ימיה העליזים של מסעדת קימל

הפעם הראשונה בה שמעתי על מסעדת קימל, הייתה כשהגעתי לצבא. המדור בו שירתתי התאפיין במספר גרגרנים בלתי מתפשרים שהקפידו לדבר על מסעדות שכיסי בזמנו לא יכול היה לממן.

קימל תוארה לא פעם כמסעדה מיוחדת, בה לא רק צוות המלצרים הגאה הורם על נס, אלא גם המנות שהוגדרו תמיד כטעימות ומגוונות. אני זוכר שסופר על כך שכמעט בכל שבוע ניתן למצוא בקימל מנות חדשות ומאתגרות. כך הפך ביקור במסעדת קימל למשאת נפשו של חייל צעיר ודל אמצעים.

עם תחילת שירות הקבע שלי מיהרתי לממש את הפנטזיה. אינני זוכר עם מי סעדתי במקום, אך אני זוכר באופן ברור כי הבטחות חברי למדור מימשו את עצמן אחת אחת מבלי לאכזב.

מאז ביקורי הראשון מים רבים זרמו בנהר וקימל נותרה על תילה. בחודשים האחרונים, כ-7 שנים לאחר ביקורי הראשון במקום, ביקרתי פעמיים נוספות בקימל. פעם עם אימי ופעם אחרת עם אחותי ובעלה.

אווירת הכפר המאפיינת את המקום לא נשתנתה, כמו גם הריהוט העשוי עץ, מדפי הירקות הגלויים לכל וכלי הבית הישנים הפזורים במקום. התפאורה נותרה על כנה וטוב שכך. המקום אמנם מצוי בפתחה של שכונת נווה צדק (לטעמי, השכונה היפה ביותר בעיר תל אביב), אך הוא כל כך שונה מכל מה שמצוי סביב לו.

כדרכו של עולם, כמה דברים בכל זאת השתנו עם השנים. את מקומם של המלצרים הגאים שליוו את ביקורי הראשונים במסעדה תפסו בנות חביבות, הקהל הפך משפחתי וקבוע והחשוב מכל, התפריט הפך פחות דינאמי משהיה בתחילת דרכה של המסעדה.

אז בכל זאת, איך האוכל? טעים. המנות גדולות ומוגשות על גבי צלחות צחורות וגדולות עוד יותר, במחיר שניתן להגדירו בינוני-גבוה. מבין הפעמים הרבות שפקדתי את קימל, אז ועכשיו, זכיתי להתאכזב פעם אחת בלבד. אכזבה זו הסתכמה בקינוח שטוב היה אם היה מוצא דרכו לפח הכבוד ולא לפי, שכן היה אולי טעים בהכנתו אבל פג תוקף בטעימתי אותו. אכזבה נוספת שרשם שנרשמה במקום היא העובדה שב"קימל" לא מגישים יין בכוסות אלא בבקבוקים בלבד. תמוה.

קימל מחזיקה עצמה שנים רבות עם תפריט מגוון מאוד, אוירה טובה ומשפחתית ואוכל שבהחלט יכול לא פעם לזכות בתואר "טעים מאוד". פטה הכבד שלהם הוא מנה מצוינת שלשמחתי נותרה ברמתה עם השנים, כך גם הרביולי ועוד מנות רבות אחרות. הייתי שמח לו התפריט היה ממוקד יותר (לי הוא עמוס מדי במנות לבחירה) ולו האווירה הייתה חוזרת להיות עליזה קצת יותר.

בתיאבון,
קובוש