יום שני, 19 בינואר 2009

כותש השום של סבתא ברטה


העברת ידע מאם לבת ומאב לבן הוא נוהג טבעי שלא פוסח על המטבח הביתי, למשל בהעברת שלל מתכונים מסורתיים להכנת מאכלים המאפיינים את המשפחה והעדה. אולם לעיתים זהו תהליך ספונטאני, אליו אנחנו לא מודעים. למשל, הדרך המיוחדת בה מתכונים אלה מוכנים, החל מאופן קיפול הבצק ועד לכל ניואנס בגוף בעת תבלון המנה. טוב, אני קצת מגזים. אבל אם תשימו לב תראו שהמסורת מחלחלת גם למקומות אחרים, אפילו לאופן בו אתם מנקים את הבית או נוהגים ברכב.

למרות זאת, פער הדורות בין ההורים לילדים מונע את "שימור הידע" בצורתו המקורית. מצד אחד, הצעירים משכללים את התהליך בהתאם לרוח התקופה. מצד שני, הפער הזה יכול להביא לכדי היעלמות הידע המסורתי מנוף המשפחה. בשתי המאות האחרונות, ועם חדירת פלאי העולם המודרני, תנאי השטח והקיום עברו שדרוג מתמיד, טכנולוגי בעיקרו. סופו בתהליך עצוב ובלתי נמנע של פיחות בשימור הידע ובנוהגים השונים. כן, הזמנים משתנים.


את המסורת המשפחתית ינקתי מהסבתות שלי - ברטה זיידנוורם ובלומה קלייטמן. כאן אתמקד בסבתי ברטה, שהייתה מה שאנחנו קוראים לעיתים קרובות דווקא בהערצה "חולת ניקיון". סבתא ברטה הייתה אישה עתירת נוהגים, שאת חלקם ניתן להסביר על-ידי בחינת תקופת חייה בטרם עלתה לארץ ובמקורותיה המזרח-אירופאים, עליהם ארחיב בהמשך. נוהגים אחרים היו ככל הנראה תולדה של פיתוח עצמי, מעיין התאמה אבולוציונית לתנאי השטח הארצישראליים.

את המנהגים הללו אציג כאן בעיקר משתי סיבות. סיבה אחת היא היעלמותם המוחלטת או צמצומם של הנוהגים לאחר לכתה של סבתי מאיתנו. הסיבה השנייה היא געגוע לאותם ניואנסים אישיים של סבתי, שהייתה יקרה לי כאם.

מלח

אחד הדברים הבולטים ביותר בהתנהגותה של סבתא ברטה, היה שמירה על קופסת מלח ייעודית מלאה בכל עת. הקופסא עודנה קיימת בבית הורי, אם כי ייעודה השתנה עם השנים. מדובר בקופסת פלסטיק קשיחה ושקופה, בעלת מכסה כתום באטימה מצוינת, המיועדת להכיל כחמישה קילוגרמים. כמות כזו של מלח שולחני רגיל מספיקה כיום לשימוש נרחב ביותר. יחד עם זאת, בכל זמן שהמלח בקופסא איבד ולו סנטימטר אחד מגובהו, הייתה סבתי נתקפת חרדה של ממש וטוענת ש"אין מלח בבית". אני לא זוכר ביקור בשופרסל השכונתי עם סבתא שבסופו לא חזרנו עם לפחות קילו אחד נוסף של מלח לאוסף הגרגירים הלבנים. לכאורה נוהג זה נראה תמוה ואף מצחיק ברמות מסוימות, אלא שיש לכך הסבר אותו למדתי רק לאחרונה.

סבתי נולדה בעיר קרמנצ'וק (Кременчук) שבאוקראינה בדצמבר שנת 1917. התקופה היא תקופת מלחמת העולם הראשונה, תקופה שאחרי שתי מהפכות באימפריה הרוסית (פברואר ואוקטובר - המהפכה הבולשביקית). השנים 1932-1933 הוגדרו באוקראינה כתקופת ה"הולודומור" (גולוד/הולוד = רעב, מור = מגיפה). תקופה בה כשליש מאוכלוסיית המדינה מתה מרעב, כחלק ממה שהוגים מסוימים מגדירים כמדיניותו המכוונת של ממשל סובייטי בראשותו של סטאלין.

