ושתי - פמיניזם קולינארי

מקומות רבים בהם נהוג מטבח פתוח, נוטים לשכוח זאת מעת לעת ולרגעים בהם משתלט על הטבחים אגו טריפ, שאינו מחזה נדיר בתחום הגסטרונומי, נחמצים פניהם של הסועדים והעניין בארוחה חולף. למרות זאת, ב"ושתי" מתגלה סינרגיה מכבדת ומכובדת בין עובדי המטבח ובראשם מירב דוידזון הצעירה.

הודות למבנה המאורך, עיצוב הבר והפרשי התאורה, מראה המטבח הפתוח משתלב בצורה מושלמת עם שאר חלל המסעדה עד שלעיתים נדמה כי המטבח הוא סרט המוקרן ברקע ולא מי שטורח על המנה הבאה שכבר עוד מעט תעשה את דרכה לשולחן. מאידך אולי זו הנוכחות הנשית המאסיבית במטבחה של ושתי שהופך את המטבח לשונה ממטבחים אחרים בברנז'ת המסעדות הישראלית.

דבר אחד שמאוד בולט בושתי הוא אוירה ממגנטת. בין אם ישבתי בפנים או בחוץ תמיד עוברי אורח מצאו את דרכם למסעדה, גם אם צעדו פנימה בצעדים מהססים, פניהם בתוך מספר דקות הפכו מחויכים לא פחות משלי. האוכלוסייה הצובאת על המקום מגוונת וניכר שכולם נהנים.

מבחינת האוכל, מצד אחד אין משהו חדשני או פורץ דרך ב"ושתי", מצד שני האוכל מאוד מוקפד ומוגש בצורות מעניינות ויצירתיות. כך למשל אופן ההגשה של טרטר דג בקריצה למעמקי הים. טרטר הדג המוגש בלווי קרם אבוקדו ושעועית נשפך באלגנטיות מתוך דף אורז המעוצב כקונכייה העומדת על הצלחת כשפסי יוגורט שנראים כמו גלי הים נמשכים ממנה הלאה אל גבולות הצלחת. מנה טעימה מאוד ויפה מאוד.

דוגמא נוספת ליצירתיות היא באחת המנות העיקריות שטעמתי אצל ושתי. בתפריט רשום "חריימה בורי חריף בדיוק במידה" אני חייב להודות שהמנה הזו הפתיעה אותי מאוד בכמה אופנים. ראשית, המנה מוגשת  בתוך סיר כסוף קטן ויפה כשלצידה פרוסה יפה של חלה. שנית, ברוב מנות החריימה שטעמתי בחיי הביטוי העוצמתי ביותר במנה אינו הדג אלא החריפות הנוקשה. במקרה זה, הבורי הוא המלך. למה הכוונה? באופן מפתיע אתה מוצא את עצמך לועס את הדג הטעים ורק לאחר כמה שניות בודדות מגיחה החריפות ו"בדיוק במידה". החריפות אינה שורפת את קרביך אלא מלווה את המנה בכל כך הרבה חן שהציפייה למכה החריפה הופכת לציפייה נעימה ולא ציפייה מתוך חשש לעתיד לבוא.

מן המנות הראשונות ראוי לציין את מרק השעועית השחורה מלווה בשמנת חמוצה וירקות שורש, זהו מרק עשיר מאוד ובהחלט מתאים לחורף, רק כדאי לזכור להגישו חם הרבה יותר למאותגרי מזג האוויר הקר שהחליטו לשבת בחוץ. מנה נוספת היא מנת שקדי עגל המלוות בבייקון וסלרי. זו מנת עילית לכל דבר בעיקר בשל שילוב הטעמים וההכנה המוקפדת. עם שקדי עגל קל לפספס בעיקר בגלל שרמת עשייה לא נכונה עלולה להפכם ראויים להחלפת צמיגי רכב תקורים. כאן העשייה הייתה מצוינת והשילוב הכולל מוצלח מאוד.

