‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 8 בפברואר 2010

בזבוז של נייר איכותי

אלו הן ארבע המילים בהן אני יכול לסכם את דעתי הכנה והבלתי מתפשרת על הספר "גרגרנות" מאת מוריאל ברברי.

עם כניסתי לחנות הספרים לכד את עיני ספר בעל עטיפה בגווני חום עליה ציור יפהפה של שולחן סעודה מפואר ובתחתית הציור, באותיות קידוש לבנה, המילה גרגרנות. בהיותי תאב בצע לכל הקשור לתרבות קולינארית, לא חלפו דקות ספורות (בהן אף הספקתי לקרוא את התקציר בצידו האחורי של הספר) וכבר הייתי בדרכי הביתה שמח וטוב לבב והספר בחיקי.

שמה של הסופרת מוריאל ברברי אינו זר על המדפים, היא חתומה על ספר שהופץ בכל פינה בשנה האחרונה ושמו "אלגנטיות של קיפוד". לא קראתי את הספר, אם כי שמו קרץ לי לא אחת כשם שחופן בתוכו סיפור מרתק לקריאה ורצוי בסיטואציה בורגנית וחמימה, למשל אל מול האח שאין לי בנעלי קיפי.

עם נטילת הספר גרגרנות לידי ניסיתי לחפש בין דפיו את מקור הציור שעל כריכת הספר, אך ללא הועיל כיוון שההוצאה לאור לא טרחה לציין מהו. אם למישהו מקוראיי יש מושג אשמח למידע.

באשר לספר עצמו. גרגרנות מבטיח תיאור 48 שעותיו האחרונות בחיי מבקר המסעדות הצרפתי הגדול בעולם. גיבור הספר יודע כי אלו 48 שעות שנותרו לו, ויחד עם זאת כל מה שהוא עסוק בו הוא ניסיון לאתר טעם מיוחד מעברו תוך היזכרות במאורעות הגדולים והקטנים של חייו הקולינאריים.

הספר עומד בהבטחה ואכן חושף את זיכרונותיו של מבקר המסעדות על שלל הצבעים, הריחות והטעמים שהם מפיקים. אלא שאליה וקוץ בה. הסופרת מצליחה בכל 29 פרקיו הקצרים של הספר לשעמם עד כדי אבדן טעם וריח. תיאוריה אינם עוטים כסות מושכת המעוררת רצון עז לקרוא עוד ועוד והעלילה המבטיחה מתגלה כיבשושית. ההרגשה שהסופרת נתפסת יותר ברעיון מאשר בפיתוחו זועקת ככל שאני חושב על כך יותר.

צר לי על הביקורת הנוקבת שמגיעה דווקא ממי שמבין יותר באוכל ופחות בספרות יפה, אלא שכמו באוכל אני יודע מה ערב לחיכי, נפשי ונבכי מוחי. הציפייה מהקנקן המפתה והמהביל אינה עולה בקנה אחד עם תוכו המשמים. מוטב לו הייתה מתרכזת מוריאל ברברי בחיבור כותרות לספרים.

קובי

יום שלישי, 31 ביולי 2007

אמא - מושא להערצה

מעולם עוד לא קיבלתי מאמא שלי מתכון שלם או נכון מתחילתו ועד סופו.

אמא שלי, ה"פולניה" שלי, שייכת לדור ה"בערך" וה-"לפי העין". למה אני מתכוון?
ניקח לדוגמא יום שישי רגיל בו אני מגיע לבית הורי בפתח תקווה. כניסתי תמיד תובילני היישר אל עבר המטבח בו גדלתי, לבחון מה קורה שם על הגז, לחקור מה מסתתר מתחת למכסי הסירים הסגורים ואילו טעמים חדשים מחכים במקרר.

