יום שלישי, 3 במרץ 2009

ניחום אבלים, סועדים מרגיזים ומונטיליו אחד

ביום חמישי האחרון נסעתי לנחם אבלים באחת משכונות אור יהודה, או כפי שתושבי המקום מתעקשים – נווה סביון. אני לא אוהב את ה"אירוע" הזה שנקרא "ניחום אבלים", בעיקר בגלל הכורח הלשוני שבו. משפטים שחוקים ודלי משמעות כ"משתתף בצערכם", "תינחמו משמיים", תהיו חזקים" הנאמרים רק כדי לגלגל את המשך השיחה לענייני דיומא. כאילו יש בניחומינו יכולת לגרום לצער להיעלם או להתגמד. למרות זאת אינני יכול שלא לפקוד אירועים מסוג זה, זאת מתוך רצון לכבד את האנשים היקרים לי במצבם הנוכחי. במצבים שכאלה אהבת הזולת שבי לא מתחבטת בשאלות הקשות.

מנהג הוא בעם ישראל להגיש אוכל למנחמים בזמן השבעה. הנוהג מודגש בקרב עדות המזרח עוד יותר מאשר בעדות אשכנז. (ראו לדוגמא את הסרט "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ). לא פעם נפגשתי בשבעה בקוראסון נאה ושאר חטיפים שונים שלא נעים לקחת, גם לאחר הפצרות ה"מארחים" ועוד. מה, באתי לאכול? האם מן הקוראסון תינחמו?

כך קרה שיום שלם תזונתי הסתמכה על טהרת החמצן הדל שבאוויר, מה שגרר אותי לגישושים במהלך הניחום בבית סבה של טלי אודות מקום קרוב המומלץ לנשנוש מעניין. אחד המקומות שעלה בשיחתנו הוא מקום בו היינו נפגשים לעיתים קרובות במאה הקודמת, כשחיפשנו מקומות מפלט מהעיר פתח תקווה.

פתח תקווה של שנות ה-90 הייתה עדיין שיכורה מניצחון החילונים על הדתיים בקרב שהתחולל על זכות תושביה החילוניים לצפות בסרטים בימי שישי ושבת בקולנוע היכל. נכון שהקרב התחולל בשנים 1984-1987, אלא שמאז ועד לתחילת שנת 2000 לא קרה כמעט דבר וחצי דבר ששינה את חיי הלילה הדוממים של העיר. הילת האירוע עדיין טלטלה את תושביה, ואני, כחילוני בגיל שמחפש את חיי הלילה, הרגשתי כאילו אני גר בפרבר של העיר בני ברק הסמוכה. מעיין גרסת סביוני בני ברק. בצער רב נאלצנו אני וחברי לא פעם לנדוד לערים וקיבוצים סמוכים ובעיקר לתל אביב.

מאחר וכבר אז הייתי פרסר לא קטן (freser=אכלן ביידיש) שמעתי באחד מימיה של שנת 1999 על פתיחתו של מקום חדש בשם "מונטיליו" בגני יהודה, הגובלת בסביון. בתחילה נהרו אל המקום בעיקר צעירים, בהם אני, למה שנראה כשילוב מוצלח של בית קפה ואווירה כפרית. הרעיון היה ועודנו בית עץ ישן בין שאריות של מה שהיה פעם מטע זיתים, ששופץ לכדי בית קפה עם ספריה לכל מי שחפצה נפשו בקפה ושיחה עם אוסקר ויילד.

ההנאה מהמפגש הראשון עם המקום חזרה גם במפגשים הבאים, בהם התפתח בית הקפה למסעדה. מעברי לתל אביב בשנת 2001, הוביל אותי למקומות מעניינים יותר ומונטיליו נקברה יחד עם חוויות אחרות שהותרתי מאחור.