במנות העיקריות  פירות הים מנוצלים לכדי ביצועים משובחים. כך במנת המולים בערק המוגשים בקערה מעל פרוסת חלה עבה שסופגת את טעמי הרוטב הנפלא וכך במנת הסרטנים על אף שהיא מצריכה עבודה רבה בפיצוח ולא תמיד מתחשק להשקיע. מנת הפפרדלה לעומת זאת, טובה אבל החמאה הלימונית לא באה לידי ביטוי מספק.

בגזרת הקינוחים טעמתי שניים, מוס שוקולד שעל אף הבנאליות של המנה הצליחה לשכנע אותי שיש לה מקום של כבוד בפנתיאון הקינוחים. מוס השוקולד לווה בארומות וויסקי וקינמון. שילוב הקינמון והשוקולד שמגיע במקור ממקסיקו אמנם לא גרם לי להזות שאני שוכב פרקדן על חופה של קנקון אבל אדי הוויסקי בהחלט קירבו אותי לכך. קינוח שני מומלץ הוא עוגת סולת עם קצפת, הל, קינמון ובסיס רוטב פיסטוק.  קינוח עשיר שמשאיר טעם של עוד.

צ'כוב כתב "אדם שלא שותה הוא לא אדם שלם בעיני". ב"ושתי" זו כמעט מנטרה. המגוון הגדול ביותר הוא במשקאות החריפים שהבר מספק ולמרות ששתיתי יינות טובים במקום מן הראוי להרחיב את ההיצע. בפרס, ארצה של ושתי, היו משתאות לרוב, חבל שלא לנצל את השם עד תומו.

כיף גדול הוא לראות מקומות חדשים שמצליחים לעבור אבולוציה מהירה בזמן כל כך קצר. לראיה התאמה של התפריט לעונות המשתנות ולמצרכים העונתיים ואפילו התאמת רמת השירות. לא תקבלו שירות מהודק של מסעדת עילית וטוב שכך, שכן ברור ש"ושתי" אינה מכוונת למקומות אלו. השירות אדיב, חייכני ולפעמים אפילו תיאטרלי (אם פלורנס באזור). בכל מקרה נראה שכיף למלצרים לתת שירות כמו שכיף היה לי לקבל אותו בתור לקוח.

שני ביקורים במסעדת ושתי שבכיכר השעון ביפו בהפרש של חודשיים וחצי הצליחו להרשים אותי ובעיקר לגרום לי לרצות לשוב גם בעתיד.

 קובי קלייטמן

פורטר אנד סאנס - בירות לכל דורש

כמה סוגי בירות אתם באמת מכירים? עד כמה רחב ספקטרום הצבעים של בירה? האם באמת ניתן לשתות 6 סוגי בירות בערב אחד? ואיזה אוכל יכול ללוות בירות מבלי להפוך לנטל? על כל השאלות האלו ועוד בביקורת שלפניכם.

פורטר אנד סאנס או בעברית פורטר ובניו מוגדרת על גבי השלט המתנוסס מעל המקום השוכן ברחוב הארבעה בתל אביב, כבית מסחר לבירה. אני הייתי מגדיר את המקום יותר כגימיק מצוין שהלוואי וייהפך לעובדה מוגמרת ולא עוד עניין חולף כמו רוב הרעיונות או המסעדות בישראל.

רחוב הארבעה, המשופע באופן יחסי במספר מקומות מאתגרים, מעניינים ובעלי אורך חיי מדף ארוך יחסית, זכה במקום עמוס לקוחות המציע לראשונה תפריט בירות מהמגוונים שניתן למצוא במחוזותינו אם לא המגוון ביותר.

