטב עגבניות פשוט, פיצת שבע גבינות ביניהן כחולה מגוררת ופיצה ברוטב עגבניות, שמנת ושינקן מבושל.

הפיצות הוגשו על שולחן עטור מפות נייר בסגנון אנטבה אור יהודה. השירות מבעלי הגבות המסודרות להפליא קורקטי, ולמי שעוד יבקר במקום אין לצפות לחביבות יתר. בעודנו זוללים, ככל שהתלכלכנו יותר, נהנינו יותר. כמות ציקצוקי מציצת האצבעות סביב שולחננו נדמתה לפתע למקהלת צרצרים מדושנת עונג.

אז למה לבקר בנאפולי?
היחס לאמנות הכנת הפיצה היא כמעט תיאולוגית. אפילו חנויות ג'ינס נקראות על שם המאכל הנפלא הזה. פיצה מעולם אחר.
חוץ מזה, נאפולי היא תחנה טובה ליציאה לעיירות הנופש הדרומיות של איטליה למי שאין כסף לשהייה בהן, בהנחה שהכבישים חזור אינם בשיפוצים, שוב.
את נאפולי אפשר לאהוב או לשנוא. אני שנאתי. אבל תמיד יכולה להיות פעם שנייה מתקנת.

שלכם,

kubush

* והפעם, פוסט אורח של עמי.

כתייר הופתעתי לגלות כי בכל הקשור למזון מהיר, ההבדלים בין ברלין לישראל הם די גדולים. הגועל נפש של מקדונלדס לא ממש פרח בברלין כאצלנו. לעומת זאת, שם אפשר למצוא דנקן דונאטס בכל חור (או שמא זה החור שנמצא בכל דנקן דונאטס).

בדומה לישראל, בברלין ישנן שווארמיות שהובאו על ידי המהגרים התורכים (למרות שזה לא נקרא שם "שווארמה" אלא "דונאר"), אבל לישראל לעולם לא יגיעו (ובעיקר מטעמי כשרות) דוכני הנקניקיות, בהם יושבות מוכרות שכפי הנראה ברחו לפני יומיים מהקולחוז. הן מסרבות לדבר באנגלית, וכשפונים אליהן בשאלה הן פולטות משפט בגרמנית, תוך הבעת סלידה מהשפה ששמעו משפתיי התייר המפוחד.

לעומת זאת, בברלין גילינו את 'Vapiano', רשת גרמנית של מזון איטלקי מהיר. במהלך סיורינו הרגליים בעיר מצאנו 3 סניפים, הממוקמים בחוכמה במקומות תיירותיים והומי אדם. סניף אחד סמוך לשדרת אונטר דר לינדן, השני בכיכר פוטסדאם והגדול מכולם והמרשים בהם השקיף לעברנו כשחצינו את שדרת קו'דאם (או בשמה המלא: קורפורסטנדאם) לעבר מרכז הקניות C&A.

אי אפשר לפספס את הסניף הזה של 'Vapiano', הממוקם למרגלות מלון קונקורד היוקרתי. גם משום שהשלט של המסעדה עצום ודורש תשומת לב לפחות לכמה שניות בזמן שהעיניים מנסות לגמוע עוד ועוד מהנוף האורבני המרשים של ברלין. אך בעיקר משום שאנשים גודשים אותו והתנועה בדלת הכניסה לא נפסקת.

בסיבוב הראשון שלנו בשדרת קו'דאם התעלמנו באלגנטיות מהמסעדה ודבקנו במסלול שהכנו לנו לאותו היום, שכלל ביקור באָפּפֶל שטרודל של ה-'Café Kranzler' הנמצא ממש ממול ל-'Vapiano'. אולם בביקורנו השני בשדרת קו'דאם החלטתי שצריך לבדוק במה מדובר. כיתתנו רגלינו ותוך חצי דקה היינו בפנים.

המסעדה, המתפרסת על שתי קומות ומעוצבת בקפידה, מתנהלת בשילוב מתוחכם בין היי-טק אופנתי לחמימות של חדר אוכל. בכניסה עומד מארח אדיב המחלק כרטיס אלקטרוני, תוך כדי בירור האם הסועד מכיר את שיטת האירוח של המסעדה. בשיטה זו הסועד ניגש עם הכרטיס לעמדות השונות במטבח הפתוח, ובהתאם לעמדה - פיצה/אנטיפסטי, פסטה וסלטים - מזמין את המנה לה השתוקק. לאחר שסיים, הסועד ניגש לעמדת המארח, מוסר את הכרטיס ומשלם בהתאם למחיר שהוטען עליו.

כל אחת מהעמדות מאוישת על ידי כמה טבחים. בעמדת הסלטים והפסטות הטבח מכין את המנה לעיני הסועד. אין כאן חידוש של ממש, אלא בעובדה שהאזור נקי ומסודר למשעי והתהליך מתנהל ביעילות ובזריזות מרשימים.

