הבית של רפא

אחד מבכירי מבקרי המסעדות בארץ אמר לי לפני מספר חודשים שלכל מקום יכול להיות "יום רע", ולכן במקרים בהם הוא נמצא במסעדה שחווה קטסטרופה שכזו הוא מגיע אליה פעם נוספת על מנת שיהיה משוכנע בצדקת דרכו ובביקורת אותה עומד לפרסם על גבי דפי העיתון הפחמיים.

דרך התמודדות זו שהוצגה לי העלתה בי תהיות רבות, בעיקר בכל הקשור לפן הכלכלי של העניין, שהרי במרבית רשמיי על מסעדות ארצנו אני הוא זה המממן את שהייתי בהן. מכאן שהשאלה שעלי לשאול את עצמי קודם לחזרה למסעדה, היא האם ההשקעה הכלכלית לא תקרוס בשנית, האם אינני מפיל על עצמי את עמודי התווך של מקדש דגון כפי שעשה שמשון הגיבור עת הביאוהו הפלשתים מנוקר עיניים ומושפל אל מותו?

בסוף השבוע שעבר פנינו, זוגי ואני יחד עם זוג חברים נוסף, לחופשה כפרית במושב אלקוש שבגליל המזרחי. כחלק מתכנון החופשה החלטנו לנסוע בערב שישי לראש פינה השוכנת בקירוב למקום לינתנו על מנת לסעוד את ליבנו. לאחר לבטים רבים, החלטנו לבקר במסעדת "הבית של רפא" וכך הזמנו מקום מבעוד מועד בציפייה לערב שכולו טוב.
"הבית של רפא" אינה מסעדה זרה ליודעי דבר, שכן מדובר במסעדת שף ארגנטינאית ותיקה, השוכנת במבנה יפהפה בן 120 שנה, ביתו של פרופסור מר. מאחר והמסעדה מקרינה חזות רומנטית בכל פינה שלה, מצופה ממסעדה כזו שגם האווירה בה תהיה כזו.

בשלוש השנים האחרונות, נפשנו שלוש פעמים בצפון ובפעמיים מתוכן הגענו ל"בית של רפא". המסעדה ענתה על ציפיותינו בכל פעם מחדש, אם באיכות האוכל ואם באווירה השורה על המקום. השנה, הגענו עם אותן הציפיות לאוכל טוב, בשר משובח, יין ואוירה. כבר בכניסה למסעדה, ברור היה מחיוכה של המארחת שהערב צופן לנו חוויה חיובית שתערב לכולנו.

המסעדה מורכבת משלושה חלקים - חלק חיצוני - מרפסת הצופה אל מעבר להר (מומלץ בתקופות חמות בלבד), חלק פנימי שמאלי בו שוכן גם בר קטן וחלק ימני הקרוב אל מטבח המסעדה. הובלנו אל חלקה הימני של המסעדה לשולחן הנישא על רצפה מוגבהת בסמוך לחלון חצי עגול ולפניו מדף מאובזר בנרות ופרחים.

למנה ראשונה הזמנו עלי גפן עם בשר, על מצע יוגורט ועגבניות שקושטו בסלסולי בצל ירוק. עלי הגפן שזכרתי לטובה מהפעמים הקודמות, היו נפלאים גם הפעם והיוו פתיח מצוין לערב שיבוא. אני ויתרתי על שתייה, אך שאר יושבי השולחן נהנו מבירה ויין שיראז של יקב טוליפ. היין בעל צבע בורדו כהה, הדגים ארומה מתקתקה בתחילתו ונוכחות של פירות יער בסיום, סיומת היין ארוכה ובהחלט השלימה את מנות הבשר שהזמינו לוגמיו.

למנות עיקריות הזמנו שניצל עגל שלווה בשעועית ירוקה מקורמלת עם זנגוויל ובצל. המנה הייתה טעימה. דג דניס אפוי בוורמוט עם ירקות מבושלים אל דנטה שהיה אמנם טעים מאוד, אך לא מצאתי בו זכר לוורמוט או לניחוח שלו. מנות נוספות היו סטייק אנטרקוט בדרגות עשייה שונות עם רטבים בצד - לאחד שמנת ולשני חרדל.
האנטרקוטים היו באיכות בשר טובה מאוד ועשויים לפי מידת ההזמנה לשביעות רצון סובבי השולחן.

אני מניח, שבשלב זה אתם מרימים גבה תוהה בשאלה איפה התפנית? והיכן השתלשלות המאורעות שהובילה לפתיחת הכתבה כפי שנפתחה?