לא, אנחנו עדיין לא בלגיה ולא ניתן למצוא כאן מעל לאלף סוגי בירה אבל בפורטר אנד סאנס עושים לה כבוד אמיתי. במסעדה כ-40 סוגי בירות מחבית ומספר עוד יותר גדול של בירות בבקבוק. בירות כמו chimay כבר אינן מרשימות במיוחד כפי שהיו לפני כ-3 שנים כשהחלה הפצתן בשוק הישראלי באופן מאסיבי. ההיצע גדול דיו בשביל למצוא בירות מעניינות יותר בהתאמה אישית ולנסות על קצה האצבע את מה שהעולם יודע להציע כבר שנים רבות ורק בשנים האחרונות התפתח לתרבות צריכה איכותית שהולכת בצעדים הססניים אחרי תעשיית היין הנמצאת בתנופה.

תפריט הבירות מחולק לקטגוריות - לאגר כהה, לאגר בהיר, בירות פירות וסיידר, חיטה, בירות בוטיק ישראליות, אייל בלגי ועוד. ליד כל בירה מצוין מוצאה ואחוז האלכוהול שבה. מאחר וההיצע גדול ייתכן ובהחלט תממשו את הפוטנציאל הטמון בהזמנת בירה שלא לטעמכם. ולכן למי שטרם ביסס טעם קבוע בבירה, ניתן בהחלט להיעזר במלצרים המצויים לפרטי פרטים בטעמים השונים ואף לבקש לטעום. לחילופין למי שלו זו הפעם הראשונה במקום בהחלט מומלץ לעשות כפי שאני עשיתי ולהזמין סט טעימות של 6 כוסות בירה בטעמים שונים מהקטגוריות השונות. תמצאו שלפחות את אחת מהבירות תרצו להזמין בפעם הבאה שתגיעו למקום ואם לא, אז מי מבני משפחתה. רעיון מגניב ובהחלט משתלם.

תפריט האוכל מתאים מאוד לליווי בירות ומכיל מנות בשריות רבות לצד מספר מנות צמחוניות. מאוד אהבתי את פלטת הנקניקים והקורנישונים, פלטת בשרים מגוונת ועשירת טעמים. גם צלחת האנטיפסטי וסלט ירקות חתוך גס היו נהדרים. אם נחה דעתכם על פירות ים, מנת הקלמארי המטוגנים בהחלט הוכיחה את עצמה יותר מפעם אחת כמנה טובה מאוד, למרות שאני לא בטוח שטריותה הייתה עוברת את הטברנות היווניות של סנטוריני (יוון), אבל כאן זה בהחלט מספק.

אם תחפצו במנות כבדות יותר אוכל להמליץ בפה מלא וכך גם קיבתי המאושרת, על מנת נקניקיות הבית המכילה שלוש נקניקיות צלויות מבשרים שונים ומוגשות על שעועית לבנה ברוטב עגבניות. מנה טובה עוד יותר, שייתכן ותצריך הזמנתה של ניידת טיפול נמרץ, היא המבורגר עם גבינת סנט מור מוגש על שפצלה (בצקניות פופולאריות במטבח הגרמני וההונגרי) מטוגנים בחמאה ופונדו גבינות. מנה זו יכולה להבטיח פינוי שולחנות מהיר לממתינים בתור הארוך בליווי סירנות צורמניות. למרות הסיכון שבמנה היא טעימה להפליא.

מתוך מגוון מנות נוספות שאכלתי הייתי ממליץ להימנע ממנת א-לה רומנה. זוהי מנת "ניוקי" סולת וגבינת פרמז'ן עם מרווה, עגבניות שרי ואגוזי מלך. הסולת מגיעה בריבועים ובטעם לוואי פלסטיקי מעט שלא מצא חן בעיני. לצערי הרב גם אגוזי המלך לא היו טריים במיוחד ולמי שמכיר את הנושא לאגוזי מלך ישנים יש נטייה לפתח טעם של עור מעובד.

