החגיגה של באבט

את הסרט החגיגה של באבט ראיתי לראשונה באחד מערוצי הכבלים של הטלוויזיה. הסרט אמנם היה איטי ולא כל כך הבנתי למה השפה הדנית כל כך דומה לשיעול כרוני, אבל משהו בסרט תפס אותי. עד היום כשאני צופה בסרט (בפעם ה-10 אולי) אני לא יכול שלא להשתאות ממורכבות היצירה שבמבט ראשון נראית פשוטה וזניחה.

החגיגה של באבט הוא סרט זוכה אוסקר משנת 1987, תוצרת דנמרק, פרי בימויו של גבריאל אקסל. הסרט מתרחש באמצע המאה ה-19 ומספר על שתי אחיות החיות בכפר דני מבודד יחד עם קהילת מאמינים החיה על פי הלכותיו הסגפניות של אביהן, ראש הקהילה וכומר הכנסייה שלה. האחיות בוחרות להישאר בכפר ולחיות בדרך אביהן למרות שבדרכן נקרות הזדמנויות לעזוב ולחיות חיים עצמאיים.

יום גשום אחד מתדפקת על דלתן של האחיות אישה צרפתייה, המבקשת מפלט מפני מלחמת האזרחים המתחוללת בארצה. האחיות, אשר בינתיים איבדו את אביהן, אוספות את האישה, באבט שמה, אל חיקן.
במהלך השנים, באבט מבשלת עבור האחיות ועבור הקהילה הבוגרת בענווה רבה ומבלי להתבלט במיוחד.
יום אחד מתגלגל לידי באבט סכום כסף לא מבוטל. אירוע זה מתרחש בסמוך לחגיגות יום הולדתו ה-100 של אביהן המנוח של האחיות. באבט מבקשת מהאחיות רשות לבשל את הארוחה לחגיגה. האחיות שהתכוונו להגיש לחם ומרק נכנעות לרצונה של באבט ומאפשרות לה לנסוע לרכוש את המצרכים אותם מבקשת.

חזרתה של באבט מהוה נקודת מפנה בסרט ותחילתה של מערכה קולינרית מעניינת לא פחות: ארגזי יין, צבי ים, שלווים, מלבני קרח גדולים ושפע פירות אותם האחיות לא ראו מעודן. את ההתרחשויות בין לבין לא אספר כדי לא להרוס את הסרט (למי שטרם ראה אותו, מומלץ מאוד). אולם רק אחשוף שסיפורה האישי של באבט נחשף אט אט, בין המנות המוגשות לשולחן, ומתגלה בסוף כמרגש במיוחד.

הארוחה:

כל ההכנות לארוחה נערכות בקפדנות ודיוק של אמן הבקיא במלאכתו. על שולחן עץ הגדול נפרסת מפה לבנה המגוהצת במגהץ ברזל רותח על גבי השולחן, כלי האוכל נראים ככלים שנועדו לבני מלכות. שולחן האוכל יגרום השתאות לכל המביט בו, וודאי כשמדובר בתושבי כפר סגפני מאי-שם בערבות דנמרק.
כלי הבישול בהם משתמשת באבט להכנת הארוחה נראים בסרט כיומיומיים ורגילים, אך לנו אוהבי הבישול האיכותי והפאסון אלו הם כלים יקרים מפז - הכל נחושת.
בני הכפר נאספים לבית האחיות ועימם 2 אורחים חיצוניים - אצילה המתגוררת בארמון לא הרחק מהכפר ואחיינה, גנרל בצבא הדני.

