יום שני, 21 בינואר 2008

רחל


לפני מספר שנים, כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטת בר אילן, במהלך אחד מקורסי היהדות הכרתי בחורה בשם ריקי. הדבר החשוב ביותר שלמדנו בשיעור ההוא היה שאם להשתעמם בקורס, אז עדיף להשתעמם ביחד. כך התיידדנו, שיחקנו הרבה בשיעורים ושוחחנו על דא ועל הא.

יום אחד הזכירה ריקי שאמא שלה עשתה הסבת מקצוע, למדה קונדיטוריה וייתכן כי מחפשים במקום עבודתה עובדים. המצוקה הכספית ששריתי בה בתקופה זו יחד עם אהבתי לכל הקשור למטבח, לא הותירו מקום לשאלות מיותרות. קפצתי על המציאה ויצרתי קשר עם אמא של ריקי, רחל.

רחל, אישה נמוכת קומה ממוצא טורקי, קיבלה אותי לעבודה בתור עוזר בקונדיטוריה. מהר מאוד החשדנות של "מה הבת שלי הביאה לי לפה" התפוגגה ומאז ועד היום, אף שהקונדיטוריה איננה קיימת יותר ודרכינו נפרדו, אנחנו חברים טובים.

שעות הפעילות של הקונדיטוריה בה עבדתי היו שעות הלילה, מה שאיפשר לי ללמוד ולהחזיק בעבודות נוספות. היינו מתחילים את העבודה בסביבות 19:00-21:00 (תלוי ביום) ומסיימים בסביבות 07:00-10:00 (תלוי ביום). העבודה הייתה קשה פיסית אך מאתגרת ומהנה מאוד.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לקונדיטוריה. מצאתי שם את רחל, הבעלים שלא הטריח עצמו לומר לי שלום (תמיד היה סנוב, גם ברגעיו הקשים ביותר שמר על פאסון) וחבר של הבעלים. כדי לעמוד על טיבי עברתי ראיון קצר אצל רחל ונבחנתי באמנות קילוף הפירות. מאוחר יותר התברר שלקילוף וחיתוך הפירות לשם עיטור הפאי יש תפקיד חשוב לא פחות מהכנת הפאי עצמו. בימים ושבועות הבאים, כשהתחלתי לפתח סוג של קביעות בקונדיטוריה, למדתי אט אט מה חותכים, באיזו צורה, איך מלבישים בצק לתבנית פאי, כמה קרם צריך למרוח ומה הולך עם מה.

בקונדיטוריה הוכן מגוון גדול של עוגות פאי: נורמד, לימון, אגסים בקרם שקדים, פקאן, אוכמניות שוקולד, פירות, שזיפים עם שטרויזל, עוגות מבצק כרוך (שוקולד או שקדים) וגולת הכותרת: שוקולדות (סופלה שוקולד).


את כל אלו עם הזמן למדתי להכין בקונדיטוריה הקטנה, קונדיטוריה צרפתית קלאסית. אחד הדברים שלמדתי להעריך ביותר אצל העוסקים במלאכה הוא העובדה שמוצר שאינו מושלם, סופו בפח הזבל. "חינוך" זה ליווה אותי במהלך עבודתי, וגם היום אינני יכול שלא לבחון בתשומת לב יתרה כל פרט ופרט בהגשתה של מנת קינוח, או כל מנה אחרת, שאני מזמין או יוצר.

העבודה עם רחל הסבה לי אושר רב. למדתי רבות על עולם הקונדיטוריה, ובפרט על המוצרים שהכנו במקום עצמו. שידרגתי את יכולותי ופיתחתי את קווי המחשבה שלי לגיוון יצירתי. מצאתי בעצמי יכולות לעבודה פיסית קשה מאוד שלא ידעתי שהיו בי. והחשוב מכל הוא שלמדתי על בשרי את מה שג'ולי אנדרוז אמרה בסרט המפורסם "מרי פופינס":
In every job that must be done, there is an element of fun. You find the fun, and SNAP! The job is a game.

כל זאת בזכות מי שהפכה ללא רק בוסית אלא גם לחברה מאוד טובה - רחל.

דמיינו לעצמכם הכנת 10 ליטרים קרם פטיסייר על רקע שירה עברית ממיטב הלהקות הצבאיות. הכנת אוזני המן לכבוד פורים בחום איום (כי המזגן הפסיק לעבוד) עם בצק פריך שנמס ביד ובעליו של המקום שאומר לרחל, "תראי, קובי עושה מטוסי סילון במקום אוזני המן" (אחד המשפטים הבודדים שאמר לי בשנה וחצי שעבדתי שם), וסיום לילה ארוך עם "נשנוש קל" של שוקולדה חמה או קפואה - מה שמגיע קודם ליד, ועוד ועוד.

