יום שני, 12 במאי 2008

lovin' it

אינני מרבה להתייחס, במקומות הבילוי שלי, לדבר אחד אלא למכלול השלם - השירות, האוכל, השתייה, האווירה, העיצוב. הפעם אחרוג ממנהגי ואתייחס למרכיב אחד יחיד, במקום יוצא דופן.

מדובר בבית הקפה LOVEAT השוכן ברחוב מקווה ישראל פינת ברזילי בתל אביב - ממש ליד משטרת מחוז ירקון בואך יהודה הלוי. את המקום אני מכיר עוד מאז גרתי בתל אביב, ברחוב גולדנברג הקטן. בתחילתו לא היה המקום הצלחה גדולה ונראה היה כאילו כמו עוד עשרות בתי קפה אחרים בתל אביב, גם הוא הגיע לזמן קצר והנה כבר עוזב אותנו לטובת בית קפה אחר שייפתח באותו המקום ודינו יהא כדין קודמו.

לשמחתי הרבה, לא כך קרה. בית הקפה (אספרסו בר) LOVEAT קיים מזה מספר שנים ואפילו ניכס לעצמו אוכלוסיה מגוונת הנעה בין היאפים של האזור לבין זקני העם ומצליח לספק את מה שהפך לכאורה לנחלת הכלל, לכאורה בלבד. אני מתכוון לקפה שמקום מספק.
בבית הקפה טוענים שהקפה שלהם אורגני. אורגני, שמורגני - הוא טעים ואפילו טעים יותר מכל קפה אחר שטעמתי. הקפה הנטחן במקום (ניתן לראות בקצה בית הקפה את מטחנת הקפה הגדולה) ומודגש בארומה חזקה וטעם חזק של קפה.

המקום מוכר קפה חם וקפה קר במרקמים והרכבים שונים ובמחירים הוגנים. אני ממליץ לכל מי שחשקה נפשו בכוס קפה טוב חם כדי להתעורר, או קר להתרענן, לקפוץ ולבקר בבית הקפה המצוין הזה.

את השירות, אוירה, מיקום אשאיר לשיפוטכם.







לרוויה,
קובי

יום ראשון, 4 במאי 2008

טוני וספה

עכשיו משחלפה מעלי סכנת הפסח, אפשר לגלות. לא שמרתי נגיעה מחמץ השנה. ביום ראשון שאחרי ליל הסדר יצאתי בלוית חברים אל עבר נמל תל אביב השוקק לטיול צמצום היקפים קטן. (ממש קטן). מרחוק, רחוק מאד החל לדגדג בנחירי אפינו ניחוח מוכר, ניחוח של בית. אמנם בית באיטליה הרחוקה, בה מעולם לא הייתי, אבל בית. ריח שהזכיר לנו מדוע תל אביב היא באמת עיר שצריכה לזכות בפרסי או"ם להאבסת התושבים בכל טוב.

היה זה ריחו של חמץ המזמין את המטיילים הנאבקים בעזות רוח במנות ליל הסדר של אמש, לחטוא בגדול (כמו "לרדת בגדול" רק ריאליטי מעניין ואמיתי באמת). כעכברים ההולכים מהופנטים אחר החלילן מהמלין, כיתתנו רגלינו אל חלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף, שם התעצמו הריחות והפכו ממשיים עד כדי סכנה ברורה ומיידית לשלום החבורה.

לפתע, נגלה לעינינו מראה שהעלה ספק כבד בליבנו באשר לאמיתותו. המחשבה נדדה לשאלת השאלות, האם זו פאטה מורגנה? שמא אותה מצה וחצי שאכלנו עד כה הטריפה עלינו את דעתנו? האם הקניידלעך שיבשו את הלך המחשבה הישר וההגון?
משתאים, ניצבנו לנוכח הפלא ואך בקושי הצלחנו לקרוא את שלט המקום. לקחנו נשימה עמוקה בלי לנשוף החוצה וקראנו את השלט שמבחינתנו היה כמעט סמל יציאה מעבדות לחירות:
"Tony Vespa" (למי שלא קורא איטלקית - טוני וספה).

