שוק הדגים והבשר של קטניה

07:00 וקטניה מתעוררת ליום חדש. בעוד הרחובות הצדדיים עודם ספונים בדמדומי הלילה שחלף, ברחוב הראשי Via Vittorio Emanuele II אנשים ממהרים לעבודה ותלמידי תיכון לבושים במיטב מחלצותיהם ממתינים בתחנות האוטובוס. תנועת המכוניות והאנשים גוברת ככל שמתקרבים לכיכר הראשית Piazza Duomo, הלא היא כמו בכל עיר איטלקית עתיקה שמכבדת את עצמה ולכן נבנתה סביב כנסיה מרכזית.

מאחורי הבתים התוחמים את צידה המזרחי של כיכר רחבת ידיים זו, מסתתר שוק שמתעורר לחיים חדשים ממש ברגעים אלו.

אני מתקרב ומתרגש.

אם לא די בכך שאני לגמרי לבדי בעוד חבריי מתנמנמים בין ציפויי הסאטן החובקים כל חלקה טובה במיטות המלון, אני מתחבט כל הדרך באיזו עדשה להשתמש לאילו צילומים. בעיקר אני מתרגש לראות שוק דגים ובשר אמיתי, כזה שעוד טרם ראיתי דומה לו בהיקפו ובססגוניותו. מצפה לראות את השוק כפי שניסיתי לדמיין ערב קודם בעודי יושב במסעדה במרכזו של שוק ריק.

עוד רגע קט לפני הכניסה לשוק אני עוצר למראה תעלת מים זורמים ובה שני גברים מדושנים בסרבלי פלסטיק מנקים את תחתית התעלה. התבוננתי בהם ארוכות מבצעים את מה שנדמה היה מלאכתם בעשורים האחרונים והבנתי שאני מביט באחד התפקידים החשובים ביותר המאפשרים את קיומו של השוק אליו אני עומד לפסוע. שני האנשים הללו, דואגים לזרימת מים תקינה מהנהר שעובר מתחת לעיר אל האבנים המרצפות את השוק כולו. אלמלא זרימת המים הבלתי פוסקת ריחות השוק המעוררים והמפתים היו הופכים במהרה לצחנה נוראית שהייתה מבריחה את הקונים וסביר שגם את הרוכלים בסופו של דבר.

פסיעות אחדות אל תוך השוק חשפו בפני רחבה גדולה עליה מביטים בעניין רב חבורת פנסיונרים ומספר רחובות המתפצלים ממנה. לכל אחד מהרחובות נושא קולינארי משלו.

הרחבה והרחובות הצמודים לה הם שוק הדגים ופירות הים. הפנסיונרים הסקרנים צפו, כך מסתבר, בקרב היומי בין שני רוכלים על המחירים אותם יציגו לציבור הקונים על גבי השלטים. קרב שלא נדם, גם לא כעבור שעה וחצי משחלפתי על פני הרוכלים בפעם הרביעית.

הרחובות הפרוסים מעל לרחבה הם איזורי ממכר הבשר ואילו הרחובות הצדדיים יותר הם הרחובות בהם נמכרות גבינות ארומטיות, זיתים, סלטים, לחם וירקות ופירות. נדמה כאילו קיים מדרג ברור בין סוגי האוכל כמו בתרבויות רבות אחרות המקדשות מאכלים מסוימים בעוד אחרים נתפסים כדבר נלווה או מאוס.

הדגים ומאכלי הים תופסים את המקום הגדול ביותר בשוק הרחבה והרחוב היוצא ממנה. לכאורה המקום הנמוך ביותר של השוק אבל הפונקציונאלי ביותר היות והאזור חייב בהזרמת מים. הבשר שבתרבויות רבות תופס מקום ראשון בחשיבותו נמצא מעל הרחבה, משקיף אליה בעוד הקונים יכולים להשקיף אליו בנוחות. אינני בטוח שבקטניה כעיר נמל מרכזית חשיבות הבשר גבוהה מחשיבות הדגה. גבינות ושאר ירקות ומאכלים ממוקמים ברחובות הצדדיים כאילו יש בכך אמירה של חשיבות משנית ולא יותר מכך.

מדרג השוק הוא לא אחת ראי החברה. מעניין מה אנתרופולוגים היו אומרים על הסידור שתיארתי.

ירדתי אל שוק הדגים, שם גיליתי את הים במלוא הדרו. הרוכלים היו עסוקים כל אחד בשלבים השונים של הכנת הדוכן ליום הקניות. היו שעסקו בפיצוח צדפות ממינים וצבעים שונים, היו שעסקו בשליית דגים מתוך הדליים המלאים, היו שעסקו בפיזור ערמות קרח על משטחי שיש עליהם יניחו בקפידה עוד רגע קט דגים מסוגים שונים, קיפודי ים קטנים, חסילונים וסרטנים.

המחזה היפה ביותר בו הבחנתי נראה כמאפיין ייחודי לשוק זה. כל הרוכלים עסקו בסופו של דבר בהנחת מרכולתם באופן ציורי וייחודי כל אחד לדוכן שלו. נראה שסידור הדגים וקישוטם, אם באצות או בירק אחר, תפס את החשיבות הגדולה ביותר ואת הריכוז הרב ביותר. חלק מהרוכלים סידרו את הדגים בשורות, אחרים בצורות עגולות, אחרים מגדול לקטן או בערימות מתוכננות. ניכר היה ששלב הסידור היה עדין, קריטי ועילה לפריצת מלחמת עולם בין הרוכלים אם היה מי מהם שהעז ליצור רפרודוקציה של יצירת האומנות שאך זה יצר חברו.

לאחר סקירת שוק הדגים עליתי אל שוק הבשר, שם מצאתי ערב רב של גילאים. כאן גיליתי שלגיל יש כבוד. בעוד הקצבים המבוגרים והמנוסים ללא כל צל של ספק עסקו בפילוט וחיתוך נתחי בשר השונים, סידרו הצעירים את התוצרת תחת חלונות הזכוכית. נוכחתי שאין חלק בבעל חיים שלא ניתן לאכול שכן הכל היה תלוי או מפורק, מוכן לכל מתכון. מהלך שיטוטי בחלק זה של השוק הבחנתי בנער צעיר נושא מגש עם כוסות קטנות של אספרסו חם מכוסות נייר כסף אל רוכלי השוק. היה זה מחזה שהזכיר במקצת את שוק מחנה יהודה הירושלמי.

כניסה לרחובות הפנימיים יותר הסבה לי את העונג הרב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי בבוקרו של יומי האחרון בקטניה. רוכלים היו עסוקים בביקוע גלגלי גבינה גדולים. לחות הבוקר גרמה לריחות המשכרים להמריא הישר לחלל הרחוב ואל אפי שלא ידע מנוחה מאותו הרגע. עצרתי ליד אחד הרוכלים שהקסים אותי בעודו חותך גלגל פרמזן לחצי, מקרב אותו אל אפו על מנת לבחון את טיבו ורק לאחר מכן מניח אותו במקומו למכירה.

כך מצאתי את עצמי משוטט שיכור ולא מיין בין דוכני גבינות, נקניקים וסלטים עד אשר הגעתי למסקנה שאם לא אשים מיד פעמי לעבר המלון, שם חברי ודאי כבר עסוקים באכילת ארוחת בוקר, הם יאבדו עימי קשר לעולמי עד.

חוויה קולינארית ואנתרופולוגית מהמדרגה הראשונה.

שבת שלום,

kubush