יום חמישי האחרון, היווה ניסיון לחזור למקום, שבינתיים התפתח לכדי מסעדה שהספיקה לעבור מתיחת פנים ולהעלות מחירים לכאלו שאינם עממיים כפי שהיו בתחילתה. מעט חששות מהמחירים, בטן מקרקרת ומפגש מהנה עם אנשים אהובים בנסיבות עגומות, הפגישו אותי ואת בן לוויתי עם מארחת החייכנית ושולחן שבחרתי בסמוך לספרייה (המארחות כמעט תמיד חייכניות, מה נותנים להן לשתות?).

בדיעבד, שיקול דעתי שגה בבחירת מקום הישיבה. לדעתי השולחן שלידינו הוא זה שגרם למלצריתנו המשותפת להתרחק ככל שניתן מרמת שירות סבירה. בשולחן זה ישבה חבורה של בני חמישים פלוס, שחצנים, צעקניים, ועל פי השיחה הקולחת, שלא ניתן היה להימנע מלשמוע אותה, גם מתרברבים על מצבם הכלכלי. אחד היושבים מירר את חייה של המלצרית בסרקזם שהיא לא הבינה ובבוז שגם אותו לא הבינה. לאחר שחבריו וחברותיו אמרו לו שאינו משדר על אותו הגל עם המלצרית המשיך ואף הגביר את סגנונו השפל. אם תשאלו אותי מדוע לא עברנו שולחן? התשובה תהיה שעד להגעת המנות העיקריות שלנו הם עוד היו נסבלים, ולאחר מכן כבר לא היה לנו חשק לשנות מקום אלא לברוח.

הצצה בתפריט חשפה בפני שאכן, כפי שחששתי, המחירים אינם מן הנמוכים בהתחשב בכך שלא מדובר במסעדת שף. יחד עם זאת, החלטנו להזמין למנה ראשונה לביבות פרסה בלוויית סלט קטן ולמנות עיקריות, לזניה צמחונית עם ריקוטה בשבילי ותבשיל פריקי לבן לוויתי.

המנה הראשונה שהגיעה לשולחננו הפתיע אותנו בגודלה ועיצובה הנקי. במרכז הצלחת סודרו עלי ארוגולה וחמוציות מיובשות ברוטב מתקתק. סביב הסלט הונחו 4 כדורי לביבות פרסה גדולות וחלקות למראה שצופו בצורה הומוגנית ויפה מאוד בפירורי לחם עדינים. בהיקף הצלחת נמתח פס מרוטב עלים ירוקים שנכתשו ועליו ארבע ריכוזי יוגורט שעוטרו בעירית. ההגשה הייתה כל כך חיננית שקשה היה להחליט אם לנעוץ את המזלג בלביבות או פשוט לומר תודה ולהתבונן במנה. הרעב כמו תמיד הכריע את הכף והמזלגות שננעצו בכדורי הלביבות חשפו קליפה קריספית דקה ולביבות מצוינות.

המנות העיקריות שלנו הגיעו מיד עם סיום המנה הראשונה, מבלי שהיה לנו רגע לנוח. שוב הופתענו מגודל המנות. נתח הלזניה היה יכול לכלכל את שנינו אם רק היינו מנחשים שזה יהיה גודלו. מילוי הלזניה היה טעים מאוד, פרוסות קישואים שהם מהירקות האהובים עלי וגבינת ריקוטה כמובטח, כשמלמעלה גבינה צהובה שלצערי לא הייתה פרמזן. פרט נוסף שהפריע לי היה איכותם הירודה של דפי הלזניה. אם את דפי הלזניה חסרי האופי מכינים במקום, וספק רב מקנן בי אם הפסטה נעשית במונטיליו, מן הראוי שיוחלף המתכון ומהר. את הלזניה עיטר רוטב רוזה טעים אם כי דליל מדי. בסה"כ מנה סבירה.