למי שכף רגלו טרם דרכה במקום, המדובר בפיצריה כשרה לפסח עבור אוכלי החמץ במחוזותינו. אני חייב להודות שישנם כמה אלמנטים מיוחדים בפיצריה זו. אם נשווה לאלמנטים אותם חגגנו בליל אמש - פסח מצה ומרור.

את הפסח סימלה מציאת המקום הנפלא שהוציאה אותנו לחירות של ממש ולעולם שכולו בחירה עצמית (לאכול או לא לאכול זו השאלה. מה נעלה יותר...?!). את המצה סימלה כמובן הפיצה. הפיצה מוצגת לראווה בטוני וספה על גבי מגשים גדולים ומלבניים מוכנה עם תוספות מתוספות שונות - עגבניות פטה, פפרוני, מרגריטה, בייקון ומוצרלה ועוד. לא קל היום להתלהב ממגוון הפיצות הקיים בשוק, למרות שיש כמה הצלחות לטעמי לפחות בתחום המשלוחים משם אני מכיר את המגוון - פיצה מטר ופיצה פרגו.

מאחר והחמץ העיקרי בפיצה אותה לקחתי היה הבצק לא יכולתי שלא להעניק לו פרס על התנהגות טובה ואכן הבצק שוחרר מוקדם משקבע גזר הדין ומצא עצמו נאכל ונעכל על ידי בסגנון טריפה חופשי ל - 100 מ' בצק. הבצק היה מהטובים שטעמתי - לא דק כנייר ולא מותפח כנוכחים בקבוצת שומרי משקל אליה הייתי מגיע לפגישות אורח שלא הצליחו להתמיד עם הרצון העז שהיה לי להיפטר מעוד קצת כסף. הבצק היה אוורירי וקריספי במקומות הנכונים - פשוט מעולה. התוספות היו מעולות גם כן ובכמות גדולה יחסית. היה שם למשל ירק שרמז לי שכדאי לי להשאיר רק אותו למאכל ואת השאר לתת למישהו רזה אבל ויתרתי, חשבתי לעצמי אם כבר חמץ אז עד הסוף.

את המרור במקרה דנן, סימל המחיר. תגידו לי אתם השתגעתם? 88 ₪ לקילו פיצה. אין מחיר למשולש כי אין משולשים, יש מחיר לפי החתיכה אותה בוחר הקונה. בן זוגי ואני לקחנו כל אחד מלבן שנראה היה סביר בגודלו ומספיק על מנת להרגיז את יושבי שמיים. התברר שלקחנו 2 מלבנים במשל חצי קילו (סה"כ) ובעלות כולל של 44 ₪. אני חייב להבין - אתם השתגעתם?
נכון - פיצה מעולה.
נכון - בצק פריך שבא לנשנש עד יפציע השחר
נכון - צפון דיזינגוף
נכון - באותה עת הייתם מאגר הפחמימות הזמין ביותר
אבל יקר. יקר מאוד.

בשלב זה חולפת בראשי השאלה האם להמליץ או לאו. האמת, החלילן מהמלין כל כך רזה בציורים שבספרי האגדות שלא נראה לי שהייתי הולך אחריו, בטח לא לפיצריה - זה לא אמין. לטוני וספה הייתי הולך. יקר מדי אבל טעם החטא מעולם לא היה טוב יותר.

בתיאבון,
קובי

יום שבת, 3 במאי 2008

ליל הסדר תשס"ח

כמו בכל שנה, כשבוע וחצי טרם ליל הסדר נפגשנו אימי ואני בסלון בית הורי לניסיון שיחה על "מה מכינים השנה לארוחת ערב ליל הסדר". התשובות כבר ידועות. אמא שלי מתכננת את הכל כבר מראש ואין ממש צורך בתכנונים מיוחדים, לבד מרמת התוספות אותן אנחנו מנסים לחדש מפעם לפעם.

השנה חגגנו ליל סדר מצומצם - הורי, אחותי, בעלה אני וכמובן כלבם של בני קלייטמן - זאזי - הכלב והמהומה.