התפריט:
את המנה הראשונה מרק צבים, מלווה יין אמונטילדו, יין שרי כהה בעל יישון של 7 שנים שמקורו בדרום ספרד.
מיד עם סיום המנה מוגשת שמפניה מסוג ון-קליקו 1860
לאחר השמפניה מוגשת מנת דגל ממוצא רוסי - בליני דמידוף
למנה העיקרית מוגשים - שלו בסרקופג עם פואה-גרה ברוטב טרופל, סלט עולש עם אגוזי מלך ויין אדום מסוג קלו דה ווז'ו.
מנת ביניים נוספת היא מגש גבינות קשות שסודר בצורה פילאית.
לקראת סיום מוגשת עוגת בבקה עם פירות מסוכרים ומה שנראה כמי סוכר ורום שזולפו מלמעלה.
לסיום נמזגו מים והוגשו פירות כפפאיה, תמרים, אננס, ענבים ירוקים ושחורים, תאנים שחורות ועוד
ההסבה לחדר האורחים לוותה בקפה משובח ושמפניה מסוג וויו מארק פין שמפניה.

ארוחה צרפתית שלדעתי כולנו יכולים לקנא לה.
לכם אוהבי האוכל ואוהבי הקולנוע אני ממליץ לצפות בסרט הזה יותר מפעם אחת. בכל צפיה תגלו פרטים חדשים ומעניינים.

צפיה מהנה ובתיאבון,

קובי

שבלול

ביום רביעי האחרון חיפשנו לנו מקום שקט לבלות בו רק שנינו. החלטנו שנמל תל אביב המחודש יהיה מקום הולם.

פיתוח הנמל בשנים האחרונות עשה פלאים במקום. לאורך הנמל הצפוני נבנה דק עץ המעוצב כגלים, תאורה רכה ובתי קפה פרוסים לאורכו. עמידה במקומות מסוימים נותנת הרגשת אינסוף שפשוט מרתקת אותך למקום. הכל מאוד סטייליסטי, אפילו הדייגים דגים בסטייל.

עברנו לנו בין המקומות המוכרים, שלוותה, קום איל פו, ספידו בר, כולם היו עמוסים ונראה כאילו האנשים שפקדו אותם היו מעט משועממים. החלטנו לחזור על עקבותינו, מעברם השני של ההאנגרים ולחפש מקום על בן יהודה. עודנו צועדים, שמענו מוסיקת ג'ז חזקה בוקעת מתוך מועדון. התקרבנו והנה מועדון "שבלול" עמד לפנינו. החלפת מבט דומם בינינו הספיק כדי להבין כי הפור נפל: הערב שלנו נקבע על ידי השבלול.

מארחת חביבה פגשה אותנו בכניסה, שאלה האם הזמנו מקום והאם זו הפעם הראשונה שלנו במועדון. זכינו להסבר קצר וחיוך מקסים והתיישבנו בשולחן מרכזי וקטן. על הבמה עמדו 7 נגנים - "שביעיית הג'אז של אלברט פיאמנטה". לצערי ההופעה החלה בשעה עשר בערב ואילו אנחנו הגענו לקראת סיום. האנרגיות המתפרצות של השביעייה היו מדהימות, שביעייה משובחת שעוד ארצה לראותה בהזדמנויות קרובות. המקום התאים לאווירה שבעליו בחרו ליצור - אינטימי, שולחנות קטנים, אוכלוסיה בטווח גילאים 25-70, קיר אחד מצופה לבנים ואילו על המקביל תמונות אמנים המופיעים במקום כעדנה גורן, אלי מגן ועוד.

מרוב התפעלותי מהמקום כמעט שכחתי - איך אפשר בלי אוכל? התפריט אינו רחב מדי וטוב שכך. בכל זאת זה מקום המכבד את יוצריו ומספק מנות שניתן לאכול בין ההופעות (לי לפחות לא נעים לנשנש סטייק כשמישהו מופיע מולי). הזמנו צלחת אנטיפסטי (שכחנו לומר למלצרית שחצילים לא יתקבלו בברכה ולכן הם נותרו כלאחר כבוד על הצלחת מבלי שנגענו בהם) - על הצלחת הונחו בצלי שאלוט שבושלו בבלסמי, פלפלים אדומים קלויים, ארטישוק מעולה, עגבניות חצי מיובשות, חצילים ו-3 פרוסות גבינה צהובה משובחת. ליווינו את צלחת האנטיפסטי במרטיני ביאנקו בשבילי ומשקה אניס בשביל עמי. מאוחר יותר הזמנו גם עלי גפן שתובלו בתוספת בהרט באורז, תוספת שדווקא הייתה מבורכת.