בתקופה הזו כנראה שגם מלח לא היה בנמצא. בעת ההיא מלח היה אחד המצרכים המבוקשים והנצרכים ביותר, טרום עידן הקרח לשימוש ביתי והמקררים. המלח שימש לשימור בשר, דגים וכיבוש ירקות ופירות. הוא שימש כתבלין המרכזי כמעט בכל תבשיל שכן כמעט ולא היה בנמצא כל תבלין אחר. מכאן שחשיבותו של המלח ואגירתו היו עצומים בעיני האנשים שחיו בתקופה זו ובכללם סבתי.

היום נוהג זה של אגירת מלח נעלם במשפחתי כמעט לחלוטין. למרות זאת, הן אצל אימי והן אצלי תמיד יהיו בנמצא שני קילוגרמים של מלח. לא משום שאנו משתמשים במלח בכמויות גדולות, אלא כתוצר של נוהג תת-מודע שהושרש לנו מהדור שחלף.



משולש הנירוסטה ומדיח הכלים

במהלך השנים השתכללו כלי המטבח השונים, החל מכלי הבישול והעיבוד וכלה בכלי האשפה. שני סממנים עימם נתקלה סבתי בקשיים הם משולש הנירוסטה המעטר כיורים, ומדיח הכלים, שהגיע לביתנו בשנות התשעים וניסה להחליף, לא בהצלחה רבה, את העושים במלאכת שטיפת כלי המטבח.

אם אני קורא נכון את תפקידם של הכלים במטבח, הרי שאותו משולש נירוסטה, המותאם באופן מפליא לפינות המעוגלות של כיורי ארצנו, נברא לקלוט אשפה. המשולש אינו בוחל בסוגי האשפה, קליפות של ירקות שזה עתה קולפו, שאריות בשר שנחתך וכל העולה על רוחו הטובה של המטנף הסדרתי העמל במטבח. כל מלפפון בערוגתו וכל כלי בתפקידו. אז זהו שלא! סבתא שלי הקפידה למרק ולצחצח את משלוש הנירוסטה משל היה אחד מהכלים העומדים אחר כבוד בוויטרינה הסלונית.

אשפה לא ראה המשולש מעולם, כי אם מים זכים זורמים סביבו. המשולש היה יוצא מן הכיור כל אימת שהייתה מתרחשת בכיור פעילות ומוחזר בתומה ללא כל רבב. אם היה בן אדם, היה ניתן להמשילו למלך שנושל מממלכתו. לא פעם, כשהזמנתי את חברי הביתה, הייתה מקימה סבתי קולות זעקה כשמישהו היה מעז ולו להניף ידו אל עבר המשולש במטרה להשליך לתוכו דבר-מה. הפח נמצא מתחת לכיור ורק שם מצויה האשפה. את המשולש עזבו לנפשו. הוא נח בפינתו הימנית הקבועה ואל לנו להפריע לו.

מדיח הכלים היה כבר סיפור אחר גמרי. אבטלתו של זה לא הייתה ברורה עד תומה, משהו בסגנון אי-הוודאות הכלכלית של ימינו. למה הכוונה? מדיח הכלים הופעל כנדרש, יחד עם כלים בתוכו, אלא שהכלים שעברו את שטיפתו הרועמת היו כבר נקיים. כאן ניתן ללמוד בבירור על חוסר רצונה של סבתי, שהייתה מדיחה את הכלים בבית בדרך כלל, לסמוך על טכנולוגיות חדשות ולהסתגל אליהן. הייתה זו מלחמת ברטה vs המדיח, שזכתה לא אחת לתרעומת בעיקר מצד חברת מקורות והצומח מסביב לכנרת. אולם סבתא שלי עשתה מה שהיא ראתה לנכון. בימי חייה של סבתי, המכונה זכתה לעשות בעיקר "פיניש" ולהוריד את עיטורי הזהב מכל כלי שעוד נשאר מפולניה.