הגדת הפסח גם השנה כבכל שנה מילאה תפקיד מכריע בליל הסדר, לא זאת בלבד שאנו מסובים לשולחן, קוראים ושרים ממנה, אנו מקפידים הקפדה יתרה שלא לחלוף בטעות את פקודת "שולחן ערוך" המסומן בהגדתו של אבי מזה שנים ע"י פתקית קטנה ("המושיעה" בשמה הלא רשמי).

אחרי שנישנשנו קצת מצה, מרור, חרוסת ופטרוזיליה שברוב חוצפתה התיישבה בדיוק במקומות הכי לא נוחים בשיניים והזכירה מי כאן המרור, ניגשנו לארוחת הסדר. מחשבות על קריאת המשך ההגדה לאחר הארוחה עלו גם הן, אלא שלמרבה הצער לא התממשו שכן האוכל הכריע את המסובין.

תיאור הארוחה:
מנות הפתיחה הקלאסיות הוגשו לשולחן בליווי מסתננים מודרניים: גפילטעפיש, כבד קצוץ, רגל קרושה, פלפלים בתחמיץ, סלט כרובית וברוקולי (א-לה-רחל), סלט פטריות ותירס, חזרת מתוצרת עמיהוד כספי (סבא של גיסי).

המנות היה טעימות מאוד, אני חייב לציין במיוחד את הגפילטע פיש. אני יודע שיש שסולדים מן המראה ומן הטעם, אבל בתור פולני גאה אני חייב לציין שאין דבר טעים יותר באוכל המסורתי מאותן קציצות דג בליווי חזרת (ושהתימנים יקנאו, ליד החזרת של סבא עמיהוד, הסחוג התימני מתוק כדבש).

הרגל הקרושה היא כבר סיפור אחר, יושבי השולחן טענו בתוקף שהיא טעימה מאוד והוסיפו כמו בכל שנה "איך אתה לא טועם את זה, זה מעדן...". ביני ובין עצמי החלטתי - רגל שלא עברה פדיקור לא תמצא עצמה מתעכלת בקיבתי.

על מנת "לשטוף" את המנות הראשונות, הוגש מרק עוף מדהים בליווי קניידלעך (כופתאות). אני מוכן להישבע שאמא שלי שמה משהו בקניידלעך השנה. הם אמנם היו טעימים להפליא, אך התישו אותי בבת אחת, בצורה שלא הייתי מוכן לה.

למנה עיקרית הוגש בשר עגל בירקות שורש, עוף ותפוחי אדמה מעוכים (ע"ע פירה). המנות היוו השראה לאליהו הנביא (או אליהו ענבים כפי שאחדים מכנים אותו) והוא הבטיח לחזור גם בשנה הבאה. לקינוח הרכבנו אמא ואני מנה קפואה רזה מאוד המכילה - ברס, שמנת מתוקה, ועוד מרכיבים שאינם מסייעים למערכת העיכול להתגבר על "צרות" החג.

זו הפעם הראשונה, שארוחת החג התישה אותי כל כך. היין שליווה את הארוחה היה יין קונקורד - אותו אנחנו מייחדים לליל הסדר. יין פשוט מאוד וטעים מאוד שלחלקינו אפילו קיים את מצוות "ושמחת בחגיך..."




אין ספק שארוחת ליל הסדר היא מארוחות החג הכבדות שקיימות במסורת

היהודית (לפחות אצלנו בבית). ארוחה מצוינת שטוב היה אם רמתן של
מסעדות נחשבות לא הייתה נופלת ממנה.


שלכם,
קובי kubush

יום שני, 21 באפריל 2008

משבר הקקאו העולמי

אינני מכיר אדם שאינו טועם קקאו בצורה זו או אחרת באופן יומיומי כמעט. שימושי הקקאו רבים הם, החל באותו מאכל "יד השטן" - השוקולד, דרך משקאות שונים ועד לקרמים ומסכות לפנים. גם מבלי לשים לב, פרי הקקאו סובב אותנו בכל תחום וקשה יהיה לדמיין את העולם ללא קקאו.