בדומה לצלחת האנטיפסטי, ניתן להזמין במקום צלחת נקניקים או צלחת גבינות, סלטים שונים וכריכים - אוכל קל התואם לאווירת המקום. עם סיום הופעתם של שביעיית הג'אז של אלברט פיאמנטה עלה ההרכב הצעיר הקווארטט של עופר שפירא - מהם נהנינו קצת פחות, כנראה שלהקות ג'אז (אינני מתיימר להיות מומחה גדול) משתבחות כמו יין עם השנים. שבלול הוא בהחלט מקום בו ניתן להתרווח על הכסא וליהנות מכל רגע.

קובי

דיאטות לשנה החדשה

דיאטות זה לא בשבילי

עד לרגע זה עוד לא מצאתי את השמן או השמנה שיקומו ויודו שהם לעולם לא יעשו דיאטה. הרי הודאה מסוג זה דינה כהודאה שלעולם לא נאכל מצרכי מזון בסיסיים ביותר כמו עוגה, פטיפור (קילו שניים בכל ארוחה), נזיד טוב, יין ועוד מיני מאכלי יסוד שיש להשיג בכל בית ממוצע.

אני חושב שאין הרבה דיאטות שלא ניסיתי, דיאטת ראש השנה (רק דבש ומתוקים), דיאטת פסח (רק מצות וממרח שוקולד), דיאטת חנוכה (רק סופגניות ולביבות), דיאטת שבועות (רק גבינות מעל 20% שומן). הרי אם נחשוב על הדיאטות שהזכרתי לעומק נראה שישנה חלוקה הגיונית מאוד של אבות המזון לאורך השנה - סוכרים בראש השנה, שומנים בחנוכה, פחמימות בפסח ועוד היד נטויה...

אם להיות מדויק, קראתי ספרות מקצועית רבה בנושא, ניסיתי את דיאטת אטקינס עוד בזמן הצבא, אך בזמן ששותפי לדיאטה רק רזה ורזה אני נשארתי במקום, ניסיתי את שומרי משקל אבל הנקודות היו טעימות מדי, עבדתי בקונדיטוריה אבל שם במקום לקבל בחילה מהאוכל ההיפך הגמור קרה (האוכל צעק לי תפסיק לטעום אותי). לא הצלחתי להחזיק מעמד באף דיאטה. אני לא שמן מאוד אבל אם ייערך ערב התרמה לבנות המין היפה הזקוקות להשתלה נואשת של שפתיים או תחת, אוכל לתרום את מנת חלקי ואפילו בשמחה.

כח רצון הוא כנראה לא משהו שאפשר לקנות בקלות, המשפט "זה הכל בראש" כל כך נכון. אני מאחל לכולנו כוחות חדשים לשנה החדשה, שמשאלותינו יתגשמו ולכל מי שצריך - שנסבול מעודף אבל של כסף ובריאות ולא מעודף משקל.

שלכם,

קובי (kubush)

שוק לוינסקי

מהו שוק לוינסקי התל אביבי אם לא המקום ב"הא" הידיעה לכל אוהבי האוכל באשר הם. השוק שבפי רבים נקרא גם שוק התבלינים (אך לא רק) מצוי, כמה מפתיע, ברחוב לוינסקי שבדרום תל אביב. זהו אחד המקומות הייחודים והמעניינים בעיר, מדי שישי נערכים בו טיולים מאורגנים למיטיבי הלכת.

