אחותי הקטנה מכינה את ארוחת ראש השנה

אחותי הקטנה יכולה לפתוח את השנה החדשה בתחושת סיפוק וגאווה רבה. על שום מה? על שום הצלחתה במבחן המורשת האולטימטיבי בין אם לבת. המבחן ממנו חוששים דורות ההמשך כאילו היה זה מבחן יציאתם לבגרות מלאה, בדומה לטקסים שבטיים עליהם קראנו בספרים. אחותי העמידה עצמה במבחן הכנת ארוחת ראש השנה.

הרי אין זו הפעם הראשונה שאחותי מארחת את משפחתה מדרגה הראשונה, ואין זה מן הנמנע לצאת בהודאה שאינה משתמעת לשתי פנים: לאחותי, כמו לאימנו, יש ידי זהב.

אלא שיש משהו מאוד שונה בארוחת חג. ראשית, הוטל על אחותי לקיים את ארוחת ראש השנה הטקסית, בעלת ניחוחות המאכלים המוכרים מבית הורינו, כמרק עוף עם קרעפלאך, גפילטעפיש וכבד קצוץ, משימה שכולה מתנקזת לעולם רווי ציפיות של היושבים לשולחן.

שנית, אלומות הזרקורים שבדרך כלל מתכווננות על אימי כ- chef de cuisine, ועלי כ- sous chef הנאמן שלה, הבהיקו הפעם במלוא זוהרם על אחותי. שלישית, גם דודתי ובן דודי הסבו עימנו לארוחת החג, ולמי שאינו מכיר את דודתי היקרה, ידה על לשונה קלה ויכולה הייתה ברגע אחד לחרב ערב שלם אלמלא כישרונה של אחותי עמד לה.

החרדה, שניכרה בקולה של אחותי כשהתקשרה אלי בשאלה איך עושים בסיס לפבלובה יומיים לפני הסעודה, נגוזה כלא הייתה כשנכנסנו לביתה (כן עומר, כשהיא מופקדת על הכנת ארוחה כזו זה ביתה, כשאתה שוטף כלים זה גם ביתך וזה ממש לא משנה כמה עזרת).

לבושה בשמלה אפורה וחגורה לבנה עטויה סביב מותניה, לרגליה נעלי עקב בשחור וכחול מחמיאות, מחויכת כאילו כבר כבשה את כרסותינו ואף מאמץ או אגל זיעה לא ניכר על פניה. כך קיבלה אותנו אחותי, כאילו שום מאמץ לא נדרש ממנה בהכנת סעודת ראש השנה.

לאחר שהסבנו לשולחן והשקנו את כוסיות היין, החלו המנות לזרום אל השולחן. במנות הראשונות היו זוג חלות צמה, קישואים מוחמצים שנצרבו על גריל, כבד קצוץ, גפילטעפיש, סלט סלק, פלפלים קלויים, סלט ז'וליינים מירקות עם אגוזי מלך מקורמלים במעט סוכר חום ואיך אפשר בלי התזכורת הפולנית לכך שיום אחד לכולנו יהיה פרקינסון – רגל קרושה.

אחותי, שסירבה לכל הצעה שלי להביא דבר מה לסעודת החג, אף נטלה ממני את תפקידי המסורתי בהכנת חלות צמה. נכון, אני קצת מתלונן, אבל באותה נשימה חייב לציין שחלותיה לא נפלו מאלו שלי. כל המנות הראשונות, למעט בז'יז'ינה הרוטטת בה לא נגעתי, היו מצוינות וגם אם אמא עזרה קצת זה בסדר. הרי קשה מאוד להכין מתכונים עם מידות שהן רק "לפי העין".

מיד לאחר ההתפעלות הראשונית והודאתה של אימי בכנות מלאה שהאוכל פשוט מצוין, עברנו למרק העוף. המרק היה גם הוא מצוין ולווה בקרעפלאך ממולאים בשר.
להורי הייתה שכנה ממוצא בוכרי, סוניה קראו לה. היא הייתה בשלנית מצוינת ולימדה אותנו שמרק מגישים בסוף על מנת שלא להכביד על המסובים. הסכמנו עימה פעמים רבות, אלא שמעולם לא הצלחנו לסגל את המנהג החכם הזה ואנחנו ממשיכים במסורת. כך מצאנו את עצמנו מלאים כבר אחרי המרק.