מקורו של הקקאו אינו ודאי במאת האחוזים, אם כי קרוב לוודאי שהעץ גדל למרגלות הרי האנדים. הקקאו תורבת ע"י עמים עליהם היום ניתן לשמוע רק באגדות וסיפורי עם - דוגמא אחת לכך היא האצטקים. הקקאו ששימש את עמי מרכז אמריקה כאמצעי תשלום מפאת יוקרתו, הגיע לאירופה לאחר מסעות הספרדים לגילוי אמריקה, אך רק 100 שנה מאוחר יותר יוצא מחוץ לגבולות ספרד.

הקקאו אותו אנחנו מכירים מיוצר מעיבוד של פולי הקקאו של עץ ה - Cocca. הפולים צפונים בתרמילים גדולים (30-50 פולים בכל תרמיל) ועוברים תהליך ייבוש ארוך ועיבוד עד שהם מגיעים לתצורה אותה מוכרים בשווקים.



מרבית יבול הקקאו העולמי מגיע כיום מתחומי אפריקה המשוונית ובעיקר מחוף השנהב. מרביתנו לא שמו לב לעליה המתונה במחירי חפיסות השוקולד אותן אנחנו כל כך אוהבים לזלול, אך עובדה היא כי משנת 2001 עקב חוסר יציבות פוליטית ושלטונית בחוף השנהב, עלו מחירי הקקאו העולמיים בצורה מדאיגה. עוד בשנת 1998 חוקק חוק בחוף השנהב הנוגע לזכויות הקרקע ברצועת הקקאו, אשר החל את הטלטלה וגרם למתיחות רבה בין חוף השנהב לשכנתה Burkina Faso ממנה מגיעים רבים מבעלי המטעים ועובדיהם. בפברואר 08 דווח כי מחיר הקקאו בניו יורק הגיע לשיא של 24 שנים, 2,585$ לטון קקאו, עליה של 45% בתוך שנה.

הצריכה העיקרית של קקאו ברחבי העולם מתבטאת בגלידות, משקאות חמים, קינוחים וופלים מצופים. בשנים האחרונות חלה עליה בצריכת מוצרי הקקאו. העלייה בצריכה לא עולה בקנה אחד עם יבוא הקקאו. המרוויחים הגדולים הם סוחרים וספקולטורים. החקלאים המתוסכלים והיצרנים השליכו את העלויות על הצרכן.


במהלך השנים התעוררה שאלת האתיקה שבגידול וקצירת הקקאו, שכן ידיעות עיתונאיות סיפרו על ניצול ילדים כעבדים במטעי הקקאו של מערב אפריקה וכן דיווחו על שכר נמוך מאוד לחקלאי הקקאו הבגירים. שאלות אלו העלו את הדאגה הציבורית באשר לאתיקה שבצריכת הקקאו ממערב אפריקה ובכלל.

התנודות החדות במערב אפריקה אמנם הביאו לעלית מחירים דרמטית ולדיון בסוגיות אחרות, אך נראה כאילו בד בבד ניכרת התקופה הטובה ביותר בתחום איכות הקקאו, צריכתו ושימושיו. הקקאו משמש אמנם בעיקר בתחום המזון, אך מקומו לא נעדר מתחום הקוסמטיקה אם כסבון, קרם וכיוצא בזה.

בישראל בשנים האחרונות מורגשת עליה משמעותית בפתיחות שמפגין הציבור הישראלי לקקאו כשוקולד. כאן חובה להזכיר את מותג שוקולד מקס ברנר, שהביא את בשורת הקקאו לכלל האוכלוסייה כמותג משגשג (בארץ ובעולם) ועימו מקומות נוספים אשר מפגינים יכולת שרידות גבוהה ואיכות בלתי מתפשרת. גם רשת טיב טעם הביאה בשנים האחרונות שוקולדים מתוצרת ומאיכות שונה משהכרנו בארץ.

ניכר כי היום הצבור הישראלי מוכן לשלם יותר בעד מוצר איכותי יותר, בעל אחוזי קקאו גבוהים יותר. אולם אל לנו לשכוח את חוף השנהב השרויה במצוקה אמיתית בעודנו מתענגים על תוצריה.