רחל, בניהולה המופלא, הצליחה ללכת בדרכה של בתיה עוזיאל לא פעם, כשהיינו צריכים להכין מה שאפשר ממה שנשאר. למרות שכאן נתקלנו פעמים רבות בקושי, כי בכל הנוגע לפירות מה שנשאר הופך לריבה או ליקר - אצל רחל לכל דבר נמצא שימוש ולשמחתי הרבה גם לי נמצא.

חוויתי חוויה מופלאה שלעולם לא תשכח. היו רגעי משבר לא קלים, אך לעולם לא יוכלו להעיב על כל מה שלמדתי מרחל ומהעבודה בקונדיטוריה. בעיקר למדתי שהסבלנות משתלמת ושכל אחד יכול להפיק מעצמו הרבה יותר ממה שהוא חושב, בהכוונה נכונה ובהכרה העצמית בכך.

אני מוסר מכאן את הערכתי הרבה ואהבתי לרחל - תודה.

קובי (קובוש)

יום שלישי, 15 בינואר 2008

פרונטו



ביום שישי האחרון החלטנו "לחגוג" את גיוסי בצו מילואים לשלושה שבועות במסעדה עליה חלמנו זמן רב, מסעדת פרונטו. פרונטו, הספונה במבנה לא בולט במיוחד ברחוב נחמני בת"א, היא מהותיקות שבמסעדות של תל אביב. 19שנים שהיא עומדת על תילה, ולא פחות חשוב, שומרת על רמה קולינארית מאוד גבוהה.

הקור העז שפקד את רחובות העיר לא החסיר כהוא זה מהכניסה המזמינה של המקום. כשפוסעים פנימה לחלל הנעים אי אפשר לפספס את ארון היינות עצום המידות והמפואר הממוקם בסוף הבר מימין לכניסה. התיישבנו בשולחן זוגי לאור נר ומיד הוגשו לנו תפריטים ותפריט יינות כבד משקל הכרוך בעטיפת עור הנושאת את שם המסעדה.

בעצתו של ידיד הגענו לא רעבים מידי ולא שבעים מידי, בציפייה למנות מיניאטוריות, ציפייה שהתבדתה מהר מאוד. למנות ראשונות הזמנו פרחי קישואים במילוי גבינות ואנשובי צרובים קלות על גריל, וארנצ'יני, מנה שמקורה בעולם הריזוטו, כדורי אורז במילוי מוצרלה וזיתים שהגיעו ברוטב עגבניות בזיליקום עשיר וסמיך. שתי המנות היו מצוינות, בעיקר פרחי הקישואים שהרשימו בשל טעמם המעודן.

את הארוחה ליווינו ביינות לבנים (בשבילי ריזלינג קליל וזוגי התבסם מסוביניון בלאן שהפתיע בטעמו העז. היה לו טעם חזק מאוד גבינת עובש שלא אהבתי כלל) ובלחם כפרי טעים שהוגש בלווית חמאה.

התפריט המגוון אפשר לנו בחירה בין מנות בשריות, דגים ופירות ים, ריזוטו ופסטות שונות, בהן בחרנו ללא היסוס, שכן מה יותר איטלקי ממנת פסטה עשירה והגונה?

הזמנתי מנה שלא הייתה בתפריט - פנה עם נקניקיות בשר לבן ועגבניות. זוגי הזמין פסטה לארגה על בסיס שמנת, עם פטריות פורטבלו ופול. לכאורה, נשמע שמדובר במנות פשוטות ואולי אף מעט בנאליות. אבל מרגע שהעין צדה מנה והמוח מתחיל לדמיין את צורתה קשה לעצור ולומר "רגע, אולי אקח מנה מתוחכמת יותר".

אני מוכרח להודות שהמנה שתיארתי לעצמי כלל לא דמתה למה שהוגש לי לשולחן, מנה ברמת גימור ועשייה מצוינות. הפנה שלי הייתה עשויה למשעי, הנקניקיות המצוינות טוגנו וחברו למנה ממש לפני ההגשה, ולרוטב שליווה את המנה לא נותר זכר בתום האכילה - מיצוי טעמים מקסימאלי ממרכיבים יחסית פשוטים.

המנה השנייה הוגשה בצורה די מפתיעה. עלי פסטה (דומים ללזניה) שהוכנו במקום והונחו אחד על השני, בתנגודת ירוקה-צהובה, ובין השכבות פטריות ופול ברוטב שמנת ופלפל. הגשה המכבדת את המנה וטעם גן עדן. למנות נוסף הפרמזן המסורתי שהמלצרית גירדה לעינינו ישר לתוך הצלחת, טרי וטעים.