מאחר ואחרי 2 כוסות בירה (1/2 ליטר כ"א) אני נוטה לסלחנות, החלטתי בסיכום להתעלם מהנפילה של הניוקי. פורטר אנד סאנס באמת מתקשים לפספס במנות. עובדה היא שבכל ביקורינו היה פיספוס אחד. אמנם אין במקום אווירה של פאב לונדוני למרות פינת העישון בחוץ, אבל אם אתם בחברה הנכונה תיהנו מאוד מהמקום, מהשירות האדיב והקשוב, מהאוכל הטעים ומההזדמנות לטעום בירות שכנראה לא תיקנו כך סתם הביתה. פאן אמיתי!

פועה

פועה השוכנת ברחוב צדדי ביפו העתיקה בואכה שוק הפשפשים (רח' רבי יוחנן 8), מגלמת בתוכה את המהפכה השקטה המתחוללת ביפו בשנים האחרונות, המושכת ישראלים כמו גם תיירים לחזור לאזור מתפתח זה.

הכניסה לפועה משולה לכניסה לחנות רהיטים בשוק הפשפשים בשינוי קטן, באף חנות רהיטים אליה נכנסתי לא הוצע לי תפריט מלא, מקסימום עץ מלא. המקום מחולק לחלל חיצוני וחלל פנימי, שניהם מעוטרים בשטיחים ישנים, ריהוט שעל רובו ככולו מצויות תוויות מחיר למקרה ומי מהסועדים ירצה לקחת את שולחן הסעודה עמו הביתה. רעיון חביב שמשרה בהחלט אוירה שונה ומכניס מעט מן השוק הסמוך לתוך האווירה הכללית.

התפריט של המסעדה הולם את הבורז'ואה שכבש את יפו בסערה בעשור האחרון במקביל לתהליך הג'נדריפיקציה שעובר על האזור. ואכן בין יושבי המסעדה ניתן למצוא אמנים מקומיים שהעתיקו את מושבם ומקום עבודתם לאזור, תושבי הבניינים החדשים, תיירים וישראלים חוץ יפואים כמוני.

הסלטים מושקעים מאוד, מנות הבשר חלקן בעלות אופי בייתי מאוד וחלקן מנסות להיות מתוחכמות יותר. כאן המקום לציין את סלט החיטה (42 ₪) שמורכב מסלרי, תפוחי עץ ירוקים, ריחן, אגוזים, חסה וחיטה כמובן כל אלו ועוד טובלים ברוטב סילאן, שמן זית ולימון. סלט נפלא. סלט נהדר נוסף הוא סלט ירוק עם גרעינים קלויים של דלעת וחמנייה ברוטב ויניגרט והדרים.

בין המנות העיקריות יש לציין מנה טובה של קבב על ירקות שורש אפויים, אורז וטחינה ירוקה. מנה גדולה וטעימה. לעומתה, מנת כופתאות דלעת בקארי חביבה ותו לא. המנה המלווה בקוקוס, כשלצד מתקתקות הקוקוס, פיקנטיות הקארי. הדבר היחיד שמאכזב במנה הוא דווקא מילוי הדלעת. דלעת אינה רכיב בעל טעם או ארומה דומיננטיים ולכן טעמיהם של הקוקוס ועוד יותר מכך הקארי מחרבים כל סיכוי נואש שתנסה הדלעת לבצע על מנת שתורגש. זוהי מנת בצק בקוקוס וקארי.

תפריט היינות מכובד גם הוא ומכיל בעיקר יינות בוטיק ישראלים אם כי במחירים לא פרופורציונאליים לרמתה של המסעדה. למרות זאת באחד מביקורי במקום שתיתי יין שרדונה נהדר וקליל של יקב פלטר. כוס זו חשפה אותי ליקב שטרם טעמתי בעבר וליין חביב (32 ₪).