כותש השום

אם בניקיון עסקינן, אינני יכול שלא להזכיר את כותש השום הכסוף, שכתש לא מעט שום בחייו. היום כותשי שום רבים (ויקרים) מכילים בצידם השני של המכתש שיניים המיועדות לניקוי חורי הבסיס לאחר הכתישה. לדעתי מדובר בתולדה של סבתות מתוסכלות רבות.

סבתי בילתה שעות עם כותש השום בידה האחת וקיסם עץ עיקש בידה השנייה. המטרה: לנקות את הכלי משאריות הכתישה, והיא לא זנחה את הכותש עד שאחרון חוריו הבריק מניקיון. מלאכה שרבים וודאי מוותרים עליה, או לחילופין חוסכים אותה וקונים שום כתוש מוכן בקופסא. מניסיוני במטבח למדתי שאין ארומה עוצמתית כפי זו ששום כתוש טרי מותיר בבישול (בהשוואה לאבקת שום או חלק ממוצרי השום המוכנים). שנית, נכון הוא שאת כותש השום קשה לנקות, אבל בכל פעם שאני משתמש בו אינני יכול להניחו בטרם אוודא כי כל חוריו נקיים משום - הנה עוד נוהג שהשתרש.


המקרר הביתי

בימי נערותי, כשהיו מגיעים אלי חברים הביתה לביקור (אותם חברים סוררים שניסו להשליך אשפה למשולש הנירוסטה), היה נוהג נוסף שסבתי לא יכלה לסבול. מבחינתי, יכלו חברי לגשת אל המקרר על מנת לקחת לעצמם שתייה באופן עצמאי, חלקם אף לאכול. סבתא שלי מעולם לא הבינה איך זה שנותנים לאדם זר (חבר קרוב ככל שיהיה) להתקרב אל המקרר.

בחברת השפע בה אנו חיים היום הדבר נראה מוזר, הרי לא מדובר בכספת. אלא שסבתא שלי ראתה בהתנהגות זו של חבריי לא רק חוסר נימוס משווע אלא גם חדירה לפרטיות. אולי מתוך מחשבה שאיש אינו צריך לדעת מה וכמה יש במקרר (אחד מסמלי הסטאטוס בימים עברו). למרות שנאלצה לסגת מעמדתה בנושא, סבתא לא התרגלה לרעיון מעולם. אגב, חבריהם של הורי ומשפחתי המורחבת מעולם לא פתחו את המקרר או התכבדו בשירות עצמי. אולם חבריי שייכים לדור חדש, דור שחי בשפע שדורותיה של סבתי והוריי לא הכירו בימיהם המוקדמים.

ה"פינתוכל"

למישהו מכם הרשו אי-פעם לאכול בסלון או בחדרו? חס וחלילה, לא נשמע כדבר הזה בימי שלטונה של סבתי. אוכל אוכלים במטבח או בפינת האוכל, אותה כיניתי שנים רבות "פינתוכל" - כי כך סבתא הגתה את צמד המילים הללו. רק לפני שנתיים הבנתי שלא מדובר במילה שמקורה ביידיש אם כי בחידוש לשוני שלא התקבל באקדמיה העברית ללשון אלא רק במוחי הפרטי.

קשה לי לתאר את זעקות השבר כל אימת שניסיתי (לפעמים רק בשביל להרגיז) לשאת צלחת לחדרי. בימינו, כל חדר מצויד במוצרי אלקטרוניקה שלא היו מביישים חמ"ל צבאי, והאכילה מול טלוויזיה או מחשב הפכו לרעה חולה בתרבות המערבית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. יש אף הטוענים כי זו אחת מהסיבות לאכילה לא מבוקרת, לא משביעה, המובילה בסופו של דבר להשמנה.
השוקולד המריר של פאני הרצובה

אפרופו השמנה, בשוקולד פגשתי בעיקר אחרי שאחותי נולדה. לא כי לא היה בבית, אלא כי היא מאוד אהבה שוקולד ודאגה שלחלוק אותו עם אחיה הגדול בכל פעם שהייתה מקבלת חפיסה. כך גדלתי וגדלתי וגדלתי...