הפסטות הטריות השונות, המוכנות במקום (אגב, אפשר גם לקנות על המשקל בנקודת מכירה בחוץ), מחכות בקופסאות פלסטיק השוכבות באופן מופתי על המדפים בגב המטבח הפתוח. הטבח מקבל את ההזמנה, טוען את הכרטיס האלקטרוני וזורק את הפסטה למים. בזמן שהבצק עובר למצב צבירה אלדנטה הטבח מכין את הרוטב המבוקש על הלהבה. הטבחים גם שואלים האם להוסיף פרמזן ומגררים את הגבינה הטריה לעיני הסועד.


לעומת זאת, יצר המציצנות נשאר בלתי מסופק בעמדת הפיצה. הסועדים מזמינים את המנה המבוקשת ומקבלים ביפר. ברגע שהמנה מוכנה הביפר מודיע שהגיעה העת לאסוף את המנה ולהתחיל לטחון. ההמתנה קצת יותר ארוכה אבל משתלמת. הפיצות של 'Vapiano' גדולות, מעולות ולא עולות הרבה.

מאחר ולא היה מקום בקומה הראשונה, טיפסנו עם המנות לקומה השנייה (יש מעלית, וחבל שלא ראינו אותה קודם). במעלה גרם המדרגות הופתענו לראות חממה יפה ובה עשרות עציצים קטנים של עשבי תבלין. אני זוכר את עציצי הריחן, אם כי יכול להיות שהיו סוגים נוספים של תבלינים בחממונת הזו. עציצים אלו מעטרים את שולחנות האוכל, ואפשר לגנוב מהם קצת כדי להוסיף למנה או סתם לנשנש. בנוסף, העציצים ממוקמים בעמדת הטבחים, המשתמשים בהם כדי לעטר את המנות.

מצאנו מקום מצוין ליד החלונות הגדולים, המשקיפים לצומת ה-C&A הסואנת של שדרת קו'דאם, ונישנשנו בהנאה פסטה קרבונרה, פסטה טצ'ינו פיקנטה ופיצה קרודו. מחירי המנות נעים בין 5.50 ל-8.50 יורו. המקום גם מציע יין ואלכוהול מסוגים שונים, אולם מאחר וביקרנו במקום בשעות הצהרים לא בדקנו את ההיצע בתחום זה והסתפקנו בקוקה קולה לייט.

למרות ש-'Vapiano' בהחלט עשה עלינו רושם טוב, המארחים הגרמנים הצליחו מעט לפגום באווירה. למשל, לאחר שפניתי לטבח והסברתי לו כי אינני מבין גרמנית הוא תרגם דבריו לאנגלית, ולאחר מכן כשרצה לשאול אותי שאלה אחרת שוב פנה אלי בגרמנית. לא הכי מקצועי אבל לא נורא.

גרוע מכך היה כשהגענו למארחת כדי לשלם. ביקשנו מהבחורה לקחת איתנו את אחד מהכרטיסים האלקטרוניים. משום מה הם ממש מכריחים כל אורח במסעדה לקבל כרטיס כזה, גם אם מסבירים להם שיעשה שימוש רק בכרטיס אחד. בתגובה נתקלנו בעוינות מביכה, כאילו דרשנו כרגע הסבר לקושיה איך אבותיה אפשרו בכלל להיטלר לעלות לשלטון.

כשניסינו להסביר שאנו רוצים להראות לחברינו בארץ את הכרטיס כדי להמליץ על המקום פרצופה עטה הבעה חמוצה של "מה הקשר בכלל". מיותר לציין שלא יכולנו לצאת בלי למסור את כל הכרטיסים. אגב, לא הזכרתי את הצעקות הלא-נעימות-בעליל שקמו כשחברתנו לימור צילמה לתומה את המקום, אבל נראה לי שאגף התלונות מיצה את עצמו.

טוב. אז אחרי שגיליתי כי הברלינאי הממוצע לא חזק בלבביות הגעתי למסקנה אחת פשוטה: למי בכלל אכפת, כבר ניסיתם את הפאסט-פוד שלהם? טעים!

* תודה ענקית ללימור בנדל, שסיכנה את חייה כדי לצלם את המסעדה ובאדיבותה הרבה הן מפורסמות כאן.

טוני וספה

עכשיו משחלפה מעלי סכנת הפסח, אפשר לגלות. לא שמרתי נגיעה מחמץ השנה. ביום ראשון שאחרי ליל הסדר יצאתי בלוית חברים אל עבר נמל תל אביב השוקק לטיול צמצום היקפים קטן. (ממש קטן). מרחוק, רחוק מאד החל לדגדג בנחירי אפינו ניחוח מוכר, ניחוח של בית. אמנם בית באיטליה הרחוקה, בה מעולם לא הייתי, אבל בית. ריח שהזכיר לנו מדוע תל אביב היא באמת עיר שצריכה לזכות בפרסי או"ם להאבסת התושבים בכל טוב.