מאחר והאווירה היא הקובעת, המלצריות נראות מקומיות כמו הקהל, אם כי דווקא הן אחד מעקבי אכילס של המקום. בעוד השירות חייכני ואדיב הוא אינו מקצועי ואינו זריז דיו. בביקורי האחרון סעדתי בחברת שני חברי א. ו-נ. ארוחה גדולה באופן יחסי. גילינו שחלק מהמנות הראשונות שהזמנו ליוו מאוחר יותר כתוספת את אחת מהמנות העיקריות. כך יצא שמבלי ששמנו לב, שילמנו למשל עבור מנת טחינה ירוקה באותו הגודל כמנה ראשונה ואח"כ כמלווה למנה עיקרית. הייתי מצפה מהמלצרית לציין בפנינו את העובדה הזו למרות שניתן לטפול את האשמה בנו על כך שלא קראנו את התפריט ברחל בתך הקטנה.

עקב אכילס נוסף הוא המחירים. "בורז'ואה" ו"ג'נדריפיקציה" אמנם נשמעות כמו מילים מפוצצות שטומנות בחובן גם ממון רב, אבל למרות שהאוכל ברובו טעים, רמת האוכל אינה תואמת את המחירים המופרזים, דבר שאינו מונע מסועדים לחזור לפועה שוב ושוב.

לסיכום, התפריט של פועה מגלם בתוכו פוטנציאל שאינו ממומש וחבל. כשההשקעה באווירה הופכת מאלמנט מלווה לאלמנט מוביל, כל שנותר הוא להסתפק בכוס תה ולשקוע בשיחה עם חבריכם. אם באתם לבד, שתו את כוס התה בבית.

kubush

דדה - גיאורגית אמיתית

זה זמן רב מדי שאני מחפש מסעדה המגישה אוכל גיאורגי ראוי בישראל. אכזבות העבר אף גרמו לי לזנוח את האובססיה לזמן מה עד שחברה סיפרה לי על "דדה" השוכנת בגבול רמת גן-גבעתיים. יום חופש מהעבודה אפשר לי לדגום יחד עם זוגי את המסעדה בשעות הצהריים. צריך להזמין מקום? לא צריך? קולה הביישני של מי שהייתה מעברו השני של הטלפון הכריז שכל מה שצריך הוא לבוא.

הגענו למסעדה קטנטונת בעלת חלל חיצוני פתוח לרחוב וחלל פנימי עטור מזכרות מגאורגיה (יצירות מיוטה, אפודת רועים), דלת וחלונות עטויי וילון כבד, שולחנות עץ, בר קטנטן עם בקבוקי יין גיאורגים רבים ומלצרית אחת שכל תנועותיה דמו לתנועות ריקוד משל הייתה בלרינה.

קיבלנו תפריט שהיה כתוב באותיות עבריות, אך אלמלא הכרתי חלק משמות המאכלים היינו מוצאים עצמינו עומדים בפני שוקת שבורה ושיניים שבורות מניסיון לקרוא את המילים המסובכות ולהבין מה משמעותן. המלצרית נחלצה לעזרתנו.

החלטנו לטעום כמה שיותר מנות:

למנות ראשונות הזמנו לבש (לחם גרוזיני) שהיה אוורירי ומצוין, חצ'פורי אג'רולי שהוא סירת בצק (דומה לבצק הלחם) עמוסה גבינה לבנה מותכת וגמישה וביצת עין המעטרת את היצירה מלמעלה. הופתענו מגודלה של מנת החצ'אפורי אך מראה השמש השוכבת על ענני גבינה היה משכר לא פחות מהארומה שנידפה ממנה. מנה שהזמנו בחשש רב היות ושנינו לא מאוהבי החצילים והסלק הפכה למנה עליה עוד המשכנו לדבר רבות אחרי צאתנו מהמסעדה. מדובר על סלט המוגש בצלחת מאורכת שבמרכזה ממוקמות גלילות חצילים מטוגנות ממולאות תערובת אגוזים לחה, מתקתקה עם סיומת פיקנטית המשתלבת באופן מושלם עם ארומות החציל ומשני צידי החצילים תערובת כרוב וסלק מבושלים ומתובלים. זהו סלט פחאליאלי, מנה מצוינת ומפתיעה.