יחד עם זאת, זכורים לי שני מנהגים הנוגעים לשוקולד. נוהג אחד היה של סבתא ברטה - לגרר בפומפייה פירורי שוקולד מריר ולפזרם על גבי פרוסת לחם שנמרחה בחמאה. דבר עימו למדתי לחיות באושר. מפעם לפעם אני נזכר במלאכה הקשה שהייתה כרוכה בגירור השוקולד על גבי הפומפייה החדה ומתגעגע. נוהג שני היה דווקא של חברתה של סבתי. לחברה קראו סוניה הרץ או כפי שאני נוהג לכנותה גם היום (שנים לאחר מותה)Pani Hercsowa. אני זוכר ביקורים עם סבתא, בסופם תמיד הייתה לוקחת אותי פאני הרצובה אל המרפסת האחורית, דרך מטבח פורמייקה דמוי עץ, ודוחפת לידי חפיסת שוקולד מריר.

הגעגועים

אני מתגעגע לימים ההם, לטעמים הפשוטים ולריחות הבתים הישנים עמוסי הריהוט ששרד את פולין. לא בגלל העיצוב ה"מדהים" של הריהוט, ולא בגלל הקריסטלים (רוזנטל ולא פחות) שעיטרו כל פינה בויטרינות הפולניות. אלא בגלל האנשים, השפה הפולנית והיידיש שהזינו את אוזני - עד אשר לא יכלו לחלוק לידי סודות, כי גם אם לא הבנתי את כל המילים ההקשר היה ברור. אני מתגעגע לפנים המחייכות של סבתא שלי ולצחוקה המתגלגל.

לפעמים כשאני עומד במטבח ומבשל או אופה אני נזכר באותם רגעים בהם בישלנו יחד, בהם עקבתי אחר כל תנועת יד מתוך סקרנות בלתי נדלית.

שלכם,
Jacob Klajtman - kubush

*תודה לחיים כהן על הייעוץ בנושאים היסטורים

9 comments:

עומר שובל אמר/ה...

פשוט נפלא, העלה חיוך על פניי,מדהים איך זיכרון אישי שלך גרם לי לחשוב על המסורת המשפחתית שלי...

אנונימי אמר/ה...

אתה כותב פשוט מקסים...לרגע אפילו אני חשתי געגוע...

חיים כהן אמר/ה...

אכן מרגש
תודה על הקרדיט
גם לצילה יש כותש שום וכל מיני כילים מוזרים של פעם .
כשאני חושב על זה יש לה טוחן בשר ביתי עם מנואלה ונעילה על השולחן

שלומי פרץ אמר/ה...

קראתי ואהבתי.

אנונימי אמר/ה...

התרגשתי לקרא ולהזדהות עם כל מילה. אכן היסטוריה משפחתית הולכת ונעלמת עם הקידמה . חייכתי לאורך כל הכתבה.
המשך בכתיבתך הנהדרת.
שרה

גיאגוש אמר/ה...

חמוד מאוד ומצחיק.
כשאני חושב על זה, גם לי יש את אותם כלים בבית, אבל אני לא כ"כ אובססיבי לגביהם.
תחי הקידמה.

Ron אמר/ה...

הוי קובושו קובוש, פולני חמדמד שכמותך.
שלא תגיד שאני לא מגיב....
הפוסט הזה הוא שדרוג לדעתי. אתה משתכלל, מרחיב את כתיבתך לאופקים חדשים וסגנונות שונים.
אני באמת חושב שהגיע הזמן גם לשדרג למעמד של כתיבה בעבור כסף!!!
במיוחד עם הרעיון החדש ("...זו תרופה...")

המשך והמשך

רון

הילית אמר/ה...

אויש קובי, פוסט מעולה. הזכרת לי את סבא שלי ואת חיבתו העזה לכותש השום.

אני מסכימה עם הנאמר מעלי- השתכללות והרחבת אופקים ושות', וכמובן עם הרעיון של כתיבה עבור כסף.

ושוקולד זה אכן בשביל בריאות!!

עדנה אמר/ה...

הגעתי במקרה לפוסט שלך בקפה ובעקבותיו לפה
ומצאתי פנינה
נהניתי העלת חיוך
סוג של הזדהות וגעגוע
סבתא שלי היה ממש ההפך המוחלט
תקרא: http://cafe.themarker.com/view.php?t=833786
עדנה