תחרות פרסי האוכל של טיים אאוט 2012

קצר, לעניין, משעשע לפרקים ומספק הצצה למסעדות מסקרנות בתל אביב והסביבה. כך לדעתי נכון לתאר את טקס פרסי האוכל של מגזין טיים אאוט.

טקס פרסי האוכל לשנת 2012 של מגזין טיים אאוט, התקיים ביום שני האחרון במרכז סוזן דלל ברוב הדר וסלבריטאי אוכל משפים, סומלייה (ים) בעלי מסעדות ועוד. הטקס שהונחה על ידי איתי מאוטנר הוקדש בצנעה לשאול אברון ז"ל שזכה בפרס מפעל חיים בשנה שעברה וכבר הלך מאיתנו.

את הפרסים חילקו איתי ולדמן עורך המגזין, תיקי גולן עורכת מדור האוכל וירדן גרונלנד מנהלת לקוחות. הייתה זו השנה השישית שבה הטקס, שהחל את דרכו על מרפסת היכל התרבות בת"א, מתקיים.

להלן תוצאות התחרות בה לקחו חלק 135,000 משתתפים וצוות טיים אאוט (לא ברור מה היה משקל כל אחד מהגורמים בהחלטות). השנה הודקו להן מספר קטגוריות, כך שמספרן הסופי 26 ופרס על מפעל חיים:

האיטלקיה הטובה ביותר – מל ומישל

מסעדת דגים ופירות ים – מאנטה ריי (בחירת המערכת – טורקיז)

Value for Money – ג'ירף

פיצרייה – טוני וספה (שנה 6 ברציפות)

גלידריה – אניטה

פטיסרי/בולנז'רי – קונדיטוריה דלאל (בחירת המערכת – לחמנינה)

ביסטרו/בראסרי – הוטל מונטיפיורי (בחירת המערכת – ברטי)

בר מסעדה – קפה אירופה

בריאות/צמחונית/טבעונית – בודהה בורגר

בית קפה – נחמה וחצי

אסיאתית – בית תאילנדי

המעדנייה – דליקטסן

ארוחת בוקר – בנדיקט

המסעדה היוקרתית – מסה (בחירת המערכת – כתית)

ארוחת לייט נייט – בראסרי

מסעדה טובה מחוץ לעיר – מחניודה (בחירת המערכת הלנה בנמל)

בר – תדר (בחירת המערכת – לוציפר)

הכי רומנטית – ג'וז ולוז

בשר – נווה צדק מקום של בשר

טאפאס ובר יין – ויקי כריסטינה (בחירת המערכת טאפאס בשוק)

פריצת השנה – שף דיוויד פרנקל (פרונטו). בחירת המערכת – שף יאיר יוספי (אלבה)

החדשה הטובה ביותר – שולחן (בחירת המערכת – קיטשן מרקט)

השף הטוב של השנה – חיים כהן

המסעדה הטובה ביותר – טוטו (שנה 2 ברציפות)

בנימה אישית, על חלק מהמקומות כתבתי, באחרים טרם ביקרתי ועל אחדים עדיף שאמלא פי מים. יחד עם זאת, אין ספק שבעידן בו עולמנו הקולינארי נמצא בעין הסערה של עליות מחירים מצד אחד והמשך הניסיון להגדיר את המטבח בישראל מצד שני, חשוב לקיים תחרות כזו.

פרס מפעל החיים ניתן השנה לעזרא מרמלשטיין (בן 69), אחד מעמודי התווך הוותיקים של הקולינאריה התל אביבית, והבעלים של מסעדת ברבוניה. חבר השופטים היטיב לנמק טוב מכפי שאוכל לעשות בעצמי:

"נדמה שעזרא ושתי הברבוניות שלו היו כאן תמיד, גדלו עם העיר הלבנה מתוך החולות הזהובים. לעזרא מרמלשטיין, האיש הידוע יותר בכינויו "עזרא ברבוניה", יש חשיבות גדולה הרבה יותר מהדגים המצויינים שהוא מגיש במסעדותיו, כי בלא מעט מובנים מרמלשטיין היה סוג של נביא. נביא שיכור אמנם, אבל חתיכת נביא. הרבה לפני שהומצאה המילה "גסטרו פאב" הוא היה הראשון שלימד אותנו שבר ומסעדה הם שני הצדדים של אותה מטבע. עם הסשימי, החריימה והדגים המטוגנים הוא לימד אותנו שלקולינריה של החוף התל אביבי אין חוקים, הכל הולך. בעצם, יש אולי חוק קטן אחד: עד קיומה של ברבוניה היה נהוג לחשוב שלדגים הכי מתאים יין לבן. ובכן, טעות: לדגים הכי מתאים וויסקי. תשאלו את עזרא, הוא יספר לכם".

בתיאבון לכולם ושנה קולינארית מוצלחת,

קובי

מעדניית/מסעדת דליקטסן - חיים בסרט

דליקטסן היא מעדניה/מסעדה שנפתחה לפני מספר חודשים ברח' יהודה הלוי 79-81 בתל אביב. מדובר על עוד יצירה מבית היוצר של חברת R2M שבבעלות הזוג רותי ומתי ברודו. מאחר ואני עוקב מזה זמן ואף נהנה מהמיזמים של הזוג ברודו, דוגמאת הוטל מונטיפיורי, קופיבר, קפה 12 הבראסרי והבייקרי. מפליא אותי בכל פעם מחדש הסטנדרט הגבוה שהם מציבים מבחינת השירות והאוכל וכמה הכל נראה מאוד מדוייק ומוקפד (כל מקום בהתייחס למה שמתיימר להציע). מסיבה זו בדיוק לא יכולתי שלא להתאכזב מהקומה השניה של דליקטסן ולהחליט שלמרות הקירבה למקום עבודתי ולמרות מספר ביקורים במקום, לא חובה לחזור לשם. יצירה כן, יצירת מופת לא.

משב רוח מרענן היא המעדנייה שנפתחה במיקום שלאורך שנים רבות ספג אכזבות במיזמים שונים ומשונים. הלוק האירופאי המאפיין את המקום כבר ממבט חוץ גורם לי אושר בכל פעם שאני יורד מקו 70 בשעה 8:00 בבוקר. מבט חטוף במקום מאפשר לי רגע של התנתקות ומחשבות למקומות שמעבר לים, לפני המולת היום ההולכת ומתגבשת במשרד האפרורי. גם תוכו של המקום מקסים מן המסד ועד הטפחות יש הרגשה של עיצוב נקי ומזמין. אמנם צפוף שם בקומה הראשונה אבל אין זה מפריע לרכוש כל דבר החל מסלט, דרך גבינות ונקניקים מיוחדים וכלה במנות חמות לקחת או ספרי קולינריה מחו"ל וכוסות יין.

קומתו השנייה של המקום היא מסעדה צנועה באופן יחסי בגודלה הפרוסה על פני חצי קומה ומרפסת נעימה מאוד לישיבה. המרפסת תהיה עוד יותר נעימה לישיבה בלילות הקיץ הקרבים אלינו במהירות. תוכלו למצוא במקום תפריט בוקר, בראנץ', יין, קינוחים ותפריט צהריים שחלק מהמנות שבו משתנות ולכן מודפס בכל יום מחדש עם התאריך הרלוונטי (השקעה נחמדה).

הזכרתי מוקדם יותר כי רמת השירות הגבוהה היא אחד ממאפייני המיזמים מבית ברודו בהם ביקרתי עד היום. לצערי, בקומת המסעדה של דליקטסן נחלתי מפח נפש מרמת השירות. נכון, כולם נחמדים ואם אינני טועה מלצר אחד אף ראיתי בעבר בהוטל מונטיפיורי המהוללת, אבל מרבית המלצרים והמלצריות פשוט מתנהלים בבלאגן ורוב הזמן נתקלים אחד בשני (לפעמים גם באורחים).