בתחילת המאמר כתבתי שהתבדנו באשר לגודל המנות - באמת לא הצלחנו לסיים את המנות הגדולות שהוגשו לנו. לא שלא היה תאבון, העיניים לא שבעו, אבל הבטן אמרה את דברה.

לאחר שנחנו מעט מהארוחה הדשנה ביקשו את תפריט הקינוחים. התפריט כלל קינוחים אילטקיים קלאסיים, מתוכם בחרנו בטירמיסו ואת האהבה השנייה בחיי זוגי, תותים במסקרפונה. הטירמיסו היה משובח, אי אפשר להכינו טוב יותר ממה שהוכן. התותים היו מפתיעים בעיקר בשל המסקרפונה שנמזג עליהם, כאילו התותים או המיץ שלהם נסחט לתוך המסקרפונה - מנה מעולה.

לצערי אי אפשר שלא להזכיר 2 חסרונות שיש למסעדה, לטעמי לפחות: החיסרון הראשון הוא אקוסטיקה. הגענו למקום בשעה שבע בערב, כשנכחה שם משפחה גדולה עם ילדים. עשו לעצמכם טובה והגיעו למקום בשעה מאוחרת יותר, חלל המסעדה לא מסוגל להתמודד עם חמולות קשקשניות וילדים רעשניים.

הדבר השני שהפריע לי היו המלצרים - בעיקר הגברים. סגנון הלבוש היה זרוק ומלוכלך, מפתיע למדי במסעדה ברמה כזו. אם הייתי בעלי המקום הייתי מקפיד יותר על נושא הלבוש, שכן הוא חלק בלתי נפרד מחוויית המסעדה.

לסיכום, פרונטו בהחלט מסעדה מומלצת. אני מבטיח כי אחרי בילוי בפרונטו לא תהיו מסוגלים לאכול אוכל איטלקי כפאסט פוד או כאוכל שמכינים מבלי לחשוב קודם לכן על מרכיביו או איכותו.

בתיאבון, קובי קלייטמן

יום רביעי, 2 בינואר 2008

מורטי והלן

המצרכים למתכון של מורטי והלן: 3 בחורים צעירים, כאלה עם רצון עז להביא משהו שונה, חנות מכולת ישנה, קמצוץ מבן יהודה של תל אביב והרבה אנשים שמחים. ואופן ההכנה? פשוט מאוד. לוקחים את המכולת ישנה, נותנים למעצב חכם שיהפוך אותה ללאונג' דו-קומתי סטייליסטי ועדכני, אחר כך מערבבים פנימה את 3 הבחורים שבהחלט משרים אווירה של נינוחות ושמחת חיים, ולטאץ' הסופי מתדלקים כמה משקאות מהברמן החתיך. התוצאה היא ערב מהנה לכל מטרה.

הגענו בשלישי בערב למורטי והלן, בר חדש יחסית (3 חודשים) שנפתח בבן יהודה 196. כבר בכניסה למקום הרגשנו באווירה שונה - החל מהעיצוב, קיר לבֶנִים בהירות עם בר עץ חום כהה וקיר הטפט הקונטרסטיים, דרך המוסיקה וכלה בחיוכים וב"סבבה" שהפגינו הנוכחים.

התיישבנו על הבר והזמנו שתייה (בירה ומרטיני ביאנקו). השירות היה יעיל מאוד וחייכני. המוסיקה שליוותה את שהייתנו במורטי והלן הייתה מוסיקה ישראלית כיפית. בכל יום יש די.ג'י אחר - הקהל שמכיר ויודע להבדיל מתאים עצמו לסגנון שמתאים לו - ימי חמישי-שישי הם כמובן ה"סליזיים" יותר והמוסיקה, לדבריו של נעם אחד הבעלים, מביאה לכדי ריקודים על הבר (אני בטוח שלברמן אין התנגדות) ובכל מקום פנוי אחר.

אגב, האוכל זול וחביב - אכלנו קובה עם טחינה וטוסטי גבינה עם טפנד זיתים, שהיו מעולים (המלצתו של הברמן). קינחנו בצ'ייסר בחרובקה. אני חייב לציין לטובה את מבחר המשקאות. לדעתי קשה יהיה להתקיל את הברמן במשקה שלא יהיה לו להציע. אני אומר את זה כי לצערי דווקא משקה כמו בחרובקה אין להשיג בכל בר, למרות הפופולאריות של המשקה.