לעולם לא אתאכזב. תמיד אוכל למצוא אצל אימי במטבח מטעמים - אם מהמטבח הפולני המסורתי או מכל מטבח בינלאומי אחר. כן, אמא שלי מולטי-שף. היא עושה שמות במתכונים שנופלים לידיה והתוצאה לעולם תהיה מוצלחת ולא פעם, אף תבייש את המתכון המקורי. במקרים רבים, אוהב אני לבקש מאימי את המתכון למנה הטעימה כל כך שנגלתה לעין ולחך זה עתה. או אז מתחיל הרומן הבלתי גמור שלי עם הפרשי הדור שבינינו.

אני, עם אהבתי הגדולה למטבח, מתייחס אליו כמו היה מעבדה בה כל מרכיב חייב להינתן במינון מדויק ובזמן הנכון. לא כך אימי. אימי, כמו רבים מבני דורה, משתמשת בטכניקות ייחודיות - טכניקות ה-"תשים לפי העין" וה-"תשים לפי הטעם". טכניקות שמוכחות כבר שנים רבות ובוודאי מלומדות באדיקות רבה בבית הספר לבישול, ה"קורדון בלו".

אבל לא בבית ספרי. ההבדל בין שתי טכניקות הבסיס הללו הוא שאם השימוש ב-"תשים לפי העין" פספס אפילו בקצת, טכניקת ה-"תשים לפי הטעם" כבר לא תוכל לעזור לי ובאשר אבדנו, אבדנו - מזמינים מבחוץ. בעיקר מסוכנות הטכניקות הללו אם עובר עלי יום עצבני במיוחד ועוויתות העין ממסכות את הצורך בריכוז הרב הנדרש עבור טכניקת ה-"לפי העין".

מוזר הבדל דורות זה בעיני שכן לשנינו רקע מקצועי/תעסוקתי הנגזר מתחום ההנדסה - היא שרטטת מוכשרת ואני ביוטכנולוג. אז איך קורה ששני אנשים שהוכשרו לעבוד על פי פלס הסרגל ומניסקוס הנוזל בביורטה, יכולים לעבוד "לפי העין"?!

ההבדל בינינו לדעתי נעוץ בספרות הבישול אז והיום. היום, ובכלל ב-15 השנים האחרונות יותר משאנו מבשלים, אנו עסוקים ברכישת ספרי בישול במבצע. (ניתן להשוות את הנוהג הזה לגידול קקטוס בודד באמצעות 10 ספרי הדרכה שיספרו על כנימה קמחית אבל לא יצילו לי את הקקטוס).
המתכונים עליהם אני גדלתי, הם המתכונים על פיהם אימי בישלה במשך שנים ארוכות. מתכונים אלו הועברו אליה מסבתא בלומה או סבתא ברטה, מחברות שונות ובמקרה הטוב אף זכו לדפוס במכונת כתיבה שהייתה לאמא במפעל בו עבדה כשרטטת.

מבין כל הספרים והחוברות על מדפי הבישול של אימי, יש ספר אחד שהותיר עלי את השפעתו הגדולה ביותר: התנ"ך של אמא שלי - קלסר ירוק מחוספס ומרופט ובו עשרות או מאות מתכונים - חלקם בכתב יד, חלקם מודפסים במכונת כתיבה וחלקם גזרי עיתונים - כולם בבלגן שהסדר, כמו במטבח, שולט גם בו.

רוב המתכונים בתנ"ך של אימי נרשמו, ועודם לעיתים נרשמים, בשפה הפולנית. כל מתכון נושא שם שהושרש גם לי. למשל, עוגה צילה, סלט אסתר, פשטידה ניוסיה, קישקע ברוריה ועוד. כשאני רושם היום מתכון בתנ"ך שלי, גם הוא ישא שם בעל אופי דומה - סלט רוזה, פשטידת פטריות רונה, סלט סבתא בלומה, סלט פאולינה, פשטידת ירקות אמא של טלי וכן הלאה.
היום אט אט, גם מאגר המתכונים צועד אל שנות האלפיים והופך למאגר ממוחשב. המתכונים המודפסים נעדרים את אופי כתב ידה של אימי, אבל לעולם לא יאבד מגע הקסם שלה, אותו היא מעניקה בשתי ידיה הנפלאות לכל מתכון, חדש כישן.
קובי