אך אל חשש, המרק לא יכניע אותנו, לא החג הזה. הנה הגיע תורן של המנות העיקריות. פולקע עטופים בבשר אווז וברוטב תפוזים, מנת ממולאים א-לה אהרוני ברוטב רימונים, מנת ירקות מאודים ואורז. המאכל שהדהים אותי יותר מכל היו הממולאים. שתי סיבות לתדהמה שנפלה עלי. הראשונה היא העובדה שטעמם הטוב היה כמעט זדוני והשנייה היא שהמתכון היא של השף אהרוני - פשוט כי מעולם לא הצלחתי בביצוע מתכוניו לשביעות רצוני. יתרת המנות היו משובחות אף הן.

לקינוח הכינה אחותי פבלובה ועוגת תפוחים. למי היה כוח?
לי, לי היה עוד קצת כוח כדי לדחוס גם את הקינוחים הטעימים שאחותי רקחה במטבחה. וכי איך אוכל להשיב את פניה ריקם כשכל מה שעשתה בעודי טועם את הפבלובה היא להתבונן עלי בזווית העין ולחכות למוצא פי.

יש לי שלוש מסקנות מהערב הנפלא הזה הקשורות להיותה אחותי במקרה גם ביתה של אימי ונכדתם של סבתותיי:
1. קיימת מסורת של הכנת הררי אוכל, כאילו געגועים להרי הטטארים שבזאקופנה הם מחלה גנטית דומיננטית.
2. האהבה לבישול וההצלחה לשוות לו מראה נאה וטעם מצוין גם היא תורשתית.
3. גם אחרי שעמלים שלושה ימים רצופים במטבח אפשר להיראות מצוין, או לפחות עד שהאורחים הולכים והאיפור נמרח על הכרית.

kubsuh

"רבע עוף" המלצה לסרט

היסטרי כחזיר בר ניצוד, מעודן כמנת ברבורי מרנג ממולאים קציפת מסקרפונה, בעל מימיקה של פסיכופט בפוטנציה ועם זאת אנין טעם ומלוטש כדבעי. זהו לואי דה פינז, הקומיקאי הצרפתי הדגול, באחד מתפקידיו היותר מרוסנים כמבקר המסעדות הנחשב ביותר בצרפת ובעולם כולו, בסרט משנת 1976, "רבע עוף" ("L'Aile ou la cuisse").

דה פינז מגלם את שארל דושמן, השולט ביד רמה על עולם הקולינריה כמבקר המסעדות ועורך מדריך המסעדות על שמו, מדריך דושמן (מקבילו של המישלן המוכר לנו). מעמדו הנישא של המדריך מאפשר לו להוסיף או לגרוע כוכבים ממסעדות צרפת. כוכבים המיוחלים ע"י כל מסעדה צרפתית, חורצים את גורלן ואת גורל העומדים בראשן.

כיצד נראים חייו של מבקר מסעדות חשוב שכזה? לפי דה פינז, דושמן מסתובב עם נהגו הצמוד בין מטבחים "מעושנים" ועד מסעדות עילית, עוטה על עצמו תחפושות שונות שבתוכן חבוי ציוד לנטילת דגימות אוכל ויין. "מדריך דושמן" מתוחזק בעזרת צוות סודי של מבקרי מסעדות, העמלים כל השנה בסודיות רבה להוצאת המדריך, ועם יציאתו זוכה להדים רבים בתקשורת הצרפתית ומצוטט בדפי העמוד הראשון של העיתונות המקומית.

אומנם "רבע עוף" היא קומדיית סלפסטיק בסגנון צרפתי, אבל היא מדגישה גם כי מלאכתו של מבקר המסעדות אינה קלה. ביקורת מסעדות וחריצת גורלות מגיעה מתוך היכרות וזיהוי מעמיקים של כל מרכיב במנה ומגוון היינות השונים. לאחר שבחן את המנות, דושמן אינו מקמץ במילים. בבואו לתאר מסעדה שמבחינתו מקומה אינו בעולם הזה הוא פותח ביקורתו במשפט כגון: "אם רצונכם למות מכיב קיבה בתוך כמה שבועות...".

בהשוואה ליצירות אחרות של דה פינז, "רבע עוף" התגלה כסרט הרבה פחות היסטרי. למרות זאת, לדושמן שונאים רבים ואת נחת זרועם הוא מרגיש לאורך הסרט, המרובה בסיטואציות המוכרות מסרטיו הקודמים של דה פינז: מרדפים משעשעים, בלבולי זהויות ולא מעט התבדחויות סלפסטיק. משחקו של דה פינז נותר מצוין, מצחיק כשהיה ובעיקר מהווה ליהוק מצוין לתפקיד מבקר המסעדות הפלצן.

אני ממליץ בכל פה על הסרט הנפלא הזה.

קובי קלייטמן kubush