וכך קרה לי (ולחברי) בעת ביקורנו בלאס וגאס לאחרונה. הגענו לעיר ההומה והמיוחדת הזאת בשעות אחר הצהרים המוקדמות. לאחר שהתארגנו במלון מרכזי ב-"סטריפ" (כך נקרא אזור המלונות בעיר), החלטנו לצאת ולאכול דבר מה קל עד לשעות הערב, בהן התכוונו למצוא מסעדה ראויה.
היינו מורעבים שהרי חברות התעופה חוסכות גם בכמות וגם באיכות האוכל שהן מגישות לנוסעים. פסענו לאורך בתי המלון היפים והמהודרים ואת הליכתנו מלווה מוסיקה בווליום גבוה, מתובלת בפרסומות הדוחפות להמר בכל מקום ובכל דרך אפשרית. בתי קזינו לאין ספור בשדרות לאס וגאס הרחוב הראשי בעיר, ואין כל מסעדה באופק.
לבסוף הבחנו במסעדה בעלת השם המוזר "הארלי-דוידסון לאס וגאס קפה". החלטנו לבדוק אם נוכל למצוא שם משהו "מרגיע רעב". עלי להתוודות שסגנון המסעדות שמדברות אלי הוא הסגנון הרגוע, השקט ולא מסעדות הממוקמות ברחוב ההומה. כמובן שמסעדה זו היא ההיפך המוחלט. מצאתי עצמי יושב ברחוב, מוסיקת קאנטרי בוקעת מהרמקולים והמכוניות נוסעות בכבישים הסובבים. אבל היינו רעבים, לא?
המלצר בעל הזקנקן הקטן נתן לנו רגע קט להתבונן בתפריט ומיד פתח ב"מה תרצו לשתות"? חלקנו הזמין בירות ידועות; אני ואחרים הזמנו בירה מהחבית בשם Sam Adams שהתבררה כבעלת ניחוח ונוכחות, וטעם עמוק ומרווה. אנחנו לא בישראל, כידוע, וכך את סלטים ומתאבנים למילוי הבטן ולחיסול כל הנאה מהאוכל אינך מזמין. בית הקפה הזה איפשר להזמין ממגוון מנות שונות ומשונות: פיצות, פסטה, בשרים.
חלקנו הזמין המבורגר, חלקנו סטיק סרלוין (בשר ורד=Sirloin) ואני הזמנתי שדרת צלעות. כל אחת מהמנות באה עם תוספות של צ'יפס ו/או ירקות וכן 2 צלוחיות קטנות המכילות אחת סלט כרוב-גזר ברוטב מיונז ואחת שעועית בטעם מתוק דרומי משולב בזה החריף המקסיקאני. אלה שהזמינו סטיק קבלו גם סלט חסה מקדים, שטריותו זעקה מכל עלה, ושהרוטב שלו יכול להיות אחד מרבים – רוטב גבינת הרוקפור במיונז היה מעולה, לטעמי.
הבשר לא איחר לבוא. צלעות הטלה עושנו ולאחר מכן הושמו במרינדה של אותו שילוב רטבים דרומי ומקסיקני. אחר כך ניצלו כמקובל על האש ובתנור לרוך המתאים. מעבר לטעם, הבשר היה רך כחמאה, כפי שצריך להיות בשר הצלעות, וללא שומן: זו השדרה הנפלאה שאכלתי מימי, ואני חובב צלעות, כולל במסעדות בארץ. הטעם ידידי – סוף העולם. השילוב של הבשר עם הסלטים שכבר ציינתי היה מוצלח ביותר. תענוג של טעם, מראה, וניחוח למרות ההגשה הפשוטה על צלחת מתכת ארוכה וניר לספיגת הנוזלים. מחיר? כ-20 דולר לכל מנת בשר.
לא תאמינו, קוראי, כפי שגם אני – חזרנו למסעדה הזאת בשאר ימי שהותנו במקום. בפעמים אלה ישבנו דווקא בתוך הקפה – מסעדה. או אז נוכחנו לדעת שמדובר במקום גדול, בעל 3 קומות שכנראה מתמלאות רק באירועים מיוחדים. הקיר אותו אתה רואה עם כניסתך למקום מכוסה בדגל אמריקה ולידו תלוי אופנוע אחד. בפינה נוספת מוצג אופנוע שני ומן התקרה תלוי אופנוע שלישי. למי שמעוניין, הקיר הרביעי מכוסה בחולצות ואביזרים המשומשים בעיקר ע"י אופנוענים. לקפה צמודה חנות שמוכרת חלקי חילוף לאופנועים. כל זה, המוסיקה והמבנה בן 3 הקומות, היה מיוחד והשתלב יפה באווירה הדרומית ובמוסיקה הרועשת שמדרבנת לאכול סטייקים וצלעות כיד הבטן הטובה על האוכל.
למי שנוסע למקום – שלוחה המלצה חמה לבר שפתוח עד שעות ערב מאוחרות 7 ימים בשבוע.
בתיאבון,
א. ויינברום
** תודה רבה לידידי שחלק עימנו את חויותיו ועשה אותי רעב. (kubush)
רשומות
2 comments:
אני מופתע מזה שמחבר הפוסט לא שמע אף פעם שבלאס וגאס אתה יכול להיכנס אפילו ללובי של מלון מפואר (שליד חלקם הוא וחבריו עברו בחיפושם אחרי מסעדה כלשהי) ולאכול חינם בתמורה למשחקים באחת מאלפי מכונות המזל המוצבות בלובי של כל בתי המלון בעיר. אבל, בסוף הם מצאו בר-מסעדה שלפי התאור של פוסט האורח הנ"ל בא לי החשק לטוס ללאס וגאס לאותה מטרה: להתענג על האוכל המגוון המוגש בה והאווירה המיוחדת של אופנועני הארלי-דווידסון שבוודאי פוקדים את המקום בקביעות. כתבה מצויינת.
אני נמצא כרגע בוגאס ואתמול, בעקבות ההמלצות בפוסט זה, הלכתי עם עוד ארבעה חבר'ה אמריקאים למסעדה הזו.
וזהו גזר הדין שהתקבל פה אחד:
potato skin מהגרועים בארה"ב.
צלעות במרינדה די בינונית.
מנות צמחוניות (לא בשבילי, תודה) ברמה ירודה ובחלקן פטריות שעבר זמנן (המילה mold נשמעה בשיחה).
אכשהו נראה לי שהחבר'ה לא יתנו לי לבחור יותר מסעדות. ואולי טוב שכך.
נו, לפחות המסעדה קרובה למזרקות של הבלאג'יו.
הוסף רשומת תגובה