* והפעם, פוסט אורח של עמי.

כתייר הופתעתי לגלות כי בכל הקשור למזון מהיר, ההבדלים בין ברלין לישראל הם די גדולים. הגועל נפש של מקדונלדס לא ממש פרח בברלין כאצלנו. לעומת זאת, שם אפשר למצוא דנקן דונאטס בכל חור (או שמא זה החור שנמצא בכל דנקן דונאטס).

בדומה לישראל, בברלין ישנן שווארמיות שהובאו על ידי המהגרים התורכים (למרות שזה לא נקרא שם "שווארמה" אלא "דונאר"), אבל לישראל לעולם לא יגיעו (ובעיקר מטעמי כשרות) דוכני הנקניקיות, בהם יושבות מוכרות שכפי הנראה ברחו לפני יומיים מהקולחוז. הן מסרבות לדבר באנגלית, וכשפונים אליהן בשאלה הן פולטות משפט בגרמנית, תוך הבעת סלידה מהשפה ששמעו משפתיי התייר המפוחד.

לעומת זאת, בברלין גילינו את 'Vapiano', רשת גרמנית של מזון איטלקי מהיר. במהלך סיורינו הרגליים בעיר מצאנו 3 סניפים, הממוקמים בחוכמה במקומות תיירותיים והומי אדם. סניף אחד סמוך לשדרת אונטר דר לינדן, השני בכיכר פוטסדאם והגדול מכולם והמרשים בהם השקיף לעברנו כשחצינו את שדרת קו'דאם (או בשמה המלא: קורפורסטנדאם) לעבר מרכז הקניות C&A.

אי אפשר לפספס את הסניף הזה של 'Vapiano', הממוקם למרגלות מלון קונקורד היוקרתי. גם משום שהשלט של המסעדה עצום ודורש תשומת לב לפחות לכמה שניות בזמן שהעיניים מנסות לגמוע עוד ועוד מהנוף האורבני המרשים של ברלין. אך בעיקר משום שאנשים גודשים אותו והתנועה בדלת הכניסה לא נפסקת.

בסיבוב הראשון שלנו בשדרת קו'דאם התעלמנו באלגנטיות מהמסעדה ודבקנו במסלול שהכנו לנו לאותו היום, שכלל ביקור באָפּפֶל שטרודל של ה-'Café Kranzler' הנמצא ממש ממול ל-'Vapiano'. אולם בביקורנו השני בשדרת קו'דאם החלטתי שצריך לבדוק במה מדובר. כיתתנו רגלינו ותוך חצי דקה היינו בפנים.

המסעדה, המתפרסת על שתי קומות ומעוצבת בקפידה, מתנהלת בשילוב מתוחכם בין היי-טק אופנתי לחמימות של חדר אוכל. בכניסה עומד מארח אדיב המחלק כרטיס אלקטרוני, תוך כדי בירור האם הסועד מכיר את שיטת האירוח של המסעדה. בשיטה זו הסועד ניגש עם הכרטיס לעמדות השונות במטבח הפתוח, ובהתאם לעמדה - פיצה/אנטיפסטי, פסטה וסלטים - מזמין את המנה לה השתוקק. לאחר שסיים, הסועד ניגש לעמדת המארח, מוסר את הכרטיס ומשלם בהתאם למחיר שהוטען עליו.

כל אחת מהעמדות מאוישת על ידי כמה טבחים. בעמדת הסלטים והפסטות הטבח מכין את המנה לעיני הסועד. אין כאן חידוש של ממש, אלא בעובדה שהאזור נקי ומסודר למשעי והתהליך מתנהל ביעילות ובזריזות מרשימים.