בפעמים בהם ביקרתי בדליקטסן לא רק שהמלצרים לא ידעו את הרכב המנות או למשל האם המנה מבושלת או צלויה, הלחץ שניכר על פניהם מסיבה לא ברורה, אף לא אפשר להם להצביע על המנות הקיימות או החסרות באותה המשמרת. ייתכן והייתי סלחן פחות אם היה זה מקום שאין לו "זנבות" כמו אלו שהזכרתי אלא שכאן הציפייה גבוהה מאוד וכך גם האכזבה.

תפריט היין בעייתי גם הוא. היצע היין טוב באופן כללי אבל רק 3 מתוך 16 היינות המוצעים ניתנים לשתיה בכוס. בין היינות האדומים ניתן למצוא יין בשם "חרוצים 10" שהינו תוצר טרנד שהחל לשטוף מסעדות מסויימות בעיר לאחרונה ובו מוצע יין שלכאורה נוצר ע"י צוות המסעדה. ישנם יקבים בארץ המאפשרים קניית חביות זניות ושמירה לצורך בניית בלנד יין אישי. אם לומר את האמת, באופן כללי לא יין שהייתי רץ לטעום כבחירה ראשונה ולכן גם הפעם כמו במקומות אחרים, לא טעמתי. מאידך, ממהרים המלצרים להציע יין רוזה שהוא כמובן יין המתאים מאוד לעונות החמות כשמוגש קר ומלווה יפה גם מנות בשריות. חבל הוא שלצד מאמץ זה לא השכילו בעלי המקום להוריד מעט את מחיר הרוזה לכזה הנמוך מ-35 ₪ ובכך אולי אף לנסות להיות מובילי דעה בכל הקשור להעלאת קרנו של הרוזה בארץ.

האוכל. גם כאן לא מצאתי עדנה רבה לצערי. המנות אמנם מגיעות מהמעדנייה אבל אין זו סיבה לזלזל בהגשה המוקפדת כל כך שקיימת בחברותיה של דליקטסן, להיפך. בהוטל מונטיפיורי למשל מנת הסלט תפוחי אדמה, צלחת נקניקים או מנת העוף הצלוי שהזמינה חברתי א. באחד המקרים לא הייתה יוצאת את מפתן המטבח. המנות רובן ככולן, מונחות בצורה סתמית על הצלחות ועוד יותר מכך חלקן חסרות עניין או עשויות ברמה ממוצעת ומטה.

אני חייב לצטט את חברתי א. בעניין העוף – "הוא כל כך לא מעניין. העוף מזכיר לא יותר מעוף בגריל שאפשר לקנות בסופר השכונתי. אני אבקש שיארזו לי ואנסה להציל אותו בבית". פסטת חונקי כמרים בראגו הייתה יבשושית למדי וצורת הפסטה הזכירה רק מעט את חונקי הכמרים. התחשק לי באמת לחנוק מישהו באותו רגע. צלחת נקניקים עם קורנישונים למשל הייתה טעימה אבל משעממת גם בבחירת הנקניקים (אולי כדאי לתת לקהל לבחור אותם לבד מתוך רשימה. רעיון?) וגם בהגשה. מנה שראויה בהחלט לציון היא ארטישוק שנמצא עכשיו בשיאו מלווה ברוטב איולי מצוין. מאחר והתפריט באמת משתנה כל הזמן יהיה קשה להצביע על מנות שממש כדאי לזכור ולטעום. אני אומר זאת בכאב רב, לא מצאתי כאלו עד כה.

קינוחים. בגזרה זו אכלתי רק את עוגת גבינה נוסח "קופי בר". חתיכה קטנה בצורה מוגזמת לדעתי למרות מחירה הנמוך שייתכן והוא הסיבה לכך. העוגה תאמה לציפייה. כאן שחיתי במים מוכרים.

לסיכום, דליקטסן שלא כמו הסרט המפורסם אינה מעוררת השראה ועניין. קומתה הראשונה של המעדנייה בהחלט ראויה לביקור. קומתה השנייה טובה לכל היותר לצפייה בסלבריטאים שצובאים על המקום ולשתיית קפה על הבלקון המאוורר.

כולי תקווה כי המקום יועלה לדרגה המצופה ממנו בעתיד הקרוב אחרת גורלו יהא כשל המקומות שהיו באתר זה לפניו.

קובי