תחרות פרסי האוכל של טיים אאוט 2012

קצר, לעניין, משעשע לפרקים ומספק הצצה למסעדות מסקרנות בתל אביב והסביבה. כך לדעתי נכון לתאר את טקס פרסי האוכל של מגזין טיים אאוט.

טקס פרסי האוכל לשנת 2012 של מגזין טיים אאוט, התקיים ביום שני האחרון במרכז סוזן דלל ברוב הדר וסלבריטאי אוכל משפים, סומלייה (ים) בעלי מסעדות ועוד. הטקס שהונחה על ידי איתי מאוטנר הוקדש בצנעה לשאול אברון ז"ל שזכה בפרס מפעל חיים בשנה שעברה וכבר הלך מאיתנו.

את הפרסים חילקו איתי ולדמן עורך המגזין, תיקי גולן עורכת מדור האוכל וירדן גרונלנד מנהלת לקוחות. הייתה זו השנה השישית שבה הטקס, שהחל את דרכו על מרפסת היכל התרבות בת"א, מתקיים.

להלן תוצאות התחרות בה לקחו חלק 135,000 משתתפים וצוות טיים אאוט (לא ברור מה היה משקל כל אחד מהגורמים בהחלטות). השנה הודקו להן מספר קטגוריות, כך שמספרן הסופי 26 ופרס על מפעל חיים:

האיטלקיה הטובה ביותר – מל ומישל

מסעדת דגים ופירות ים – מאנטה ריי (בחירת המערכת – טורקיז)

Value for Money – ג'ירף

פיצרייה – טוני וספה (שנה 6 ברציפות)

גלידריה – אניטה

פטיסרי/בולנז'רי – קונדיטוריה דלאל (בחירת המערכת – לחמנינה)

ביסטרו/בראסרי – הוטל מונטיפיורי (בחירת המערכת – ברטי)

בר מסעדה – קפה אירופה

בריאות/צמחונית/טבעונית – בודהה בורגר

בית קפה – נחמה וחצי

אסיאתית – בית תאילנדי

המעדנייה – דליקטסן

ארוחת בוקר – בנדיקט

המסעדה היוקרתית – מסה (בחירת המערכת – כתית)

ארוחת לייט נייט – בראסרי

מסעדה טובה מחוץ לעיר – מחניודה (בחירת המערכת הלנה בנמל)

בר – תדר (בחירת המערכת – לוציפר)

הכי רומנטית – ג'וז ולוז

בשר – נווה צדק מקום של בשר

טאפאס ובר יין – ויקי כריסטינה (בחירת המערכת טאפאס בשוק)

פריצת השנה – שף דיוויד פרנקל (פרונטו). בחירת המערכת – שף יאיר יוספי (אלבה)

החדשה הטובה ביותר – שולחן (בחירת המערכת – קיטשן מרקט)

השף הטוב של השנה – חיים כהן

המסעדה הטובה ביותר – טוטו (שנה 2 ברציפות)

בנימה אישית, על חלק מהמקומות כתבתי, באחרים טרם ביקרתי ועל אחדים עדיף שאמלא פי מים. יחד עם זאת, אין ספק שבעידן בו עולמנו הקולינארי נמצא בעין הסערה של עליות מחירים מצד אחד והמשך הניסיון להגדיר את המטבח בישראל מצד שני, חשוב לקיים תחרות כזו.

פרס מפעל החיים ניתן השנה לעזרא מרמלשטיין (בן 69), אחד מעמודי התווך הוותיקים של הקולינאריה התל אביבית, והבעלים של מסעדת ברבוניה. חבר השופטים היטיב לנמק טוב מכפי שאוכל לעשות בעצמי:

"נדמה שעזרא ושתי הברבוניות שלו היו כאן תמיד, גדלו עם העיר הלבנה מתוך החולות הזהובים. לעזרא מרמלשטיין, האיש הידוע יותר בכינויו "עזרא ברבוניה", יש חשיבות גדולה הרבה יותר מהדגים המצויינים שהוא מגיש במסעדותיו, כי בלא מעט מובנים מרמלשטיין היה סוג של נביא. נביא שיכור אמנם, אבל חתיכת נביא. הרבה לפני שהומצאה המילה "גסטרו פאב" הוא היה הראשון שלימד אותנו שבר ומסעדה הם שני הצדדים של אותה מטבע. עם הסשימי, החריימה והדגים המטוגנים הוא לימד אותנו שלקולינריה של החוף התל אביבי אין חוקים, הכל הולך. בעצם, יש אולי חוק קטן אחד: עד קיומה של ברבוניה היה נהוג לחשוב שלדגים הכי מתאים יין לבן. ובכן, טעות: לדגים הכי מתאים וויסקי. תשאלו את עזרא, הוא יספר לכם".