למרבה הצער אין דבר מושלם בחיים, מלחמות מתרחשות מדי יום, אנשים צועקים האחד על השני ומדברים בצורה לא הולמת, אנחנו נוטים לשכוח דברים חשובים כטפלים.

השאלה הנשאלת היא, מדוע כל המלחמות, הצעקות והאלצהיימר היו צריכים להתרחש בעודנו יושבים ב"בית של רפא" מתקפלים בכיסאותינו במחשבה מתי השף יפסיק לצרוח על הטבח האומלל שכמו ב"כל יום שישי לא הכין את הרוטב...".? אם הייתי רוצה לצפות בתוכנית "המטבח", הייתי מתכרבל בשמיכה המזמינה של הצימר וצופה בה בעודי שותה כדור קסאנקס.

אם לדייק, מאחר והמסעדה קטנה והיינו קרובים למטבח, בשלב מסוים נקטתי בהתנהגות שאינה אופיינית לי, קמתי אל המארחת וביקשתי להרגיע את השף או להעביר אותנו למקום אחר. מקום אחר לא היה במסעדה באותה עת, השף לא נרגע לחלוטין והגילוי המרעיש החדש היה שרק שלושה מהמסובים לשולחן קיבלו את מנתם. מנת אנטרקוט אחת נשכחה וכשהובאה מאוחר יותר הייתה בדרגת well done שחירבה אותה וללא תוספות. המנה הוחזרה כלאחר יד למטבח.

ישיבת חירום של המלצרים והמטבח הסוער, הביאה לידי הסדרת אורחות השף והטבח הסורר מחוץ למסעדה ולארוחה סבירה יותר מכפי שהתחילה. אני מכיר את הלחץ שבבישול במטבח עם מרכיבים חסרים. במטבח אין מקום לטעויות, העבודה חייבת לתקתק כמו שעון ולהיכנע לגחמותיו של השף. אולם הדבר שהפריע לי בצורה החריפה ביותר הוא ניהול הויכוח באופן גלוי וחזק כל כך.

עצה לבעלי המקום - אם הייתה מגיעה המלצרית ומבקשת לעכב מעט את המנות היינו מגלים הבנה הרבה יותר גדולה, ובעיקר הייתה מונעת את החוויה השלילית שהתפתחה.

כאמור, מנות הבשר היו טעימות ובסופו של דבר עשויות לפי מידת העשייה הרצויה.

לאחר רגיעה כללית וסיום המנות, הזמנו קינוחים. הוזמנו קרפ סוזט עם כדור גלידת וניל, קינוח שוקולד שהיה בנוי ממצע קראנץ עליו מוס שוקולד לבן ומוס שוקולד מעוטר בטוויל שוקולד נאה, מוגש עם רוטב תות מנופאז'.

הקינוחים היו לשביעות רצוננו ובהחלט הרגיעו את סערת הרוחות בה שריתי. מתוק מרגיע אותי. לצערי לא זכינו לטקסיות המלווה קרפ סוזט - אני מתכוון לשלהובו בהגשה לשולחן (flambé), אם כי ייתכן ובשלב זה עדיף היה שלא לשלהב את המסעדה מחדש.

מילה לגבי המחיר. המחירים במסעדה זו אינם זולים, אם כי בשילוב האווירה הנכונה והחברה הנכונה בהחלט ניתן לספוג אותם. הופתעתי לראות בחשבון תמחור נפרד לרוטבי האנטריקוט (10 ₪ לכל רוטב). ייתכן ולא ביקרתי במספיק מסעדות בשר, אם כי באלו שביקרתי מעולם לא בוצעה הפרדה מסוג זה

האם צדק אותו מבקר שיעץ לי ללכת למסעדה בה לא נהניתי שוב לפני שאני כותב עליה את דעתי? כאן המקרה הפוך לחלוטין. הבית של רפא היא מסעדה אליה הגעתי בפעם השלישית, לאחר שתי התנסויות חיוביות מאוד. לא יכולתי שלא לכלול בכתבה זו את העוולה שהתרחשה דווקא בביקורי השלישי במסעדה זו, על מנת להדגיש שבעצם לכל מסעדה יכול להיות היום הרע שלה.

אינני בטוח אם אחזור אל המסעדה שוב בעתיד. אחרי שלוש פעמים, אפשר בהחלט לחפש מסעדה רומנטית חדשה. לכם הזוגות המחפשים פינה מקסימה בלב ראש פינה הותיקה אני בהחלט ממליץ לשקול הגעה לבית של רפא וזאת בתנאי שאתם מתרחקים מהמטבח כמה שיותר.

שלכם,
קובי קלייטמן Kubush