היה זה ריחו של חמץ המזמין את המטיילים הנאבקים בעזות רוח במנות ליל הסדר של אמש, לחטוא בגדול (כמו "לרדת בגדול" רק ריאליטי מעניין ואמיתי באמת). כעכברים ההולכים מהופנטים אחר החלילן מהמלין, כיתתנו רגלינו אל חלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף, שם התעצמו הריחות והפכו ממשיים עד כדי סכנה ברורה ומיידית לשלום החבורה.

לפתע, נגלה לעינינו מראה שהעלה ספק כבד בליבנו באשר לאמיתותו. המחשבה נדדה לשאלת השאלות, האם זו פאטה מורגנה? שמא אותה מצה וחצי שאכלנו עד כה הטריפה עלינו את דעתנו? האם הקניידלעך שיבשו את הלך המחשבה הישר וההגון?
משתאים, ניצבנו לנוכח הפלא ואך בקושי הצלחנו לקרוא את שלט המקום. לקחנו נשימה עמוקה בלי לנשוף החוצה וקראנו את השלט שמבחינתנו היה כמעט סמל יציאה מעבדות לחירות:
"Tony Vespa" (למי שלא קורא איטלקית - טוני וספה).

למי שכף רגלו טרם דרכה במקום, המדובר בפיצריה כשרה לפסח עבור אוכלי החמץ במחוזותינו. אני חייב להודות שישנם כמה אלמנטים מיוחדים בפיצריה זו. אם נשווה לאלמנטים אותם חגגנו בליל אמש - פסח מצה ומרור.

את הפסח סימלה מציאת המקום הנפלא שהוציאה אותנו לחירות של ממש ולעולם שכולו בחירה עצמית (לאכול או לא לאכול זו השאלה. מה נעלה יותר...?!). את המצה סימלה כמובן הפיצה. הפיצה מוצגת לראווה בטוני וספה על גבי מגשים גדולים ומלבניים מוכנה עם תוספות מתוספות שונות - עגבניות פטה, פפרוני, מרגריטה, בייקון ומוצרלה ועוד. לא קל היום להתלהב ממגוון הפיצות הקיים בשוק, למרות שיש כמה הצלחות לטעמי לפחות בתחום המשלוחים משם אני מכיר את המגוון - פיצה מטר ופיצה פרגו.

מאחר והחמץ העיקרי בפיצה אותה לקחתי היה הבצק לא יכולתי שלא להעניק לו פרס על התנהגות טובה ואכן הבצק שוחרר מוקדם משקבע גזר הדין ומצא עצמו נאכל ונעכל על ידי בסגנון טריפה חופשי ל - 100 מ' בצק. הבצק היה מהטובים שטעמתי - לא דק כנייר ולא מותפח כנוכחים בקבוצת שומרי משקל אליה הייתי מגיע לפגישות אורח שלא הצליחו להתמיד עם הרצון העז שהיה לי להיפטר מעוד קצת כסף. הבצק היה אוורירי וקריספי במקומות הנכונים - פשוט מעולה. התוספות היו מעולות גם כן ובכמות גדולה יחסית. היה שם למשל ירק שרמז לי שכדאי לי להשאיר רק אותו למאכל ואת השאר לתת למישהו רזה אבל ויתרתי, חשבתי לעצמי אם כבר חמץ אז עד הסוף.

את המרור במקרה דנן, סימל המחיר. תגידו לי אתם השתגעתם? 88 ₪ לקילו פיצה. אין מחיר למשולש כי אין משולשים, יש מחיר לפי החתיכה אותה בוחר הקונה. בן זוגי ואני לקחנו כל אחד מלבן שנראה היה סביר בגודלו ומספיק על מנת להרגיז את יושבי שמיים. התברר שלקחנו 2 מלבנים במשל חצי קילו (סה"כ) ובעלות כולל של 44 ₪. אני חייב להבין - אתם השתגעתם?
נכון - פיצה מעולה.
נכון - בצק פריך שבא לנשנש עד יפציע השחר
נכון - צפון דיזינגוף
נכון - באותה עת הייתם מאגר הפחמימות הזמין ביותר
אבל יקר. יקר מאוד.

בשלב זה חולפת בראשי השאלה האם להמליץ או לאו. האמת, החלילן מהמלין כל כך רזה בציורים שבספרי האגדות שלא נראה לי שהייתי הולך אחריו, בטח לא לפיצריה - זה לא אמין. לטוני וספה הייתי הולך. יקר מדי אבל טעם החטא מעולם לא היה טוב יותר.

בתיאבון,
קובי