מורטי והלן, מורטי והלן - מי אלה לעזאזל? מדובר בהורים של ג'רי סיינפלד (לא ההורים האמיתיים אלא מהסיטקום המפורסם). לא מדובר שאיזושהי כוונה עמוקה ופילוסופית אלא בשם מדליק שעושה את העבודה וגרם גם לי, כמו לרבים אחרים, לשאול למה ולהיכנס פנימה.


נעם מספר שבזמן הקצר שבו הבר קיים, המקום שלהם הצליח המקום ליצור לעצמו אוכלוסיית מבקרים קבועה שהולכת וגדלה - הישג יפה מאוד, בהתחשב בעובדה שהמבקרים אינם מגיעים רק מה"שכונה" אלא מכל איזור המרכז והשרון. המקום נטול פוזות ומלא באנשים שמגיעים ליהנות ממקום אחר ולא רק לעשות סיבוב ולעבור לבר הבא. מורטי והלן הוא בהחלט מקום לפתוח ולסגור את הערב בכיף.

יום ראשון, 30 בדצמבר 2007

רטטוי


"רטטוי (Ratatouille) הוא ראגו של ירקות, אופייני לחבל פרובאנס שבצרפת. הרטטוי הפרובנסאלי מורכב מבצל, קישואים, חצילים, עגבניות, פלפל אדום ופלפל צהוב. הרקות מוקפצים בשמן זית, שום ועשבי תיבול" (מתוך "Bon Appetit", מילון למונחים גסטרונומיים מאת אורן גירון, ע"מ 157, הוצאת מטר)

האם לדעתכם יש אמת במוטו "כל אחד יכול לבשל"? המשפט הזה מלווה את הסרט "רטטוי", מבית היוצר של פיקסאר, ובסופו של דבר הסרט גם מוכיח שיש אמת במוטו. אני בוחר לסגור את שנת 2007 בסרט שהכי נהניתי לצפות בו השנה. זהו סרט שעוד אמשיך לצפות בו עוד ועוד, מבלי שיימאס ולו לרגע - כן, קניתי את גרסת הדי.וי.די.

"רטטוי" מספר על עכברוש בשם רמי, לא סתם עכברוש אלא עכברוש בעל רגישות גסטרונומית מיוחדת ונפש של שף. שלא כמו שאר השבט של רמי, הוא בוחר באוכל הטוב, לא עוד איסוף מהזבל אלא אוכל טרי ונקי. רמי גם בוחר את חברת בני האדם ומעריך אותם כפי שאף עכברוש אחר לא עושה זאת.

במהלך הסרט מגיע רמי לפאריס, לא רק עיר האורות אלא גם העיר שבה פועלים כמה מהשפים הטובים בעולם, נמצאות המסעדות הטובות בעולם ואיך לא - ביה"ס המפורסם, הקורדון בלו.

עלילות רמי בסרט מביאות את הצופים לבחון את רזי המטבח בפרטי פרטים, בדיוק מדהים ובתנועות מצלמה שמשוות לסרט נופח מציאותי שלא נראה בשום סרט שנעשה בנושא, ובל נשכח שמדובר בסרט אנימציה.



חוויית המטבח המוסדי שונה בתכלית מהמטבח הביתי אותו רובנו מכירים. אני יכול לומר, מניסיוני האישי, שלהיכנס למטבח במסעדה די דומה לכניסה לחדר מלחמה, וככל שמתקרבים ל"דינר רש" כך האנרגיות עולות. הסרט מדגים את האנרגיה והדיוק הנדרשים במטבח מסוג זה, את חשיבות שוטף הכלים, הסוסייר, הטבח והשף, ואפילו את מלחמתה של טבחית אחת בעולם שבמפתיע נכבש ברובו דווקא על ידי הגברים.

גם מקומם של מבקרי המסעדות לא נעדר מהסרט כפי שאינו נעדר את העולם האמיתי. המבקר שבסרט, אגו שמו, מטיל אימה בכל שף פריסאי. אחד המשפטים הנפלאים, מרבים שנכתבו לסרט, שייך לאגו: "אני לא מחבב אוכל - אני משתוקק לאוכל. ומה שאני לא אוהב אני לא בולע". באופן מפתיע, דווקא הדמות הזו, שבתחילה מצטיירת כנבל הסרט, מוסיפה לעלילה הרבה חן ומרגשת מאוד ברגעים הנכונים.

הסרט הוא חובה לכל מי שבשבילו אוכל הוא חוויה, ולא עוד משהו שצריך לעשות כדי לשבוע. חוויה כזו עוד לא הייתה לכם. בתיאבון וצפייה מהנה.