פטריות או לא להיות - חוויה אישית

אני לא טיפוס של שינויים. זה לא שאינני מסתגל אליהם, פשוט לא אוהב ש"מאלצים" אותי בכל פעם מחדש לגבש את דעתי על השינוי ולבחון את שהוא טומן בחובו. שני השינויים היחידים שלמדתי לקבל בהבנה יחסית עם השנים, הם עונות השנה ונדידת מחלפות ראשי לעבר חזי. בתוך אלו, חיבה יתרה ומובנת אני שומר לעונת החורף הקרבה ובאה עלינו לטובה. עונת החורף היא הנאה צרופה בעיני, בעיקר אם היא מבטיחה כמויות גשם יפות ופריחת פרחי בצל ופקעת המפקיעים את קרקע הקיץ הנוקשה.

מעולם לא המתנתי להכרזת חזאי ישראל על פרוץ היורה לשלוות הסתיו שלנו, מבחינתי טיפות הגשם הראשונות שמטופפות על חלון ביתי הן סימן מובהק להגעת החורף לארצנו. כך בעוד הימים מתקצרים והולכים ומזג האוויר בלילות מתקרר שמחתי גוברת בד בבד עם זיכרונות ילדות טובים המציפים אותי.

אחד מאותם זיכרונות ראשוניים שעולים בראשי עם ריח גשם ראשון והאדמה הלחה שהוא מותיר אחריו, הוא בילוי שבת בחיק משפחתי העוסקת בליקוט פטריית המאכל – אורנייה (איטלקית-Porcino, אנגלית – Boletus, פולנית – Borowik).

עד לפני שנים לא רבות, מחציתו של חודש דצמבר (בהנחה שכבר היו ימים קרים דיים) סימלה עבורי קימה מוקדמת בשבת, התארגנות ויציאה ללקט פטריות מסוג אורנייה ביערות האורן בהמשכו של כביש האלונים שאחרי ראש העין הלוא הוא כביש 444. פעם היה זה כביש חד מסלולי לכל כיוון שבצידיו עמדה שדרת אלונים עתיקים, שדות בור רחבי ידיים, שרידי קבר שיח' ישנים ויערות אורן ששתלה קק"ל עד לצומת גבעת כ"ח.

ההתארגנות לבילוי משפחתי שכזה כללה הכנתם של נעליים נוחות להליכה בבוץ, בגדים חמים (לעיתים ווסטים שאימי סרגה במו ידיה), אולרים, סל נצרים ומספר שקיות למקרה שיתמזל מזלנו מעל למשוער, תפוזים, מצלמה והרבה מצב רוח טוב.

פטריות האורנייה הן פטריות הגדלות ביערות עצי אורן ממש בסמוך לעצים, בקבוצות בדרך כלל (יערות אורן צעירים מבטיחים יבול רב יותר). את הפטרייה מאפיינת רגל שמנה צהובה וכובע שבצידו העליון צבעו חום ומרקמו חלקלק משל היה סלע רטוב. השמחה הגדולה ביותר טמונה במציאת הפטרייה הראשונה. מצאת אחת – מצאת את חברותיה והרי לך סל נצרים מלא כל טוב.

מספר מנהגים נקשרו אצלנו לאיסוף הפטריות, מנהג אחד הוא צעידה שקטה בעת חיפוש הפטריות כאילו חשש למנוסתן הפתאומית מרחף מעל ראשינו, השני הוא קריאות צהלה אדירות בעת מציאת מצבור והשלישי הוא הליכה איטית מאוד שכן קל מאוד להתבלבל בין סלע לח מכוסה אדמה ובין אורנייה.

הוריי הזהירו אותי תמיד שבעת ליקוט הפטריות יש לחתוך אותן במחצית הרגל וזאת על מנת שיוותר חומר לצמיחה מחודשת בשבועות הבאים או בחורף הבא. עשיתי כמצוותם של מי שניסיונם רב השנים בפולין ובארץ דיבר. במחצית הדרך בטיפוס למעבה היער, תמיד היינו עוצרים, מתיישבים על סלעים, מקלפים תפוז ונהנים מהפריחה הנהדרת של נרקיסים, רקפות, כלניות, חצב בן יקינטון, אירוס ארצישראלי, לוף ותלתן ארגמני ממנו אימי הייתה מכינה לעיתים זר לראשה של אחותי.

פעמים היו מתלווים אלינו חבריהם של הורי שהיו מיומנים לא פחות בזיהוי האורניות החמקמקות, או שכך לפחות חשבו. באחד מימי השבת, לא עמדתי בפני שברון ליבה של אלה (ה'לקה) שהצטרפה אלינו ולא עלה בידה למצוא זכר אפילו לפטרייה אחת. בעודה מתבוססת באדמת היער, ממש לפני החזרה בבושת פנים לרכב "מצאה" פטרייה גדולה ששתלתי. צעקות "אפילו עיוור היה רואה את הפטריה הזו" הפילו את כולנו מצחוק אבל הצליחו לשפר את מצב רוחה על אף הגילוי הפיקטיבי.

היו שבתות שהיינו חוזרים בידיים ריקות לשמחתה של סבתי שלא הייתה צריכה לעמול על ניקוי הפטריות בטרם אימי תהפוך אותם לתבשיל, חביתה או לפטריות תחמיץ אם עלה בידינו למצוא צבר פטריות ממש קטנות.

בנקודה זו עלי לציין כי בעוד החוויה שבאיסוף הפטריות מדהימה ומגבשת את המשפחה. אכילתן אינה זהה כלל ועיקר לאותו צבר רגשות שכן המרקם הטרי אליו, בניגוד להוריי, מעולם לא התרגלתי דומה דמיון רב מדי לאכילת חילזון טרי ועסיסי.

הזיכרונות הללו הופכים רחוקים יותר עם השנים. הפעם האחרונה שבה הלכתי ללקט פטריות ביער הייתה עם אימי לפני כ-4 שנים. נאלצנו להרחיק עד נאות קדומים שכן הכביש הפסטוראלי אותו הזכרתי הפך לאוטוסטראדה אותה חוצה היום כביש חוצה ישראל (אני עוד זוכר את מאהליי המחאה שקמו בצד הכביש עם התברר הכוונות להקים את חוצה ישראל בתוואי זה), חלק מהיער הופקר והופקע לטובת היישוב הדתי אלעד, על חלק אחר יושבים קרוואנים ששימשו כניסיון כושל ליישב עולי ברה"מ לשעבר יחד עם עולי אתיופיה ומאוחר יותר כמרכז גמילה והפטריות כמו שהגיעו כך נעלמו.

כשהגענו בסביבות השעה 10:00 ליער הרחוק, עולי ברה"מ לשעבר הידועים באהבתם לטבע ותוצריו, הותירו לנו רק בורות קטנים באדמה, זכר לאורניות שגדלו שם ונקטפו על רגליהן השלמות, ולצידם נותר הרבה מאוד זבל בדמות שקיות, פחיות בירה ובקבוקי וודקה.

למזלי הרב, תמונות יש לרוב כך שתמיד אוכל להיזכר באותן שבתות קסומות, נעליים מלאות בוץ טרי וסלים מלאי פטריות שרק חיכו לבואנו באותם יערות בתוליים וצעירים שכמונו גם הם הזקינו עם השנים.

שלכם,
קובי - Kubush