מנת הפריקי הייתה הפתעת הערב. פריקי היא חיטה ירוקה קלויה ומיובשת בעלת טעם מעושן עדין. נכון הוא שמדובר בחיטה, אך טעמה שונה מחיטה בשלה ואופן בישולה מזכיר אורז. הפריקי הונח במרכז הצלחת (לתוך רינג = טבעת מתכת המשמשת גם לסידור מנות) כשסביבו ירקות כסלק, כרובית ושומר מאודים וחתוכים גס. מנה חורפית וטעימה מאוד שהתאימה מאוד לתחילתו של סוף השבוע הגשום שהגיע. לבד מהרוטב, שהיה מעט מלוח לטעמנו, המנה עוררה בי השתאות.

בשלב זה של סיום המנות העיקריות קרה דבר שגרם לי מורת רוח. המלצרית שלנו אמנם נכחה במסעדה, אבל מיד לאחר פינוי הצלחות שלנו התעלמה מאיתנו לחלוטין. אמנם המלצרית הגיעה שוב לטפל בשולחן המעצבן שהיה לידינו, אבל לא הוצעו לנו שתייה חמה ולא קינוח.

מי שמכיר אותי יודע שהסובלנות שלי לשירות עולה ביחס ישר לאיכות השירות. המתנה של עשרים דקות מסיום המנות העיקריות מבלי לקבל כל יחס, או לכל הפחות ליצור קשר עין עם המלצרית שאמורה להתעניין בשולחן שלה, הביאה אותי לניסיון להזמין חשבון. גם פעולה זו לא הייתה פשוטה לביצוע שכן המלצרית, שהייתה עסוקה בסולחה בין מנהל המשמרת לברמן על בסיס סידור העבודה לשבוע הבא, התעלמה מתפקידה לחלוטין. לבסוף זימנתי מלצרית אחרת שאך במקרה עברה לידינו להביא את החשבון המיוחל. לאחר קבלת החשבון, שוב עלתה חמתי כשמצאתי את עצמי ממתין עד בוש לשלם. פעולה שלקחה עוד כעשר דקות. סה"כ השלב של אחרי הארוחה היה כמעט ארוך יותר מהארוחה עצמה וקלקל את הטעם הטוב יחסית שהותיר האוכל.

אין ספק שהחשבון היה יכול להיות זול יותר. האוכל, היה טעים מאוד ברובו ומסודר לעילא על הצלחות, אם כי לצערי לא מוקפד באיכות מרכיביו. השירות היה מתחת לכל ביקורת וזאת על אף האמפתיה שחשתי כלפי המלצרית אגב שבעת מדורי הגהנום שעברה עם יושבי השולחן הסמוך לנו. אולם האווירה שאפפה את ביקורי המחודש במסעדת מונטיליו גילתה לי שהמקום שהכרתי לפני 8 שנים קיים כעת רק בזיכרונותיי.
שלכם,
קובי קלייטמן kubush

3 comments:

שלומי אמר/ה...

האמת שמאד מפתיע אותי כיוון שביקרתי במקום לפני כחודשיים שלושה אז אומנם המחירים גבוהים יותר מאשר היו בעבר אך רמת האוכל נותרה גבוהה ובמקרה שלנו גם זכינו לשירות טוב מצד המלצרית למרות שהיה די עמוס במסעדה בזמן שהותינו במקום.
אני מניח שרמת השירות הייתה נמוכה בעיקר (ואני לא מצדיק) ההתעללות הנפשית שעברה המלצרית על ידי יושבי השולחן שלצידכם.
בכל מקרה אני מאד אוהב וממליץ על המקום.

אנונימי אמר/ה...

כתוב יפה ומשעשע כרגיל (מה שגרם למבטים תוהים של עמיתי לעבודה על ציחקוקי בשעת בוקר זו).
איך העבודה החדשה?
שירה

אנונימי אמר/ה...

כתוב יפה ומשעשע כרגיל, מה שגרם למבטים תוהים של עמיתי לעבודה על ציחקוקי בשעת בוקר זו.
איך העבודה החדשה?
שירה