הפסטות הטריות השונות, המוכנות במקום (אגב, אפשר גם לקנות על המשקל בנקודת מכירה בחוץ), מחכות בקופסאות פלסטיק השוכבות באופן מופתי על המדפים בגב המטבח הפתוח. הטבח מקבל את ההזמנה, טוען את הכרטיס האלקטרוני וזורק את הפסטה למים. בזמן שהבצק עובר למצב צבירה אלדנטה הטבח מכין את הרוטב המבוקש על הלהבה. הטבחים גם שואלים האם להוסיף פרמזן ומגררים את הגבינה הטריה לעיני הסועד.


לעומת זאת, יצר המציצנות נשאר בלתי מסופק בעמדת הפיצה. הסועדים מזמינים את המנה המבוקשת ומקבלים ביפר. ברגע שהמנה מוכנה הביפר מודיע שהגיעה העת לאסוף את המנה ולהתחיל לטחון. ההמתנה קצת יותר ארוכה אבל משתלמת. הפיצות של 'Vapiano' גדולות, מעולות ולא עולות הרבה.

מאחר ולא היה מקום בקומה הראשונה, טיפסנו עם המנות לקומה השנייה (יש מעלית, וחבל שלא ראינו אותה קודם). במעלה גרם המדרגות הופתענו לראות חממה יפה ובה עשרות עציצים קטנים של עשבי תבלין. אני זוכר את עציצי הריחן, אם כי יכול להיות שהיו סוגים נוספים של תבלינים בחממונת הזו. עציצים אלו מעטרים את שולחנות האוכל, ואפשר לגנוב מהם קצת כדי להוסיף למנה או סתם לנשנש. בנוסף, העציצים ממוקמים בעמדת הטבחים, המשתמשים בהם כדי לעטר את המנות.

מצאנו מקום מצוין ליד החלונות הגדולים, המשקיפים לצומת ה-C&A הסואנת של שדרת קו'דאם, ונישנשנו בהנאה פסטה קרבונרה, פסטה טצ'ינו פיקנטה ופיצה קרודו. מחירי המנות נעים בין 5.50 ל-8.50 יורו. המקום גם מציע יין ואלכוהול מסוגים שונים, אולם מאחר וביקרנו במקום בשעות הצהרים לא בדקנו את ההיצע בתחום זה והסתפקנו בקוקה קולה לייט.

למרות ש-'Vapiano' בהחלט עשה עלינו רושם טוב, המארחים הגרמנים הצליחו מעט לפגום באווירה. למשל, לאחר שפניתי לטבח והסברתי לו כי אינני מבין גרמנית הוא תרגם דבריו לאנגלית, ולאחר מכן כשרצה לשאול אותי שאלה אחרת שוב פנה אלי בגרמנית. לא הכי מקצועי אבל לא נורא.

גרוע מכך היה כשהגענו למארחת כדי לשלם. ביקשנו מהבחורה לקחת איתנו את אחד מהכרטיסים האלקטרוניים. משום מה הם ממש מכריחים כל אורח במסעדה לקבל כרטיס כזה, גם אם מסבירים להם שיעשה שימוש רק בכרטיס אחד. בתגובה נתקלנו בעוינות מביכה, כאילו דרשנו כרגע הסבר לקושיה איך אבותיה אפשרו בכלל להיטלר לעלות לשלטון.

כשניסינו להסביר שאנו רוצים להראות לחברינו בארץ את הכרטיס כדי להמליץ על המקום פרצופה עטה הבעה חמוצה של "מה הקשר בכלל". מיותר לציין שלא יכולנו לצאת בלי למסור את כל הכרטיסים. אגב, לא הזכרתי את הצעקות הלא-נעימות-בעליל שקמו כשחברתנו לימור צילמה לתומה את המקום, אבל נראה לי שאגף התלונות מיצה את עצמו.

טוב. אז אחרי שגיליתי כי הברלינאי הממוצע לא חזק בלבביות הגעתי למסקנה אחת פשוטה: למי בכלל אכפת, כבר ניסיתם את הפאסט-פוד שלהם? טעים!

* תודה ענקית ללימור בנדל, שסיכנה את חייה כדי לצלם את המסעדה ובאדיבותה הרבה הן מפורסמות כאן.