בתיאבון לכולם ושנה קולינארית מוצלחת,

קובי

יפו תל אביב - פוסט אורח

תקרה גבוהה ... וכן מחירים, אבל שניהם לא לעניין

פוסט אורח של חברי פרו' אבי וינברום

העיתוי לצאת לאכול בחברת ידידים לאחר "עמוד ענן" היא יותר מטבעית.  במיוחד אם אנו רוצים לחגוג יום הולדת לחבר.  אז היות ולכל אחד יש דעה משלו, ולכל זוג יש לפחות מסעדה מועדפת אחת, ההחלטה, מה לעשות, מושפעת ע"י הטלוויזיה.  ואז בעקבות הבשלנים (איני קורא להם שפים) וכאלה שמבינים בבישול בגובה העיניים (הרי התכניות האלה מיועדות הנאתנו, הפשוטים שבעם), החלטנו שני הזוגות ללכת במוצ"ש לאכול ארוחה לא כבדה במיוחד ב"יפו-תל אביב", מסעדה שהשף המנהל אותה הוא חיים כהן, ברחוב יגאל אלון בתל אביב.

גם אם מדובר בטרנד, התקרה הגבוהה אינה נותנת למסתכל את אותו רושם ואפקט שקיים כאשר אנו מביטים על תקרה רחוקה. היא אמורה להרשים את המסתכל, לתת מרחב וגובה, בעוד שכאן היא העלימה את הרושם וההאדרה שיכלו להילוות לגובה, אולי בגלל המנורות הרבות מדי והחלל החשוך.

אמשיך ואומר שכתבתי זאת מעלה שלושה אקורדים: 1) הרשמת האורח והמתבונן (כלעיל) שחסרה לכל ארבעתנו.  זאת, על אף ארגז הבישול המקורי משהוא שנמצא במטבח .הפתוח של המסעדה; 2) האוכל, ו-3) המחיר (כלהלן). 

האוכל על מנותיו הינו על פי החלטת השף והטעמים שקבע, ועל כך אין לאורח מה לומר.  או שהוא נהנה ממנו או לא.  מהרגע שבחרנו ללכת למסעדה זו, קיבלנו על עצמנו את דעתו-טעמו של השף, ודרך הגשת האוכל.  זה כמו מוסיקה; אם לא תיהנה ממנה, לא תחזור לשמוע את אותו קונצ'רטו בשנית.  אך חוות דעת אודות האוכל מביע כל מבקר / אורח במסעדה על פי לשונו וחיכו, והציון הוא זה שקובע במידה רבה את עצם חזרת האורח למסעדה ואת עתידה.  הציון שאני נותן לאוכל במסעדה הזאת הוא 6.5 בסולם כאב הלב והבטן וצער החיך שלי (0-10).  האוכל במובן זה היה בינוני ללא השראה ונעדרות ייחוד קולינארי.

בואו נעבור למחיר, וזה גורם לי לקרא למסעדה פלצנית.  איני מדבר על מחיר בקבוק היין שעולה 195 שקלים כאשר בחנות תמצא אותו בכ-70 ₪: יקר אבל אפשרי.  לעומת זאת לא מתקבל על הדעת ש-15 מ"ל של גראפה אמרונה יעלה 38 ₪, ו-33 ₪ יהיה מחירו של 25 מ"ל של פורט.  עשו לעצמכם חשבון: בקבוק של 750 מ"ל של ראשון הליקרים האלה מכניס למסעדה סך של 50*38 = 1900 ₪!!! (גראפה), ושל הפורט: 33*30 = 1000 ₪.  היי, חיים, הגזמת, לא?

ובאשר לאוכל, בואו נראה ... "ראגו עגל" הוגש כשכבה דקה של ראגו על צלחת בינונית (לא גדולה), ראגו ממוצע בטעמו ולא מעורר השראה (למי שיודע מה זה ראגו, כמוני), ומתוחם ע"י סרט דק של פולנטה.  המחיר שננקב למנה היה 120 ₪ !!.  או 4 יחידות רביולי דקות כשבתוך כל אחת 10-15 גר' גבינה; מחיר הרביעייה: 62 ₪.  ולבסוף, הזמנו גם מנה של "פריים ריב".  מי שאוכל בשר יודע שמדובר בבשר צלע שמיעוטה עצם ורובה בשר: סטיק עם עצם בקצה שלה.  אז קיבלנו מנה שענתה לשם הזה, שמתוך משקל של 700 גר', הבשר היה רק כ-300 גר', הרבה עצמות בצלחת, חלקן לא שייך לצלע, ומחירה: 322 ₪. 

אני וחברי לא נחזור למסעדה-משחטה הבינונית הזאת.  אני מציע לאחרים לעשות כן, עד שמר כהן יצא מהטלוויזיה וידבר אל העם דרך טעמים טובים יותר, ובפחות פלצנות; במלים אחרות: ללא המנורות שבמרקע הטלוויזיוני אלא על הקרקע היומיומית. 

האמינו לי, יש הרבה מסעדות טובות בתל אביב, שאינן פלצניות, ונותנות תמורה טובה עבור כספנו.

פרופ' אבי וינברום