עוד לא הספקנו לסיים את הראשונות וכבר המנות העיקריות צצו על שולחננו. אני מודה שאנחנו מעט אשמים היות והזמנו כמות אוכל גדולה, מאידך היות ומדובר על מסעדה פשוטה ייתכן והיינו צריכים לבקש מהמלצרית שהות בין המנות. או שהייתה מסכימה לכך או שהטבח היה יוצא ושובר לי בקבוק חבנצ'קרה מיושן 6 שנים על הראש.

המנות העיקריות הגיעו בקערות חומות כפריות. צ'נאחי - קדירת עגל עם תפוחי אדמה וחצילים, מנה ריחנית מאוד מלווה בכוסברה ובשר נימוך. שמחתי למצוא במנה עלי גפן כ"עשב" תיבול, דבר שהוסיף מעט חמיצות ורעננות למנה הכבדה. מנה טעימה מאוד.

המנה השנייה שטעמנו הייתה חשלמה שהיא מנת בשר בקר מלווה ב-11 סוגים של עשבי תיבול ומיץ רימונים. ירק תיבול דומיננטי מאוד במנה היה טרגון, אותו ליוו גם כוסברה, רוזמרין ועוד. מצאתי שהתגעגעתי לטעמו של הטרגון שמניסיוני במסעדות ישראל אינו פופולארי במיוחד וודאי שלא בצורה דומיננטית כל כך. לצערי המנה הכילה רק שני חתיכות פילה בקר ואת יתרת הקערית מילאה מרינדה עתירת ירק. בשר הבקר היה פחות נעים לחיכי מבשר העגל ולמרות זאת בשומת המנה שבתה את ליבי.

הדולמה שהיו המנה השלישית הם עלי גפן ממולאים. בכל מסעדה ביתית או בעלת אופי עדתי בה אני מוצא בתפריט עלי גפן אינני יכול להתאפק מלהזמינם לשהות עימי. אני מאוהב בעלי גפן ממולאים. קיבלנו עלי גפן גדולים מגולגלים עם בשר עגל טחון. המנה הייתה פחות טובה ממנות עלי גפן אחרות שאני מכיר בעיקר כי הטעמים הזכירו יותר מדי מרק עוף ועלי הגפן והמילוי בלטו פחות מדי.

את יין החבצ'קרה אותו הזכרתי קודם שתינו אם כי לא אהבנו במיוחד. המלצרית מזגה יין מלוא הכוס. מדובר ביין בוסרי, יין שמזכיר במרומז בלבד את ה-vino de casa  האיטלקי בתכונותיו אבל ברמה פחותה לעין ערוך. היין לא הצליח לשכנע אותנו לא בטעמו, לא בריחו והוא גם לא סייע בתיבול המנות שאכלנו. אגב, בתפריט כתוב דמי חליצה ליינות שלא מהמסעדה 40 ₪ ובאישור מראש של המלצר. איום או המלצה?

לא יכולנו שלא לטעום גם קינוח. הזמנו עוגת בצק עם קרם וניל אגוזים. מדובר בעוגה עגולה, גודלה כשל צלחת ממוצעת שנחתכה לארבע פרוסות ביניהן פוזרו פירורי אגוזים. הבצק היה חמים אך יבש וגרם לתחושת מחנק בגרון ואילו הקרם לא היה ונילי וגרגירי הסוכר היו מורגשים מאוד בתוכו. סוכר ממוסס חלקית יכול להיות חלק חשוב מפילוסופיה של מנה, כמו למשל בשוקולד של מודיקה, אך במקרה זה נראה כי מישהו עשה חצי עבודה. אך לבד מהקינוח, האוכל קלע בול למטרה.

דדה היא אכן מסעדה גיאורגית אוטנטית ולא יומרנית כאחרות המגדירות עצמן גיאורגיות, אך מרוב מאמץ להתאים עצמן לקהל המבקרים שוכחות את בסיס המטבח הגיאורגי וחוטאות למטרה. אשמח לשוב פעם נוספת לדדה וליהנות מהגיאורגיות המתפרצת.

kubsuh