מרכזו של השוק מצוי ברחוב לוינסקי, אך מסביבו מקומות שיעניינו מאוד את אוהבי המטבח. ברחוב עצמו מספר חנויות המאתגרות את חוש הריח ממרחק רב - חנויות התבלינים. בחנויות אלו ניתן למצוא תבלינים ממינים שונים, סוגי קפה רבים, חליטות תה, פירות יבשים, מיני אגוזים ועוד. אחת מחנויות התבלינים שאני אוהב באופן אישי היא "חוביאן" של משפחת חוביאן.

בין חנויות התבלינים פזורות חנויות לממכר בורקס - הבורקס המפורסם של לוינסקי. אסור לפספס ואסור לשאול כמה שמן או כולסטרול יש בו. רק בריאות. בנוסף ניתן למצוא חנויות של יוצאי קהילת סלוניקי בהן מוכרים דגים מיובשים מכל המינים, גבינות כיד המלך וזיתים מכל הבא ליד - הצבעוניות הרבה היא תענוג של ממש לעין המתבוננת.

בצידי השוק מסתתרות פינות חמד שאני אוהב במיוחד, כמו רחוב כלי המטבח הלוא הוא רחוב החלוצים. מיד עם הכניסה לשוק מרחוב העליה פנו ימינה וחפשו את החנות של משפחת חייק - חנות קטנה ועמוסה מוצרי קונדיטאות שונים - תבניות, שוקולדים באיכות מצויינת, רינגים, תמציות, צנטרים ועוד. החנות אמנם קטנה ומבולגנת, אך היו סמוכים ובטוחים שהשירות בחנות תמיד אדיב וחייכני והמחירים טובים מאוד.

בצידו השני של הרחוב נמצאת החנות של משפחת גרובשטיין. נכון, משפחת גרובשטיין השכילה לבנות חנות מסודרת יותר ולפתח חוג לקוחות קבוע המגיע גם להשתלמויות ב"קומה שמעל החנות" מעת לעת, אך משהו באווירת החנות אינו מושך אותי להיכנס אליה (גם המחירים לא נמוכים במיוחד). חנויות נוספות מצויות לאורכו של הרחוב ומציעות מכל טוב כלי המטבח.

במסגרת ההכנות הקדחתניות לערב ראש השנה הממשש ובא, גררתי איתי ביום שישי האחרון לסיבוב בשוק את חברתי ליאת. הסיבוב בשוק היה מהנה מאוד לשנינו, חבל שלא שעינו לתחנוניו של החזאי התורן רוברט אולינסקי שלא לצאת מהבית ללא מזגן נייד. מזל שהלחות הייתה מספיק כבדה כדי להמיס את כמויות השוקולד שקניתי מבלי שאזדקק ל"באן מארי". המתנה ארוכה לאוטובוס קו 40 הספיקה לכך בהחלט. לא לדאוג, לרוברט אולינסקי שלום.

הגענו בשעה 10:30 לשוק והתחלנו במסע הקניות בכל אותם מקומות חביבים שעושים את יום שישי להנאה של ממש. כשהרגשנו שבגדינו ספוגים דיו סיימנו את הסיבוב בקונדיטוריה המוכרת דברי מאפה טעימים מאוד, תוצרתם של אנשים הלוקים בפיגור שכלי. אני ממליץ באופן אישי על הבראוניז ועוגיות במלית תמרים.

משם נדדנו להתרגעות קלה בהרצל פינת יהודה הלוי בבית קפה. אמנם המקום מצוי בתוך בניין משרדים ענק, שנבנה קרוב לוודאי על חורבותיה של היסטוריה מקומית, אך מצבנו חייב מזגן, שתייה קרה ומהר ככל שניתן.
לשוק לוינסקי אוכל רק להודות על מסע מופלא המגלה לי בכל פעם מחדש כמה יפה הוא הסדר השורר בתוך האי-סדר.

קובי